תמיר שפר: ציור טוטאלי

חגית: הי תמיר, הסתערת על החווה! מתי עשית את כל זה? היית שם כל הסגר השלישי?

תמיר: לא זוכר כבר מתי היה סגר 😷 אבל לא, עבודת הצביעה והבנייה לקראת התערוכה ארכה שלושה שבועות, שבהם די הסתגרתי בבית החווה. זה גם היה במקביל לסוף סמסטר במכון הטכנולוגי… היה צפוף 😀

חגית: הממדים של החווה הם קצת כמו בית קטן (זה באמת היה בית סוכנות של אנשי החווה, אם אני לא טועה); מה שהופך את החוויה ליותר מתערוכה – כמו להיכנס לבית של יוצר אובססיבי, שמקנן בתוך עבודותיו. ככה ראית את זה בעיני רוחך?

תמיר: לבית יש היסטוריה ארוכה, זה היה בית שיח ערבי, ועבר גלגולים רבים: בית ספר, מחסן, עד שלפני מספר שנים קיבל את הכבוד להיות גלריה.

כשהציעו לי את החווה מאוד התלבטתי מה אני רוצה להציג, ואחת ההחלטות הראשונות הייתה לעשות עבודה שהיא יחידה אחת. מיצב אמנות, שבו הבניין הוא העיקר, והמבקרים יכנסו ליצירה אחת מורכבת – Total Immersive art experience

חגית: ציור טוטאלי. עשית משהו כזה בעבר?

תמיר: עשיתי בעבר הרחוק, אבל כל פרויקט הוא ייחודי ולא ממש דומה. התערוכה נוצרה והתגבשה תוך כדי תנועה. היה מבנה בסיסי והיה ברור שזה יהיה סטורי־טלינג חווייתי, שהצופה יהיה חלק מהיצירה

חגית: כשהציור שלך והשפה המאוד מזוהה שלך עוטפת כל ס״מ – נוצר יקום פנימי. נראה כאילו אתה מתמסר באופן מוחלט – גם בכמות השקעה והעבודה על הקירות, אבל גם בלהכניס אנשים לתוך הראש שלך

תמיר: התערוכה אכן ״טוטאלית״. כלומר, לא ממש משאירה מקום לברוח… אני חושב שזו חוויה רוחנית ואמנותית. צריך לזכור שכל הדבר הזה ייהרס וייצבע בלבן באוקטובר – כך שזה קצת כמו עבודות זן טיבטיות, מנדלות מרהיבות של שנה עבודה, שנמחקות לבסוף. או אפילו ציורי קיר באמנות אורבנית שנהרסות ונעלמות עם הזמן, או ולפעמים מוסתרות על ידי ציור אחר.

מבחינתי, התערוכה מייצגת יומן אישי של השנתיים האחרונות (כל העבודות המוצגות הן מהשנתיים האחרונות) ובמקביל היא מתכתבת עם יומן זיכרונות קולקטיבי הרבה יותר גדול

חגית: יומן קולקטיבי – כלומר התייחסות ישירה לאירועים מהשנתיים האלה, או יותר מצבי רוח / נפש, תגובות רגשיות?

תמיר: יומן קולקטיבי מתייחס לשניהם, גם לאירועים כרונולוגיים וגם רוחניים. הרבה מהעבודות התפרסמו בפלטפורמות אחרות, במרחב הדיגיטלי, ותיעדו תקופות כמו הקורונה והמלחמה. יש להן ביטויים שונים במרחבים שונים.

ובסופו של דבר, אני חושב שהעיקר הוא הרוחני שמנסה לקשור בין קצוות שונים בחברה

רוח, אש ומים

חגית: איך חילקת את המרחב?

תמיר: בחלל הכניסה המיצב מדמה מעין טיילת עירונית. בשלושת החללים הבאים מופיעים האלמנטים של רוח, אש ומים: חלל הרוח – הוא ״יומן קורונה״, המכוסה טפט שהודפס על קנווס, ובו כ־80 ציורי יומן, שמתארים בסיפור מאויר את תקופת הקורונה. במרכז החדר במה ומעליה מצוירת דמות המביטה לתקרה במבט של תקווה משולב בחרדה כשמעליה כדור דיסקו מסתובב מפזר בתנועה נקודות אור אדומות על הטפט.

התערוכה מתייחסת לזמן בכל מובן. אני יוצר סיפור הבנוי משכבות של תיאור זמן. זמן היה אספקט מרכזי בשנתיים האחרונות: שאלות כמו מתי תסתיים הקורונה? הממשלה, המלחמה, הכעס ברחובות

חלל האש הוא יומן מלחמה, ובו פסל עצום הבנוי קרטונים צבעוניים, בדמות טנק דו ראשי הדחוס בתוך חדר שכל קירותיו מצוירים באדום. לזה מתלווה סאונד של טנק בתנועה (המובילה לשום מקום כמובן).

החלל הרביעי – מים, הוא חלל שקירותיו מצוירים בדמויות ששוחות במרחב שחור־לבן, כשמעליהן מוקרן יומן מאוייר בגווני כחול, בתנועה מעגלית סביב החדר. המיצב מלווה בסאונד של שחייה, הנותנת תחושה של כניסה לבריכת מים

הצופה הנכנס הופך לחלק מן היצירה – מוקף בה ומוצף

חגית: יש כמה שכבות של עבודות: הקירות, שאותם ציירת במקום; העבודות התלת ממדיות – פיסול מצוייר פופ ארטי; ועבודות יותר ״תמונתיות״. ערכת אותן שכבה על שכבה – קצת כמו המציאות

תמיר: גם הדו־ממד בנוי משכבות, כמו החיים

חגית: נכון 😊

תמיר: התערוכה מתייחסת לזמן בכל מובן וזה נכון שאני יוצר סיפור הבנוי משכבות של תיאור זמן. זמן היה אספקט מרכזי בתקופה הזו, של השנתיים האחרונות: שאלות כמו מתי תסתיים הקורונה? הממשלה, המלחמה, הכעס ברחובות

חגית: בהודעה על התערוכה אמרת שאנחנו נמצאים בתקופה ״אפורה״. התגובה שלך היא מתקפת צבעים?

תמיר: אני מנסה להדגיש דברים. צבע הוא אחד הכלים

חגית: הציור שלך מתוכנן או אינטואיטיבי?

תמיר: הציור מתוכנן בכללי, אבל העבודה היא אינטואיטיבית. אני מנסה דרך זה לייצר תקשורת טבעית יותר

חגית: יש משהו בשפת הגודש שלך, שתמיד נדמה כאילו החלל מתמלא בהדרגה (גם החלל שבין הדמויות) עד שהכול מכוסה

תמיר: קצת כמו עמידה בתור … כמו הטבע. דבר מתמלא מעצמו. שוב תוצר של זמן

חגית: אם כבר מדברים על הטבע, יש פה הרבה ממנו: א. החווה – מקום של טבע; ב. התערוכה מתוכננת לפי אלמנטים קוסמיים או רוחניים, בהשראת הטבע; ג. אתה מדבר על הממד הרביעי – הזמן – כאלמנט המכריע גם בקונספט וגם בנוכחות שלו בעבודות

תמיר: החווה היא אי של טבע בתוך אזור תעשיה, די לא מעוצב. הקונטרסטים האלה שירתו אותי בעיקר. ממד הזמן משתלב עם עוד אלמנט ששיחקתי איתו, והוא ההפרעה. אם זה הדמויות התלויות בחלל, שיש להן כוונת על הגב, ועד ההקרנה של היומן על הקיר, שהצופה למעשה הופך בעל כורחו להיות חלק מהיצירה.

ההתכתבות עם האלמנטים של רוח, אש ומים, כשהכול יושב על אדמה, הם בסיס מצוין לסיפור טוב ובטח להתייחסות אל התקופה. זה קשור גם למה שדיברתי עליו קודם – המחיקה של היצירה לאחר סיומה

חגית: כן, עם כל העמלנות והמילוי של החלל, אתה מדבר על רוח הזן, על החולף. אתה לא מנסה לעשות כאן אמנות נצחית, יותר כמו טקס גירוש שדים, אולי?

תמיר: יתכן שיש פה קצת גירוש שדים… כמו כל טקס דתי. גם באמנות יש רוחניות דתית בהרבה מובנים, וגירוש שדים יש לכל אורך ההיסטוריה של האמנות. ההיבט האוטוביוגרפי הוא בהחלט סוג של גירוש שדים

חגית: תוכל להתייחס לשם התערוכה? ״הזעות יום״ – מלבד ההומור וההתכתבות עם התערוכה הקודמת ״הזעות לילה״ שהצגת בבית האמנים בתל אביב (2019), יש כאן רמז לביעותי יום, לבלהה? או אולי לסדנת היזע שהיא החיים עצמם…

תמיר: ברור וברור

אני אופטימי. האופציה השנייה יותר קשה

חגית: רציתי לשאול על מקורות ההשראה/השפעה שלך בעולם האמנות?

תמיר: הקו שלי מושפע ממספר תחומים שבהם עסקתי לאורך השנים. התחלתי כצייר קריקטורות, קומיקס ואיורים. גדלתי חלק מהילדות בארצות הברית וחלק פה, דרך הצבא ולימודים בבצלאל, אחרי הלימודים נסעתי לקליפורניה למספר שנים.

מגיל צעיר פרסמתי עבודות בעיתונות הארצית – מעריב, חדשות, העיר, ובהמשך בעיתונות האמריקאית. במקביל, עסקתי כ־20 שנה בבניית תוכן דיגיטלי ואינטראקטיבי. המעבר למחשב השפיע מאוד על הגישה שלי לקו.

השפעה גדולה נוספת הגיעה ממקסיקו – עבודות פיסול, טקסים של תרבויות, אני חושב שהשילוב וההתעסקות עם מגוון פלטפורמות – כולל ציורי קיר – השפיעה וגיבשה את הגישה והשפה שלי

חגית: וכשזה פוגש בישראליות – משם מגיע הרעש?

תמיר: הרעש הישראלי הוא בהחלט נושא שאני מתכתב איתו

חגית: על מה אתה עובד עכשיו? אתה כבר מתכנן את היצירה הבאה?

תמיר: כרגע די מתרכז לקראת צבע טרי. השנה אציג שם פעם ראשונה, וכן מתכנן מיצב חדש המשלב בין ציור קיר והקרנה…

חגית: לסיום, שאלה קצת קשה. אתה עוסק בנושאים טעונים וכאובים – בעבודה הטוטאלית הזו זה ניכר במיוחד – ואתה עושה זאת באמצעות ציור ״שמח״. כמו ליצן החצר – אתה מגיש את האמת עטופה באירוניה והומור, צבעוני ומתוק. הגלולה המרה היא רובד פנימי. האם אתה אדם אופטימי?

תמיר: ברור. מאוד אופטימי! האופציה השנייה הרבה יותר קשה 🙃