כל מה שחשוב ויפה
מורוסו בשבוע העיצוב מילאנו 2021
מורוסו בשבוע העיצוב מילאנו 2021. צילום: מ״ל

מילאנו 2021: דודי ראב״ד על היום שאחרי

דיקן הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון סבור שעל עולם העיצוב להסיט את תשומת הלב להשפעות הקורונה (אפילו ברמה העסקית), ולא להוציא דווקא עכשיו את הכיסא הקל בעולם או עוד שולחן של זאהה חדיד בעלות שלוש משכורות של איש היי־טק

לקראת תערוכות הבוגרים בסיום שנת הלימודים האחרונה, רואיינתי על ידי הסטודנטים שמפעילים את ״כולעיצוב״, המגזין המקוון של הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון. אחת השאלות הייתה ״אלו תפקידים חדשים נפתחו עבור מעצבים/ות בעקבות השינויים בשוק עבודה?״. 

אני מעדיף שלא לצטט את עצמי (החשיבות של מה שנאמר לא מצדיקה את זה…), אבל עדיין לומר את מה שראוי להיאמר באופן פחות מנומס מהתבטאות כדיקן: ״מה רע בתפקידים הישנים שצריך חדשים?!״. כוונת השואלים הייתה כמובן להשפעת מגפת ״הקורונה״ על עולם העיצוב, אבל ההנחה שתפקידים צריכים להשתנות צריכה כנראה להיות מומרת בתודעה שמשתנה, והיא כנראה הייתה אמורה להשתנות ללא קשר לקטליזטור הנגיפי.

מעבר למה שאומר או נאמר, אולי ראוי בכל זאת להרים את המבט ולהיווכח האם חל איזשהו שינוי לאחר שנה וחצי מטלטלות של קורונה. הנטיה לפסקנות הנעדרת עובדות ופרספקטיבה, הביאה בתוך זמן קצר מפרוץ המגפה למבול תקשורתי שהתיימר לחזות את העתיד בתעסוקה, בחינוך, ביחסים בין אדם לחברו ובמה לא?!

אנשי מדע וחינוך האמונים על ביסוס מחקרי של גיבוש דעה, קבעו ללא נפח עובדתי ופרספקטיבה מספקת, בנחרצות מביכה, שמה שהיה הוא שלא יהיה; ״שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון״. ביותר מדי תחומים קשה לאשש את התחזיות האלה ובכל מקרה הפרספקטיבה צרה מדיי לבחון השפעות גם של תופעות כמו מגפה אוניברסלית.

ומה בעיצוב? שבוע העיצוב של מילאנו הייתה תמיד מיקרו־קוסמוס משובח לשאלה ״אנא פנינו״. ממעקב די צמוד מרחוק, באמצעות עוד תחום שעל צמיחתו גם העובדות מוסכמות – המדיה הדיגיטלית – לא נראה שמשהו מהותי השתנה לאחר שנה וחצי של התמודדות עם מגפה חוצת גבולות. 

יעלה כמה שיעלה

שבוע העיצוב של מילאנו שהסתיים לא מזמן, פגש את איטליה מכורתו, מוכה וחבול באחת המדינות שספגה את הגל הראשון של הקורונה באופן הקטלני ביותר. צפון איטליה, שמילאנו ״בירתה״, הייתה מוקד המחלה והאזור שנפגע קשה יותר מאחרים. עם מקדם התמותה הגבוהה באירופה, סגר קפדני ראשון באירופה, אחוז הדבקה (8.6%) הגבוה באירופה, כ־130,000 מתים – איטליה חוותה באופן משמעותי את הקורונה. האם זה אסקפיזם או אולי תאוות החיים האיטלקית שאין לכך שום ביטוי באחד מאירועי העיצוב המשמעותיים ביותר בעולם?

צילום: Amir Arabshahi, Unsplash

צילום: Amir Arabshahi, Unsplash

אבל רגע, קרה (למעשה קורה) כאן משהו שטילטל את אוכלוסיית העולם: לא כדאי להתעניין אם וכיצד זה משפיע על הבריות ועל אופן ההתנהלות שלהן? עד כמה חשוב כעת להוציא לשוק את הכיסא הכי קל בעולם? עוד שולחן מחומרים מרוכבים של זאהה חדיד בעלות שלוש משכורות של איש היי־טק? 

לא מדובר דווקא על הנראות העיצובית (וכמובן על עוד כמה פרמטרים חשובים לא פחות שעיצוב לוקח בהם חלק) של אותן מערכות ש־4.6 מיליון איטלקים שנדבקו בנגיף, התפללו שלא יהיה צורך שיחוברו להן, אלא נניח רק על מה שהשפיע ישירות על הבריות, או הסביבה והמתקנים שהקיפו את אותם 130,000 איטלקים שסיימו את חייהם בה/בהם.

אולי ראוי להסיט את תשומת הלב, ולו גם זמנית, ל־225,537,234 שחלו במחלה ברחבי העולם, כמחווה ל־4,645,319 שמתו לאחר שחלו? אפילו ברמה העסקית מדובר בנתח שוק ששווה להתייחס אליו

אולי ראוי להסיט את תשומת הלב, ולו גם זמנית, ל־225,537,234 שחלו במחלה ברחבי העולם, כמחווה ל־4,645,319 שמתו לאחר שחלו? אפילו ברמה העסקית מדובר בנתח שוק ששווה להתייחס אליו, בערכי תמורה כספית.

באופן מסורתי ולא מפתיע, שוב עוצר עולם העיצוב את נשימתו מול מוצרי ריהוט בעיקר, המתקימים בעולם משלהם, שאינו מתעמת עם צרכים אחרים שאינם להיות מרהיבים יותר מקודמיהם, בעיצוב טווסי, יעלה כמה שיעלה. מבט מרחוק על מה שהוצג במילאנו מעורר געגועים למעצבים דוגמת אקילה קסטיליוני, שלפחות אמרו (בתרגום חופשי שלי): ״אל תשאל אותי לאן הולך העיצוב, בגלל שאני לא יודע. כל מה שאני יודע הוא שתוצרי עיצוב לא אמורים להיות במוזיאון. הם חייבים להיות בכל בית״.

איפה־עוד־לא־היינו

במסגרות האקדמיות נראו מחשבות אחרות, אולי כתוצאה מהעדר מחויבות לאתוס של חברות הריהוט המובילות ולשורת מעצבי העל, הנמצאים בסחרור הקבוע של איפה־עוד־לא־היינו. אולי בזכות ישור הקו עם תפיסות עיצוביות שמעמידות את המשתמש בשורה הראשונה של השיקולים, המתקבלות באופן טבעי יותר אצל אנשים צעירים.

בכל מקרה שם (באקדמיה) נראתה איזשהי התייחסות לאותו סגמנט חסר ברק של המשתמש המצוי בקצה התהליך העיצובי, שצריך אולי להתאים את חייו למסגרות עבודה שונות מאלו שהכיר ״ביום שאחרי״, בדירת 60 המ״ר השכורה שלו, המכלה מחצית משכרו, ושאותה הוא חולק עם אחרים. 

שמואל סיאני, פרויקט גמר בפקולטה לעיצוב, מכון טכנולוגי חולון

שמואל סיאני, פרויקט גמר בפקולטה לעיצוב, מכון טכנולוגי חולון. צילום: מ״ל

birds

הסוגיה של עבודה מהבית היא שדה בור לא חרוש, בעיקר (אבל לא רק) למי שאינו יכול להקדיש חדר/ים מחדרי הדירה/בית לתפקד כ״חדר עבודה״. איך עוברים את המייקאובר הזה לא רק ברמה התפקודית, אלא גם בהתאמה כלכלית למי שזקוק לכך?

הקלישאה המדויקת והמבוססת, שאילתור הוא אבי ההמצאה, מאומתת שוב, כשהמעבר המהיר שנכפה על ידי הסגרים ושלח מאות מיליונים לעבוד מהבית, מצא את רובם ללא תשתית שתסייע לעבודה שכזאת לאורך זמן. מעבר לצורך הכפוי לעבוד בבית, בדרך הטבע העבודה היא רק חלק מהפעיליות המתקיימת בבית, מעצם העובדה שגם שוכני הבית האחרים נאלצים לשהות בו, מה שמעצים את הצורך בפתרונות שהאלתור כבר מתקשה לתת מענה סביר להם.

שם (באקדמיה) נראתה התייחסות לסגמנט חסר ברק של המשתמש המצוי בקצה התהליך העיצובי, שצריך להתאים את חייו למסגרות עבודה שונות מאלו שהכיר ״ביום שאחרי״, בדירת 60 המ״ר השכורה שלו, המכלה מחצית משכרו, ושאותה הוא חולק עם אחרים

הפתרונות הסטודנטאליים אינם תמיד מדויקים, לעתים מתקשים לחרוג מהתחום הקונספטואלי, בהרבה מקרים נאיביים בהבט האסטרטגי, אבל היי, זאת אותה נאיביות שגורמת להם לנסות להתמודד עם בעיית ענק אמיתית, שחקר משתמשים קצר גילה להם את הצורך הנואש בפתרונה.

 ״עיצוב״ שמתיימר לשנות סדרי עולם, חשיבתית ותפעולית, מדשדש תודעתית אצל מרבית האנשים, בסיוע אירועים כמו ״שבועות עיצוב״ המתרכזים בקצוות האוונגרדיים של דיסציפלינה, ובעיצוב שעסוק בעצמו או בשכבות שוליים עתירות ממון. קורה בעולם משהו ששינוי מסוים בפרופורציה נראה אפשרות סבירה, אפילו מתבקשת. כל זה מחזיר אותי שוב לקסטיליוני שאמר ״מעבר לכל הספקטקל והתאוריות עלינו לזכור שעיצוב הוא שירות לבני אדם״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden