כל מה שחשוב ויפה
שמואל בן שלום
שמואל בן שלום. צילום: דוד עדיקא

מהאירוויזיון ועד לנשף במוזיאון העיצוב: ה״וואוו אפקט״ של שמואל בן שלום

עם 40 אלף מבקרים בשלושה שבועות וכתבה בווג איטליה, שמואל בן שלום - הקריאייטיב דירקטור של התערוכה הנשף במוזיאון העיצוב חולון - יכול להיות מרוצה. ״תערוכות יפות ראינו המון. הבנו שאנחנו צריכים ליצור את החוויה שמעבר״

הפעם ראשונה ששמואל בן שלום פגש את יערה קידר הייתה בבר בניו יורק. באותה תקופה שניהם גרו בעיר, וקידר עבדה עם שלומי אלקבץ על התערוכה שהוקדשה לאחותו, ״ז׳ה טם רונית אלקבץ״. ״אני מכיר את שלומי הרבה שנים, אנחנו חברים טובים, אבל אף פעם לא עבדנו ביחד״, מספר בן שלום.

״כשהגעתי לביקור בארץ הלכתי לראות את התערוכה וחשבתי איך אני הייתי עושה את זה אחרת; לאו דווקא יותר טוב. היו שם לדוגמה המון כבלים של חשמל, ואני זוכר שבפעם הראשונה שיערה ואני דיברנו על ׳הנשף׳ אמרתי לה ׳אני מבטיח לך שבתערוכה שלנו לא יהיו כבלים של חשמל׳״.

באיזה שלב של העבודה על התערוכה זה היה?

״היא כבר קיבלה אור ירוק מהמוזיאון, אני זוכר שהיא הציגה לי את הרעיון הראשוני. ידעתי שיש מעצבים ישראלים שעושים שמלות בהתאמה אישית ברמה כזו או אחרת, אבל לא הבנתי את סדר הגודל. במקביל, גליה להב הציעה לי לעצב ביתן בשבוע הכלות של ניו יורק.

״רק אז הבנתי את סדר הגודל של המעצבים הישראלים שמייצרים שמלות, שנמכרות בכל העולם ונלבשות על ידי כל הכוכבות, וזה במקביל לתקופה שבה כל תערוכות האופנה כמו זו של (אלכסנדר) מקווין הפכו להיות הסטארים הכי גדולים של המוזיאונים. הבנתי את הכוח של זה, למה אנשים רוצים לראות אופנה בתערוכות כל כך מושקעות. אני זוכר שכשראיתי את התערוכה של מקווין בלונדון זה גמר אותי״.

מה עשה לך את זה?

״החוויה הרגשית. זה כמובן גם בגלל שאנחנו יודעים שהוא מת, וגם לראות דברים שראיתי תמיד רק על מסך, אבל זה היה מעבר לזה. אני זוכר שאמרתי ליערה שאנחנו צריכים ליצור משהו רב־חושי, לא רק להראות שמלות יפות שמוארות היטב בחלל יפה. את זה כולם עושים, בכל תערוכות האופנה. זה באמת מאוד מאוד יפה, וזה מוצג יפה, ונראה יפה, ומשקיעים בזה המון כסף, אבל הבנו שאנחנו צריכים ליצור את החוויה שמעבר״.

ניתן לה לצאת מתוך חתול גדול

וזה עובד: בשלושת השבועות הראשונים של הנשף, שנפתחה בחודש שעבר, ביקרו בתערוכה 40 אלף איש, השג מרשים ויוצא דופן. את ההצלחה צריך לזקוף בראשונה לאותה ״חוויה שמעבר״ שחתומים עליה קידר, אוצרת התערוכה; בן שלום, הקריאייטיב דירקטור של התערוכה; והאחראי על ההצבה האמנותית ופיסול הבובות, ויוי בלאיש.

״יש פה כמה תופעות מעניינות״, בן שלום מנסה להסביר את הנהירה לחולון. ״אנשים ממש מתלבשים לתערוכה, מתגנדרים. אני רואה שיתופים באינסטגרם וזה מפתיע אותי לראות, בעיקר נשים, לבושות שמלות יפות למוזיאון, לא רק ג׳ינס וטי־שירט, ועוד בשיא הקיץ.

״אני חושב שהתערוכה מספקת בריחה: מהחום, מהמציאות, מהמקום. במקום קפיצה קטנה לחו״ל יש קפיצה קטנה לחולון. החלל, המוסיקה והמוצגים – בשילוב המסלול – מעביר אותנו חוויה רגשית וויזואלית. וגם גאווה: התערוכה מקבצת הרבה הצלחות ישראליות וכמדינה קטנה תמיד חשוב לנו לראות את הנוכחות הבינלאומית שלנו״.

הנשף, מראות הצבה בגלריה העליונה

הנשף, מראות הצבה בגלריה העליונה. צילומים: ערן אבן

במבט לאחור, נדמה שהמסלול שעבר בן שלום והפרויקטים שבהם היה מעורב כיוונו אותו בדיוק לפרויקטים מסוג ״הנשף״: החל מארט־דיירקשן לסרטים הוליוודיים, דרך פרסומות לסופרפארם וקליפים כמו ״באסה סבבה״ של נטע ברזילי, ועד לניהול הקריאייטיבי של תחרות האירוויזיון שהתקיימה בתל אביב ב־2019.

הוא בן 48, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (1999). את עבודתו כארט דירקטור וכמעצב סטים של פרסומות, קליפים וסרטים החל תוך כדי הלימודים בבצלאל, כאסיסטנט של אבישי אביבי ז״ל, שהיה אחד הארט־דיירקטורים ומעצבי התפאורות הבולטים בישראל.

לאחר הלימודים החל לעסוק במקביל גם בעיצוב פנים ולעצב רהיטים במהדורה מוגבלת. אחד הפריטים האיקוניים שעיצב הוא ספת Mad Cow שהוצגה בתערוכה פוסט פוסיל, שאצרה לי אדלקורט במוזיאון העיצוב חולון לפני עשר שנים ב־2011 (״גל גאון ראה את הדברים שעשיתי בסלון הסאטליטה במילאנו. הוא פנה אלי והתחלנו לעבוד ביחד״). 

בשנת 2015 עזב בן שלום את ישראל לניו יורק ומיאמי. ״הרגשתי שהגעתי לתקרת זכוכית שאני לא מצליח לפרוץ. השוק הישראלי מאוד מצומצם בריהוט במהדורות המוגבלות, גם במקומות שמציגים וגם במי שקונה. בהתחלה המשכתי לפתח את הסדרה של המנופחים: כיסאות, שולחנות, מנורות, כולם בשפה שיצרתי, בין אורגניזם חי, הגדלה של תאי גוף אנושיים, לרגליים של חיות, עיצוב היברידי בין חיה לאדם. מאז אני יותר עוסק בעץ, ביציקות ברונזה ובחריטה ידנית״

ולמה מיאמי?

״בהתחלה בגלל מיאמי באזל. הגעתי לבקר, יש לי שם משפחה, אמרתי וואוו, איזה מקום מהמם, איזו התרחשות מרתקת קורית פה, עם חללים אלטרנטיביים. שבוע לאחר מכן הבנתי ששום דבר מזה לא קיים, אבל למזלי פגשתי את האוצרת תמי כץ פרימן. הפכנו לחברים טובים, והיא הכירה לי את עולם העיצוב והאמנות במיאמי. יש שם משהו מעניין ונדיר, משפחות עם אוספים פרטיים בסדר גודל של מוזיאונים, עם אוספים מאוד מרשימים, ויש גם אספנים של עיצוב״.

ואז הגיע האירוויזיון. 

״כן, בטעות. הייתי בארץ כשקרן חכמה עשתה לנטע את הקליפ ל־Toy, ובעקבות הקליפ יובל כהן, הבמאי, נתן לה להיות האחראית על בימוי ה׳גלויות׳ שמשודרות לפני שהמתמודדים עולים לשיר על הבמה. היא אמרה לו אתה חייב לדבר עם שמואל. הוא התקשר אלי, שאל מתי אני מגיע לארץ, ובינתיים שלחתי להם רפרנסים שחשבתי שיכולים להתאים.

״כשנפגשתי עם יובל הוא העלה בפני בעיות שהוא התמודד איתן, ולכל בעיה היה לי איזה רעיון שעזר לו להתפתח. אחרי כמה ימים הוא שאל אם אני יכול להישאר ולעבוד איתו על כל הקריאייטיב של הפרויקט. ככה נהייתי הקריאייטיב דירקטור של המופע.

״האירוויזיון היה הפעם הראשונה שעבדתי על רעיונות ולא על עיצוב: עבדתי עם המעצב של הבמה, אבל לא הייתי המעצב של הבמה; עם מעצבי הנאמברים, אבל לא ביימתי״.

האירוויזיון היה הפעם הראשונה שעבדתי על רעיונות ולא על עיצוב: עבדתי עם המעצב של הבמה, אבל לא הייתי המעצב של הבמה; עם מעצבי הנאמברים, אבל לא ביימתי

אתה יכול לתת דוגמה?

״כשפתחנו עם נטע והחתול הגדול ברקע, הם רצו חתולים קטנים אבל אני אמרתי לא, ניתן לה לצאת מתוך חתול גדול. אנשים אחרים הפכו את זה לאלמנט תפאורה, מישהו אחר לקח את זה ועיצב את זה. זה היה מעניין – להביא את הקריאייטיב ולא לעשות זה מבחינה טכנית״.

זה היה לך מוזר?

״כן, אבל יובל ואני היינו נורא צמודים, כל דבר שהגיע לאישור אישרנו אותו ביחד. היה לנו קונטרול על הכל, מה אנחנו אוהבים, לא אוהבים״.

פעם ראשונה שעשית משהו בסדר גודל הזה?

״אין סדר גודל כזה. זה המופע הטלוויזיוני הגדול ביותר בעולם, חוץ מטקס הפתיחה של האולימפיאדה אין משהו דומה לזה. הסופרבול, מיס תבל, האוסקר מגיעים ל־120, 130, 140 מיליון צופים. האירוויזיון מגיע ל־250 מיליון צופים״.

תערוכות יפות ראינו המון

הפגישות הראשונות עם קידר על התערוכה התנהלו בניו יורק ״במפיות של סטארבקסים ובמוזיאונים״, מספר בן שלום. ״הלכנו לראות מה עובד לנו ומה לא, אפילו בדברים טכניים כמו לייבלים של תצוגה. יערה היא בן אדם מאוד מאוד עמוק וקפדני וחוקר; השיחה הראשונה שלנו הייתה על לייבלים. אמרתי לה תעזבי אותי עכשיו מלייבלים״.

מה היא ענתה?

״היא כל הזמן חזרה אליהם. מבחינתה זה מאוד חשוב גם שהמעצבים יקבלו את הקרדיט וגם שהמבקרים יבינו מה הם רואים. אני כל הזמן הייתי עסוק – וזה ההבדל ביננו – בוואוו־אפקט, בתמונה הגדולה. גם עלי כבן אדם אני רוצה שיגידו וואוו ולא יבדקו אותי בציציות. וגם על הדברים שאני עושה: כשאומרים וואו אני יודע שהצלחתי״.

וזה ההבדל ביננו – בוואוו־אפקט, בתמונה הגדולה. גם עלי כבן אדם אני רוצה שיגידו וואוו ולא יבדקו אותי בציציות. כשאומרים וואו אני יודע שהצלחתי

לא מספיק שיהיה יפה.

״תערוכות יפות ראינו המון, אני רוצה שאנשים יכנסו ויגידו מה קרה פה. וזה קורה: התחלתי לראות את זה תוך כדי הקמה וראיתי את זה ביום לפני שהכל היה גמור, בפתיחה ואחרי. אין מה לעשות, יש שם מניפולציות רגשיות על אנשים. שינינו את הכניסה – בנינו וילונות שיוצרים משפך למדרגות לגלריה התחתונה.

״יצרנו כניסה מלאכותית ומלכותית, רצינו שכל מי שמכיר את המוזיאון לא יכיר את המוזיאון. וכשאתה נכנס לגלריה התחתונה – אנשים אמרו לי שזה הרגיש להם כמו כנסיה, או פארק. ורצינו חוויה טוטאלית אז כל חדר באותו צבע – הבמות, הקירות, הווילונות״. 

הנשף, מראות הצבה בגלריה התחתונה

הנשף, מראות הצבה בגלריה התחתונה. צילומים: ערן אבן

ויש גם מוזיקה שמשתנה מחלל לחלל.

״כן, בכל חלל יש מוזיקה אחרת. במדרגות מסדרון בין הגלריה התחתונה לעליונה תמיד היו שלושה מסכי וידאו וזהו. בגלל שיש שם מוזיקה ומעבר צבעים שעובד כל הזמן, אנשים בטוחים שמיקמנו שם סנסורים שעוקבים אחרי התנועה שלהם. רצינו שזה ימשוך אותם לעלות למעלה, קצת כמו עליסה בארץ הפלאות שנופלת לבור. 

״בגלריה התחתונה, הקשתות הם לא רק אלמנט דקורטיבי: זה הפשטה של קירות הקריסטל־פלאס, וזה לא סתם, זה החלל הראשון שנבנה להציג עבודות כמו מוזיאון. וזה המקום החכם: יש שכבות של הבנה שלא כולם יבינו וזה לגיטימי. אבל בגלל שיש את החיבור הרגשי זה עובד״.

והגלריה העליונה? 

״בגלריה עליונה הגג נראה כמו קפלים של וילון ובגלל שהכל ורוד, זה נראה אחיד. יצרנו גם מסדרון שהתווכחנו עליו רבות, אבל אמרנו שבחוויה של בולרום אתה נכנס והמראה צריך להיות סימטרי. התעקשתי על זה שהכניסה לגלריה תהיה מהמרכז ולא מהצד, שתיצור לך חוויה של וואוו, שתרגיש קטן, שיכול להיות שלא הוזמנת אליה. 

״במסדרון הזה זו פעם ראשונה שאתה לא רואה: אתה שומע את המוזיקה השקטה, ואז אתה נכנס דרך המסדרון ורואה את האולם הזה. אתה קצת כמו אורח בבול־רום של השמלות. ואז יש חוויה של שוטטות, אתה עובר ממוצג למוצג, שבכל תערוכה זה היה נגמר שם, אבל אנחנו עשינו את ה׳מידנייט־האוור׳ שבכל עשר דקות יש את החוויה – קראנו לה הסינדרלה־טיים – הדקה שנגמר הקסם. החלטנו לפתוח את הקסם, האורות מתחלפים מיום ללילה, עם כוכבים, תנועה ומוזיקה – והבמה המרכזית מסתובבת עם הזוג שרוקד.

אתה רואה אנשים מסתובבים בגלריה וכשזה קורה, הם נהיים שקטים בשנייה. פתאום שקט, כולם מסתובבים למרכז ומצלמים בטירוף. יש שם משהו שלא ציפית לו; הפתעה, חיבור רגשי: כיבו לך את האורות ושמו לך מוזיקה

״הסתכלנו הרבה על קופסת תכשיטים של ילדות, המהות של האגדות. משהו שמיוצר בסין ומייצר קסם מושלם של רקדנית דקה שמסתובבת על מגש מראה, והגלריה העליונה היא הגדלה של החוויה הזו. היא ממש קופסת התכשיטים הוורודה המתקתקה של ילדות שקיימת בזיכרון של כל אחד מאיתנו, בין אם אתה ילד ששבר את הקופסה הזו לילדה, הילדה שאספה את התכשיטים של הברבי שלה, או אם אתה הילד שרצה את התכשיטים של הברבי שלה…

״אתה רואה אנשים מסתובבים בגלריה וכשזה קורה, הם נהיים שקטים בשנייה. פתאום שקט, כולם מסתובבים למרכז ומצלמים בטירוף. יש שם משהו שלא ציפית לו. הפתעה, חיבור רגשי: כיבו לך את האורות ושמו לך מוזיקה״.

יש הבדל בין לעבוד על פרויקט זמני לעומת תערוכה של חצי שנה?

״אנשים באים לתערוכה לשעתיים והולכים, חלקם יגיעו יותר מפעם אחת, וזו הסיבה שאני אוהב פרסומות או קליפים לעומת עיצוב פנים. אפשר למכור שם פנטזיה, חלום, משהו לא אמיתי לגמרי. זה מה שאני אוהב בעולם הזה.

״אבל ברמת עשייה, העשייה אותו דבר למרות שהביצוע לא אותו דבר. מנגנונים צריכים לעבוד בצורה שונה, הגימורים צריכים להיות יותר מושלמים״. 

איך הייתה החוויה לעבוד עם אוצרת? עם מוזיאון?

״זו הייתה חוויה חדשה מבחינתי, גם מול המוזיאון וגם עם יערה: היא אף פעם לא אמרה אני רוצה כזה, תעשה לי ככה. היא נתנה בריף כללי, דיברה יותר על החוויה של אולם נשפים גדול. בפעם הראשונה שהצגנו למוזיאון הייתה סקיצה אחרת לגמרי. אני רגיל מעולם הפרסום שלוקחים אותך כי חושבים שאתה הטוב ביותר, ואז תמיד יש לקוח שתמיד נורא עסוק בלעדן את הרעיונות שלך, לא ללכת איתם עד הסוף, לפנות למכנה משותף רחב.

״במקרה הזה לקחו אותי, לא עשיתי לפני כן משהו דומה, לא עיצבתי תערוכות מוזיאליות, רק מסחריות, דברים גדולים ומרשימים אבל לא מוזיאון. היה חשש בהתחלה, אבל יערה אמרה אני רוצה לעבוד איתו והמוזיאון האמינו בה ונתנו לה יד חופשית, וזה המשיך לאורך כל העבודה. גיבו אותנו, ורק רצו לעזור לנו להגיע לתוצאה הטובה ביותר״.

תערוכת הנשף, מוזיאון העיצוב חולון. צילום: אלעד שריג

הנשף, מוזיאון העיצוב חולון. צילומים: אלעד שריג

תערוכת הנשף, מוזיאון העיצוב חולון. צילום: אלעד שריג

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שולמית נוס

    תערוכה נפלאה ומדוייקת ואוצרות מרשימה, נפלא לצפות בתערוכה כזאת בארצנו הקטנה
    תערוכה שאינה נופלת מכל התערוכותבנושא שראיתי בעולם.
    כבוד גדול לכולנו ובהצלחה לאוצרים על פרוייקט הנפלא

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden