כל מה שחשוב ויפה
לילך דקל אבנרי, בימי כתר
לילך דקל אבנרי, בימי כתר. צילום: אילן בשור

בימי כתר: שנת הספה של לילך דקל־אבנרי

שש שחקניות, מצלמה וספה אחת: ההוויה האנושית־נשית בתקופת הקורונה באה לידי ביטוי ב״בימי כתר״, המופע הפרפורמטיבי החדש של לילך דקל־אבנרי, שיעלה בבכורה בפסטיבל עכו לתאטרון אחר

ענבל: הי לילך, נעים להכיר. אנחנו נפגשות לשיחה על המופע שאת מעלה בפסטיבל עכו. מה שלומך ואיך הולך?

לילך: הי הי. הבוקר יותר טוב. מאוששת קצת

ענבל: מאוששת ממה?

לילך: מסיום סשן הצילומים והעריכה. זה רגע כזה שהכל מתנקז אליו, כמו משפך, ושם לא פשוט להיות. אבל שלומי גם מעולה כי תיכף עולים לעכו ואנחנו חונכות את המופע החדש שלנו!

ענבל: בואי תספרי קצת על המופע, ואיך מופע תיאטרון קשור לצילומים ועריכה?

לילך: המופע נקרא ״בימי כתר״, וכשמו הוא פרויקט המגיב לקורונה; תוצר של האירוע הזה. כלומר, הקורונה היא נקודת ההתייחסות הן ברמת התוכן והן ברמת הצורה. ממנה התבוננתי בחוויה שלי ושל קולות נוספים שנעו במרחב שלי, קרוב יותר או פחות.

מה שהיה מרתק הוא שדווקא בתקופה הזו, הרבה יותר מבשגרה שבה התנהלנו קודם, הרפלקסיה העצמית התעצמה מאוד, לפחות בתחושה שלי. אנשים הרגישו צורך לדבר, לשתף ולשמוע מה קורה. המילים מלאו את הרווחים שבעבר ההתנהלות בלעה.

הרי היה פחות זמן להתנהל, והרבה יותר זמן להתבונן ולהתחבר לתחושות. אי אפשר היה לברוח מזה. נאלצו לעצור ולחשוב. ואין טוב מלעצור ולחשוב, כמו שארדנט אומרת. כולנו אולצנו לעצור. אז המילים חלחלו לי פנימה, והיה בהן המון קושי, אבל גם איזו תקווה.

ולמרות שאומרים שכשהתותחים יורים המוזות שותקות, הרגשתי דחף להוציא אותן לאור. המילים התגבשו סביב החוויות של נשים בגילאים שונים, ומה זו חוויה? זו ההוויה שלהן, כמו שתיאר את זה א.ד.גורדון. אז יש לנו שש הוויות אדם, יותר נכון חוויות

ענבל: תסבירי רגע – מה הקשר בין חוויה והוויה?

לילך: אני יכולה לדבר בלי סוף על א.ד. גורדון ועל הקשר בין המילה הוויה למילה חוויה. כשאנחנו אומרים על משהו שזה היה חוויה, זה לא משהו חיצוני שהיה החוויה אלא דבר שבאמצעותו אולי עברנו חוויה – משהו פנימי. זה מה שקורה לנו באותו הרגע, זו ההוויה האנושית.

והפרויקט הזה הוא על ההוויה האנושית־נשית בימי כתר, ובזמן הצפייה בו הצופה מוזמן להיות בהוויה האנושית שלו. ובפער בין שני אלו חיה ומתקיימת היצירה. בין ההוויה של הנשים במסך להוויה של הצופה באולם או מבעד למסך. ולכן כל פורמט של הפרויקט ייצר חוויה אחרת עבור הצופה

צילומים: סיגל אלמוג

לילך: כאן נכנסה גם שאלת הצורה – בשנתיים האחרונות רובנו התנהלנו יותר בדיגיטל מפנים אל פנים

ענבל: כן, היה שינוי גדול באופן שבו תקשורת הפכה לאפשרית

לילך: בדיוק. וכמו ששקד אומרת – במסכים לפחות היו פנים מלאות, והיא כבר לא ידעה מה יותר נעדר ומה יותר נוכח. ומסביב בתחום התרבות, ובטח שבתחום התאטרון, הייתה צעקה גדולה שהכל קורס ונגמר, כי הקהל לא יכול להגיע ולהיכנס לאולמות, ובמקביל אני מעבירה את פרויקט חיי – שעלה בפסטיבל ישראל, מהבמה לדיגיטל, אז הייתי חייבת להגיב.

בחרתי להכניס את הנשים למסך ולאתגר את השאלה – עד כמה התאטרון חייב את הפרפורמרים לייב. אז עשינו סרטים: שישה סרטים נולדו להם. בלידת עכוז. ואנחנו לא אנשי קולנוע; אנחנו צוות של אנשי תאטרון, ויועץ אמנותי מתחום הקולנוע

בחרתי להכניס את הנשים למסך ולאתגר את השאלה – עד כמה התאטרון חייב את הפרפורמרים לייב. אז עשינו סרטים: שישה סרטים נולדו להם. בלידת עכוז. ואנחנו לא אנשי קולנוע; אנחנו צוות של אנשי תאטרון, ויועץ אמנותי מתחום הקולנוע

ענבל: אז מה הקהל יראה במופע?

לילך: הקהל יכנס לחוויה. מדובר כאן פחות במה יראה אלא מה יחווה. הקהל ישוטט בחלל, לצלילי מוסיקה שנכתבה במיוחד ומבוצעת לייב על ידי המוסיקאית קתרין לסקו, והיא עוטפת את הסרטים. והוא יעבור תחנה תחנה, יתמסר, או שלא, למפגש על מסך מאוד גדול, שבו הפרפורמרית חשופה לפניו בממדים חדשים (רגשית ופיזית), עם טקסט שהוא תוצר של חילופי מילים ותדרים בין היוצרת לפרפורמרית, וכולו אמת וגם לא, והאם זה חשוב בכלל? ויחווה את הביחד עם האחרים, ואת הלבד שלו… ואולי ישחק שח עם קתרין. את עוד מצליחה לעקוב אחרי?

ענבל: קצת איבדתי… איך זה קשור לשח עם קתרין?

לילך: קתרין הייתה אלופת הארץ בשח בגיל 12, ובין לבין, כשהסרטים מתנגנים, היא משחקת שח עם מי שירצה לנסות לשחק איתה. זאת אומרת שלמרחב התנהלות יש חוקים, אבל הקהל מוזמן גם לשבור אותם, או לשחק איתם. לדוגמה – הוא יכול לעבור בין הסרטים לפי הגילאים, והוא יכול שלא לפי הסדר. הוא יכול לשבת תחנה תחנה ולראות סרט אחרי סרט ויכול כמו בהפנינג – לעבור בין הדברים, לשחק שח, להביט בקהל, לשכב על הרצפה ולהאזין לרחש… כמו באירוע

ענבל: מעניין באמת מה יקרה – אני צפיתי בסרטים בבית, שזו חוויה שונה ממה שיחווה הקהל

לילך: כן. לעבודה הזו אופטימלית יהיו שני פורמטים. החי – ההקרנות הגדולות והמוסיקאית לייב, והדיגיטלית. לדיגיטלית צריך עוד לבנות את הפלטפורמה, אבל החומרים ממש מוכנים. אין ספק שאלו יהיו שתי חוויות שונות. מקווה שאצליח לממש את שתיהן

קצת כמו טלפון שבור

ענבל: אני רוצה לחזור אל המילים והסרטים – יש שש שחקניות, מגיל עשרה ועד שיבה. כל אחת אומרת טקסט אישי שמתאר את החוויה שלה בתקופת הקורונה. והטקסט הזה לרגע נראה לי אישי שלהן, ולרגע הוא הופך לתיאטרלי וייצוגי. מהיכן הגיעו הסיפורים?

לילך: הסיפורים הם אסופה של אותן קולות ששמעתי במהלך 2020, שהתערבבו עם הניסיון והחוויה של הפרפורמריות עצמן. הפרפומריות נבחרו לפי ההתאמה שלהן לצמתים שבחרתי. לדוגמה – ידעתי שאני רוצה נערה שלא חגגה בת מצווה, שלא הייתה לה מסיבת סיום בכיתה ו׳, והיא נכנסה לחטיבת הביניים מבלי להכיר כמעט אף אחד, ופגשה בפנים עם מסכות, ושבבית הייתה אמא במצוקה.

על ההתמודדות שלהן עם האתגרים רציתי שנדבר. אלו היו היסודות שעליהן נבנה הטקסט. וכך אצל כל אחת מהן. חלק מהטקסטים הגיעו לפרפורמריות כטקסט כמעט סופי ועליו עבדנו, וחלק מהטקסטים הגיעו מהפרפורמריות אחרי שיחה שלנו, ועל הטקסט שלהן המשכתי. קצת כמו ב״טלפון שבור״ מתחילים איפשהו ומשם נעים, כשהשבירות היו דווקא החלקים היותר מעניינים מבחינתי.

לדוגמה, מה קורה כשיש לי טקסט שהפרפורמרית פחות מתחברת אליו. איך מגשרים על זה, או מבליטים את ההזרה. זה היה תהליך סינרגטי, מהכתיבה ועד לבימוי. תוך כדי מחשבה על הנשים כבר התחלתי לדמיין את הפרפורמריות, ומי נמצאת בדיוק במצב שאני רוצה לחקור אותו, ואני ממשיכה איתן ואז מכניסה עוד מהפרטים שלהן – ואז תוך כדי תהליך עבודה זה מתגבש לטקסט הסופי

ענבל: והמעבר לסרטים?

לילך: האתגר הכי גדול, אולי אחד הכי גדולים היה – איך עושים מזה סרטים? לאן לוקחים את זה קולנועית. הרי האפשרויות לבצע את הטקסטים הללו בלתי נגמרות. הן ביחס הפוך לתקציב.

ענבל: מעניין שמצאת פרפורמרית שהתאימה לסיפור של הנערה אורה עם האמא שכל הזמן בוכה. דווקא בסיפור הזה דמיינתי שזה מה שפגשת במציאות. ואולי באמת היו הרבה מציאויות כאלה… אפשר להרגיש את הסינרגיה בין השחקניות לטקסטים, זה באמת מרגיש כאילו הן מספרות חווית חיים חיה שלהן

לילך: הסיפורים באו מהמציאות. לגמרי. לא בהכרח מהמציאות שלהן. אבל ברמת חיבור כזו שכשאורה קראה את הטקסט, היא הרגישה שכתבתי אותה עוד לפני שהכרתי אותה. ואני מניחה שאכן יש כאן אלמנטים שמשותפים להרבה נשים, ולכן זה מצד אחד מאוד ספציפי ומצד שני מאד אוניברסלי

ענבל: השתמשת באופן מעניין גם בתפאורה, ובתנועת המצלמה שהולכת ומתרחבת, מהעיניים אל כל החדר

לילך: לגבי השפה של הסרטים – האסתטיקה שלהם התחילה להתבהר לי לקראת סיום כתיבת הטקסטים יחד עם הבנות. תוך כדי שהן עושות חזרות על הספה בחדר החזרות והעובדה שאנחנו בשנת הספה

לילך דקל אבנרי

לילך דקל אבנרי. צילום: שחף דקל

ליליאן, מתוך ״בימי כתר״

ליליאן, מתוך ״בימי כתר״

אורה, מתוך ״בימי כתר״

אורה, מתוך ״בימי כתר״

birds

ענבל: אני רק אחדד – כל הסצנות מצולמות בחדר, שיש בו ספה ירוקה־אפורה. התפאורה מתחלפת בין כל אחת מהדוברות, כל אחת נמצאת בחדר שלה, עם אביזרים שרלוונטיים אליה. למה שנת הספה?

לילך: ככה מכנים את 2020: שנת הספה. וזה לקח אותי לדימוי של הנשים על הספה באמנות. מהאודליסק הגדולה של אנגר, ואולימפיה – שני דימויים שריפררתי אליהם בפוסטר של ההפקה, ועד לאלפונס מוכה שהיה ההשראה הגדולה לוויזואליה של הפריימים שעבדו יחסית להעמדה בציור שלו. מה נמצא מאחורי האישה, כיצד האישה ממוקמת בקנווס, ומה לפניה.

אבל מההשראה של מוכה התרחקנו הרבה בגלל אילוצי התקציב, ובמקום זה נכנס לשיח המונח אסתטיקה של עוני, וציוד מהבתים של הפרפורמריות, וכך לאט לאט התוכנית של הפריימים התגבשה.

ברגע שהבנתי שההתכתבות שלנו היא עם מוכה, ושאצלנו הספה היא האוביקט המרכזי, הרך, המקום של הפרפורמרית, ושאין לי תקציב לשש ספות בצבעים שונים, הבנתי שמדובר בשש וריאציות לחדר, על אותה הספה האפורה

ברגע שהבנתי שאצלנו הספה היא האוביקט המרכזי, הרך, המקום של הפרפורמרית, ושאין לי תקציב לשש ספות, הבנתי שמדובר בשש וריאציות לחדר, על אותה הספה האפורה

ענבל: הנשים אצלך דווקא יושבות, לא שרועות כמו בציורים קלאסיים, הן חזיתיות למצלמה ומדברות את עצמן. לא הרגשתי אותן כמו ציור, כמו אוביקט. הן לגמרי הסוביקט

לילך: נכון. היה חשוב לי שהנשים הפעם לא יהיו אוביקט המבט, בטח שלא המבט הגברי. שהן יקחו את השליטה אליהן. שהן יביטו. שהן יעלו שאלות. שהן יאתגרו את הצופה. בניגוד לציירים הגברים שעליהם דיברנו, היום במאה ה־21 כשאישה מביימת נשים, אך טבעי שיחסי הכוחות ישתנו ושהן לא תהינה עוד אוביקט המבט

ענבל: לכן נדמה לי שהיחס שלך לרפרנסים שהזכרת הוא יחס של התנגדות יותר מאשר של השראה

לילך: לגבי השראה והתנגדות – אני מניחה שזה קשור לאופן שבו אנחנו משתמשות במונחים הללו. התנגדות היא צורת ההתייחסות מסוימת ליצירה שהייתה השראה. אני יכולה לפתח אותה בכיוון זה או אחר – לכיוון שאליו היצירה הולכת, אני יכולה להתנגד, או לבחור את אחד הגוונים באמצע

מהבמה לדיגיטל

ענבל: אם אנחנו חוזרות רגע לשאלת הפער בין השחקנית לטקסט שלה – למה התכוונת ב״להבליט את ההזרה״? הכוונה במשחק היא תמיד ששחקן יהיה מחובר לטקסט שלו, שהוא ישמע אמיתי בפיו, לא?

לילך: אנחנו נכנסות פה לשאלות משחקיות. האם שחקן צריך להיות מחובר לטקסט שלו, ואם כן מאיזו נקודה, פסיכולוגית, פיזית, או האם הוא צריך לשלוח את (to deliver) הטקסט, וכמה פעולה יוצרת חיבור או הזרה.

לדוגמה – לצעוק טקסט, יכול לייצר ברגע מסויים הזרה, במיוחד אם הנמען איננו. אני חושבת על הסצנה בסרט של עלית – כשהיא צועקת לילד שלה… שזה רגע שהיה קצת רחוק מהפרפורמרית וקרוב יותר אלי, ואיך התחברנו אליו

ענבל: זה רגע שעובד לשני הכיוונים – גם מחבר לחיים יומיומיים, וגם שובר את האשליה שהיא פה רק איתנו

לילך: זה משמח אותי לשמוע. מאוד. שזה עובד לשני הכיוונים

ענבל: הזכרת כמה פעמים את הצוות שעבד על המופע – מי בצוות?

לילך: בצוות יוצרים רב־תחומיים שחלקם עובד איתי יותר, כמו האמנים שרון גבאי ואיתן בוגנים, ובהפקות שונות בתפקידים שונים, וחלקם ממש רק סיים ללמוד – טל בוגרת תואר שני בעיצוב מתל־אביב, עודד מהחזותי ומירב מסמינר הקיבוצים.

וכך גם בין השחקנית, יש כאלו שזו הפקה ראשונה שלנו, אבל יש לנו כבר שנים של דיאלוג כמו רות ליליאן חיילובסקי, שהיא שחקנית של תאטרון גשר, או עלית קרייז, מהפרפורמריות העצמאיות המעולות והעסוקות שיש, וחלקן כמו זוהר מיידן ואפרת ארנון עוברות איתי דרך. וגם שתי נערות צעירות שזו בכורה בימתית (וקולנועית) שלהן 

ענבל: אמרת משהו קודם על פרויקט חייך. תרצי לספר עליו קצת?

לילך: פרויקט חיי הוא פרויקט אייכמן. זה פרויקט שעבדתי עליו שש שנים, אבל התכוננתי אליו כל החיים, מגיל 14. מהיום שצללתי לחור השחור הזה בהיסטוריה שנקרא מלחמת העולם השנייה או השואה.

זה פרויקט שנכתב במהלך תקופה ארוכה, שהוא מלאכת מחשבת של עבודה דרמטורגית של טקסטים שנכתבו על משפט אייכמן, ונאסף לאירוע המורכב מ־21 סצנות (על הוויה דה לה רוזה), ותוכנן לפתוח את האולם המשופץ במה שהיה אז בית העם, עבר תוך חצי חודש אדפטציה ושינויים דרסטיים להתאמת היצירה לדיגיטל.

והיצירה היום, פרויקט אייכמן – טרמינל 1, אחרי שסיימה את הרצות הבכורה בפסטיבל, וסדרה של הרצות חניכה בפני קהל רשת ישראלי, התחילה לנוע בפסטיבלים בחו״ל. היא הציגה בפסטיבל בינלאומי באוסטריה, בחודש הבא תופיע בקוסובו ובנובמבר בקנדה

ענבל: נשמע מעניין ולא פשוט. הצצתי בקליפ, והוא צבעוני ומסחרר. מעניין כיצד נראה הפרויקט. ומכאן, לאן את הולכת הלאה? כבר יש תוכניות לעתיד או שאת עדיין כל כולך בתוך הפרויקט הזה?

לילך: יש תוכניות. יש תוכניות מכאן ועד הסוף. וביניהן מתנהלים החיים. יש דיבור על פרויקט ניסיוני לתאטרון רפרטוארי שאני עוד לא יכולה להרחיב עליו, מפתיע כן, אני והרפרטוארי, ויש שתי סדרות טלוויזיה בקנה. ומי יודע מה יוליד יום 


בימי כתר | לילך דקל־אבנרי וקבוצת פאתוס מאתוס
פרפורמריות יוצרות ושותפות לכתיבה: אפרת ארנון, שקד זהבי, ליליאן רות לילאן־חיילובסקי, זוהר מידן, עלית קרייז, אורה שולמן
פסטיבל עכו הבינלאומי לתאטרון אחר
בכורה: 21-24.9.21; משך המופע כ־80 ד׳

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden