הביטט: טל גולני משחררת את ציפורי הגעגועים

חגית: בוקר טוב לאמנית והאישה בעלת מאה הזרועות ושלל הכובעים טל גולני 🌻💃

טל: חחחחחחחחח

בוקר טוב חגית יקרה. מוחמאת מאוד מההגדרה, בתחושתי אני לא עושה מספיק 🙂

חגית: איך את מרגישה? מוכנה לשבוע הכי עמוס בחיים בערך?

טל: מאוד נרגשת לקראתו, ונראה לי שהתרגלתי לימים בלי שינה, אז אני הכי מוכנה בעולם

חגית: נתאר בקצרה מה הולך לקרות: בימים הראשונים של השבוע יסתיימו ההקמות וההכנות לפתיחה של יריד צבע טרי בוולודרום בהדר יוסף, תל אביב, ויחלו ההקמות של תערוכת היחיד שלך בגלריה החדשה בטדי, שתיפתח ביום שישי (בעיצומו של צבע טרי, שאת נמנית על צוות הניהול וההובלה שלו לאורך כל השנה, ובמיוחד בימי היריד).

אפשר לומר שאת רצה מרתון בין שני איצטדיונים – בתל אביב ובירושלים?

טל: וואו לא חשבתי על זה עד עכשיו, ששני האירועים מתרחשים במרכז ספורט!!! זה מטורף!

טל: זה די מצחיק ומעניין. אני כבר כמעט עשור אמנית פעילה וכמעט עשור בצוות צבע טרי. תמיד השתדלתי שתהיה תקופת התמסרות שונה לכל אחד מהדברים האלה, ועכשיו רגעי השיא התלכדו לשבוע אחד, כנראה שהשבוע יהיה שיא האדרנלין שהרגשתי בחיים שלי. על שניהם אני עובדת במהלך השנה האחרונה מאוד באינטנסיביות, התמסרות ותשוקה ענקית

חגית: כמו ללדת תאומים 👯🏻‍♀️ התמסרות, אהבה ו… קריעה

טל: ככה מספרים 🙂

חגית: הגלריה החדשה בטדי היא כבר די ותיקה, אבל עבורך זו תערוכת יחיד ראשונה שם, ואת מטפלת לראשונה בנושא מאוד משמעותי ואינטימי: הבית. תחת הכותרת הביטט, את מעבירה לתערוכה הדים וזכרונות מבית סבך וסבתך בנתניה

טל: גם תערוכת יחיד ראשונה שם, וגם כפי שציינת – זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בנושא כל כך אישי בתערוכה שלי.

התערוכה הזאת נולדה באיזשהו מקום בתחילת הקורונה, ממש בשבוע הראשון שהעולם סגר עלינו, הייתי בזמנו עם שתי תערוכות יחיד עומדות בחללים שלהן – האחת בזימאק, נפתחה לשבוע ואז התחיל הסגר והשנייה הייתה אמורה להיפתח שבוע אחרי, שעד עכשיו לא נפתחה…. הייתי מרוקנת ברמות.

הגעתי לסטודיו, מבולבלת מהעולם ורק רציתי לצייר. דיברתי בשיחת וידאו עם אבא שלי, שישב בדיוק בגינה של סבא וסבתא (הבית צמוד לבית הולדתי ובאופן כללי די גדלנו שם) וביקשתי ממנו שיצלם לי קצת וישלח לי לנייד.

סבא היה אדריכל, ופסל חובב, סבתא הייתה מהנדסת והבית מלא בפסלים ותבליטים של סבא ובשרטוטים של סבתא. פשוט התחלתי לצייר את הסלון שלהם, את הגינה. בהתחלה זה היה לי כל כך מוזר, משתי סיבות –הראשונה לצייר משהו כל כך מוכר, וגם לצייר בצורה כל כך שונה מאיך שאני רגילה. השתחררתי לרגע מהקווים המדוייקים בציור, וניסיתי לבדוק את הגבולות שלי מצד אחר

חגית: נדמה לי שגם גרת בדירה שלהם?

טל: לא גרתי שם, אבל אחרי סיום הלימודים חיפשתי סטודיו בתל אביב, מה שהיה לא פשוט למצוא, ובינתיים ציירתי מהסטודיו של סבא שלי, שממוקם מאחורי הבית שלהם. עדיין יש שם את שולחן העבודה שלו, את התבניות גבס של הפסלים, את מגירות השרטוט. הייתי שם כחצי שנה

חגית: הם כבר אינם בחיים?

טל: סבא שלי נפטר ב־1994, ואני זוכרת ממנו די מעט, הרוב על סיפורים, אבל סבתא שלי נפטרה לפני 4 שנים, והייתה  אישה מאוד משמעותית בילדותי ובבגרות שלי, אני זוכרת בתור ילדה שהייתי יושבת איתה בשולחן השרטוט והייתה מסבירה לי איך קוראים את השרטוט של בית או בניין שעשתה

חגית: פתאום אני רואה בעיני רוחי איך העבודות שלך עד כה כאילו הכינו את הקרקע: ההתבוננות בצורות במרחב (ומגרשי ספורט ומשחק – עוד קשר לנושא האיצטדיון) ומשם לתוך מבנים, הקירות, הריקנות – ואולי עכשיו בשלה השעה לצלול לתוך הבית פנימה?

זה גם קשור לדעתי לתחושת הסגר של תחילת הקורונה, שהזכרת. ריקנות, אובדן ואחר כך – קינון?

טל: אני לגמרי מסכימה, פתאום גם לעסוק במבנה שהוא נטוש מהפן האישי, אם לפני היה לי שתי פרויקטים שעוסקים במבנים נטושים די ציבוריים (הבמה המשותפת בעין חרוד ומלון אליזבט בטבריה) ועכשיו, הבית של סבא וסבתא, שהוא בית אגדי באמת, עומד נטוש כבר ארבע שנים, כי אנחנו לא מצליחים באמת להיפרד ממנו. כל הפריטים שלהם עדיין עומדים שם כאילו הם עדיין חיים.

אני חושבת שלצד הריקנות של אותה תקופה זה נתן לי גם הרבה תחושת ביטחון באיזשהו מקום. הסטודיו היה מלא בסקיצות וציורים של הבית בשלל גדלים, קצת הבאתי את המבנה לסטודיו.

חגית: מאין הגיעה הכותרת ״הביטט״?

טל: זה אחד מהפרקים בספר ציפורים של סבא שלי, שמשם לקח את ההשראה לתבליטי ציפורים… בית גידול.

מה שהיה מאוד מעניין זה פתאום לצייר את זה ממבט מאוד בוגר, בתור ילדה אני לא חושבת שהתעמקתי בפסלים, באדריכלות של הבית (שהם תכננו אותו בעצמם) ועכשיו בזמן הציור, גיליתי הרבה דברים חדשים. לדוגמא דפוס חוזר אצל סבא שלי שלדמויות האנושיות יש צוואר סופר סופר ארוך ולא פרופורציונלי, אף פעם לא ראיתי את זה לפני

חגית: נשמע כמו התבוננות במשהו שהכרת כל החיים עד שהוא נראה ומבן מאליו ופתאום את רואה אותו מזווית שונה, בעיניים חדשות

טל: ממש

לצד האי־ודאות הכללית שהייתה בגלל הקורונה, צמחה אצלי איזו ודאות פנימית. גם בסטודיו, התחלתי לעבוד לקראת התערוכה וציירתי בלי סוף; גם ביריד, שלא משנה מה קרה, המשכנו את העשייה שלנו, וגם בזוגיות, שיצרתי את הבית שלי

חגית: תסבירי גם את הבחירה הצבעונית – המונוכרום הכחול שלך, שנותן לדברים מעין אווירת רפאים

טל: הגוון הכחול שמורכב משלושה פיגמנטים שונים – זה צבע שאני מציירת איתו בשנים האחרונות. אין לי הסבר או סיבה אמיתית לזה, אבל אני חושבת שבסדרה הזאת הוא מתחבר ממש בטבעיות לנושא, מקום שהזמן עמד בו מלכת

חגית: הייתה לך שנה (וחצי) מאוד משמעותית, כמו התערוכות שנעצרו, גם החתונה שנדחתה (כמה פעמים? מותר להזכיר?) ואפשר לומר שכל האי־ודאות שהתחלפה באינטנסיביות מופרזת – יוצרת סביבה מאוד שברירית ומאתגרת רגשית. זה נכנס לעבודות?

טל: נדחתה רק פעם אחת 🙂 בפעם השנייה הצלחנו להתחתן 🙌 אבל כן, זאת הייתה שנה של דברים סביב השעון כל הזמן, מלאה בהתרחשות.

אני חושבת שלצד האי־ודאות הכללית שהייתה בגלל הקורונה, צמחה אצלי איזו ודאות פנימית. גם בסטודיו, שבשלב די מוקדם התחלתי לעבוד עם האוצרת תמר גיספאן־גרינברג (המהממת) לקראת התערוכה, וציירתי בלי סוף. גם ביריד, שלא משנה מה קרה, המשכנו את העשייה שלנו, וגם בזוגיות, שיצרתי את הבית שלי.

אני לא יודעת איך לשים על זה את האצבע, אבל קרה משהו בסדרת ציורים הזאת שפעם ראשונה המסקינטייפ, שהיה עד עכשיו יותר כלי עזר לטקסטורה, נכנס להיות השחקן הראשי בעבודות התבליטים, ואני חושבת שהעבודות האלה היו מאוד משחררות, בעיקר מחשבתית

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

חגית: מבחינת חייך האמנותיים – ואולי החיים בכלל – נראה שעברת שלב בהתבגרות

טל: הגיע מאוחר 😂

חגית: אין מה למהר (תאמיני לי). וחוץ מזה אני מתכוונת באמת שעברת איזו תפנית, השתנית

טל: כן, בהרבה מובנים

חגית: בחלל הגלריה את בדרך כלל בונה סביבה שמעתיקה למקום את החלל שציירת. מה יהיה הפעם?

טל: אחרי שלושה פרויקטים שעסקו בחלל הפעם יהיה אחר לחלוטין! יהיו חמישה ציורים בצבעי שמן על בד, מאוד גדולים, שמשחזרים בצורה מסויימת את חלל הבית שלהם (שולחן השרטוט של סבתא, האחר של סבא וכדומה) וקיר אחד ענק (5*3 מטר) עם כ־30 תבליטי מסקינטייפ על עץ, שהם כולם בהשראת תבליטי הציפורים של סבא שלי. המסקינטייפ, שבדרך כלל משמש אותי לתכנון הציורים, הופך כאן לחומר פיסולי, קל ובעל נפח

חגית: יש לי תחושה שאת עושה בתערוכה הזו עבודת פרידה, שמשחררת את ציפורי הזיכרון המשפחתי (ותודה לאמא קורונה ואבא סגר🤦🏼‍♀️). דברים קורים בתגובת שרשרת, גם לתוככי הנפש וגם לאירועים חיצוניים

טל: לחלוטין. כמובן שזה הכול נעשה באופן טבעי. לא תכננתי לעשות פרויקט פרידה, אבל זה כנראה היה חזק ממני

חגית: אז הנה את באמת מגיעה לסוף המרוץ, ותיכף תיפתח התערוכה, ויפתח היריד, ואחר כך – מה את חושבת לעשות? (לישון חודש?)

טל: לישון שבוע J ולהתחיל לעבוד על התערוכה הבאה (אולי לגלות לפני איפה היא תהיה J)

חגית: כבר חסרת סבלנות 🙂 אני מאחלת בהצלחה בכל, ובעיקר שתמצאי פנאי ליהנות מההתרגשות של כל אחד מהדברים

טל גולני | הביטט
אוצרת: תמר גיספאן־גרינברג
הגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי
פתיחה: 22.10; נעילה: 28.12