כל מה שחשוב ויפה
מורן מילר ב״החדר״ מאת ענבל פינטו. צילומים: דניאל צ׳צ׳יק
מורן מילר ב״החדר״ מאת ענבל פינטו. צילומים: דניאל צ׳צ׳יק

החדר של ענבל פינטו: להרטיט במינימום תנועה

ב״החדר״, הפקת המקור החדשה של מרכז סוזן דלל, ענבל פינטו מבקשת לבדוק את המציאות הנזילה - שלה, של העולם, של החיים. ״מה קורה כשאין שום דבר שהוא מובן מאליו״

כשנעמי פרלוב, המנהלת האמנותית של מרכז סוזן דלל, שאלה את ענבל פינטו בסוף הרצאה שהעבירה למסלול להכשרת רקדנים, מה היא הייתה עושה אם פרלוב הייתה נותנת לה במה ו־16 רקדנים לעבודה חדשה, פינטו ענתה בלי לחשוב פעמיים שהיא רוצה ליצור – לראשונה בחייה – עבודת סולו. ״במשך שנים יצרתי להרכב קבוע, עם מספר קבוע של רקדנים, וזו לא הייתה שאלה אם אני יוצרת לאחד, שניים או שמונה רקדנים״, היא מספרת. ״תמיד זה היה בין שמונה לעשרה רקדנים, זה היה הנתון שממנו תמיד התחלתי.

״לפני שנתיים הוזמנתי לשפוט בתחרות סולואים. ישבתי בפאנל השופטים וחשבתי לעצמי, איך אני שופטת אותם על משהו שאף פעם לא עשיתי. המחשבה על עבודת סולו עלתה כבר אז. ואז הגיעה הקורנה, והסרט שעשיתי עם אתגר קרת, וזו הייתה ההתחלה של לגעת במה זה בדידות, בלהיות לבד על במה ולהתעסק בדמות אחת. ואיכשהו באינרציה של העשייה של הסרט המשיך הדיאלוג עם מורן, שפלש לתוך העבודה הנוכחית״.

זה קשור לשינוי בסטטוס הזוגי שעברת בחיים?

״כולנו נגענו בתחושות דומות בתקופה שעברנו, אבל מה שנגעתי בו בסוף בעבודה הוא לאו דוקא מושג הבדידות אלא מציאות נזילה, שכמה שלא תתכנן אותה יש לה ולהווה קו מנחה אחר, והוא זה שלוקח אותך למחוזות אחרים. זה בא לידי ביטוי בהמון אופנים, זו לא רק הקורונה שהסיטה את המסלול. יש בחיים כל מיני מצבים לא מתוכננים, שמשפיעים עליך ועל תפיסת המציאות שלך. עניינה אותי המציאות הנזילה, שאין דבר משהו שהוא מובן מאליו. עם זה התחלתי״.

לא רק סולו

פינטו, בת 52, הקימה ב־1992 את להקת המחול ענבל פינטו, וב־2002 החלה את שיתוף הפעולה האמנותי עם אבשלום פולק, בן זוגה דאז. ב־2018 עזבה פינטו את הלהקה, לאחר שנפרדה קודם לכן מפולק. מאז, כיוצרת עצמאית, ביימה בין השאר עבודה ביפן שמבוססת על קורות הציפור המכנית, עשתה פרסומות לסופרפארם וביימה, עיצבה ועשתה את הכוריאוגרפיה לאופרה פליאצ׳י, שעתידה לעלות באופרה הישראלית בפברואר 2022.

בשנה שעברה שיתפה פעולה עם אתגר קרת ב״בחוץ״, סרט קצר שלא עונה להגדרות מוכרות: הוא צולם בטוקיו ובתל אביב בעיצומה של מגיפה עולמית; ומתאר את היום שאחרי הסגר, בלימבו מסחרר מבחינה חזותית. בסרט משתתפים שחקנים, מוזיקאים ורקדנים ישראלים ויפנים, ביניהם, הרקדנית הישראלית מורן מילר, שדמותה המהפנטת כובשת את הקהל ב״החדר״, הפקת מקור של מרכז סוזן דלל שעלתה בבכורה עולמית מוקדם יותר החודש.

במהלך המופע זהותם של חפצים מצבים ואנשים הופכת לנזילה, ו״המציאות שניסינו לכתוב בלתי צפויה ומשכתבת את עצמה״. פינטו ממשיכה את שיתוף הפעולה היצירתי מזה שנים עם מילר, ואליה מצטרף הרקדן והכוריאוגרף איתמר סרוסי שחזר מתקופה ממושכת באירופה.

ענבל פינטו. צילום: רפי דלויה

ענבל פינטו. צילום: רפי דלויה

איתמר סרוסי ומורן מילר

איתמר סרוסי ומורן מילר

״כשנכנסתי לסטודיו הבנתי שזה לא הולך להיות רק סולו״, מספרת פינטו. ״התחלתי לעבוד עם מורן, ובמקביל חיפשתי פרטנר שישלים את התמונה. התחלנו לעשות אימפרוביזציות, שחלקן נגעו בגוף כאוביקט, ואוביקט כגוף. התחלנו לשחק, לשאול מה זה אומר, מה המשמעות של זה. זה קצת אבסטרקטי להתייחס לגוף כאוביקט, להתייחס אליו במושגים של חפץ״. 

למה בחרת במורן? כהמשך לסרט עם אתגר קרת?

״לא הייתי עושה את זה אם לא הייתה מורן. היא רקדנית ושחקנית ורסטילית, וזה לא רק התנועה של גוף. מעבר לגוף הווירטואוזי, והיכולת שלה להבין סיטואציה, להחזיק במה לבד, אלה יכולות שאין לכל אחד. וזו גם התקשורת ביננו, מעבר למילים. אני יכולה להגיד לה שתי מילים ומשם אנחנו צוללות למקומות שהם הרבה מעבר״.

מורן רקדנית ושחקנית ורסטילית, וזה לא רק התנועה של גוף. מעבר לגוף הווירטואוזי, והיכולת שלה להבין סיטואציה, להחזיק במה לבד, אלה יכולות שאין לכל אחד. וזו גם התקשורת ביננו, מעבר למילים. אני יכולה להגיד לה שתי מילים ומשם אנחנו צוללות למקומות שהם הרבה מעבר

באיזה שלב נכנס לעבודה איתמר סרוסי?

״הוא היה רקדן שלי לפני המון שנים, משהו כמו 25 שנה, ואז הוא נסע להולנד ועבד שם כרקדן וכוריאוגרף. שמעתי שהוא חזר לארץ, זכרתי אותו כרקדן פנומן, וחיפשתי מישהו שיתן איזון, שיהיה שונה ממורן, שלא יהיה צעיר, שעבר דבר או שניים בחיים. פניתי אליו ומיד נהיה חיבור, גם ביניהם; היא לא הכירה אותו קודם לכן״.

עושה מה שבלב שלי

ברשימת הקרדיטים של המופע מופיע שמה של פינטו כאחראית על כוריאוגרפיה, עיצוב תלבושות, תפאורה ואיור קיר. ואמנם, הדבר הראשון שהעין קולטת על הבמה הוא הטפט המרשים שמכסה את קירות החדר שבו נעים מילר וסרוסי. והם לא לבד: גם החפצים מקבלים חיים משלהם ונעים בשלב מסוים (המנורה, הקומקום, הכיסא), ואליהם מצטרפת לבסוף האנימציה המקסימה של דניאלה בוקור.

״בקורונה ציירתי מלא, והטפט התחיל מציור משותף שציירתי עם שני הבנים שלי במהלך הסגרים. בנוסף התחלתי לשחק עם אנימציה: אמרתי שאם אין במה ואין חלל אני אעשה תנועה בפורמטים שונים. התחלתי לשחק עם הרעיון של טפטים תנועתיים, ומשם התחלתי את הדבר הזה של חלל חי; של חדר חי; של ערבוב תפקידים, עם מורן שיכולה להיות אוביקט – היא בסיטואציה שהיא תקועה במצב לא ברור״.

למה הכוונה?

״רציתי לבדוק מה קורה כשאין שום דבר שהוא מובן מאליו. המציאות היום כל כך נזילה – מהי אמת, מה נכון, מה לא נכון; ההתייחסות לדבר הזה שאפשר לקחת כל דבר ולהפוך אותו למשהו אחר. וחשבתי על עוד דברים שיכולים להיות ׳בתפקיד׳, שאפשר להזיז אותם, להניע אותם, כמו הכיסא או הכוס. 

״זה התחבר לי לספר שקראתי – הטפט הצהוב – שמספר על אישה כלואה בחדר ולא סובלת את הטפט שמכסה את הקירות, אבל באיזשהו שלב היא מקבלת אותו והוא הופך להיות עולם הפנטזיה שלה. יש משהו בטפט שיכול להנציח אירועים, טפטים תקופתיים שיכולים להציג סיפור היסטורי. היה מעניין לראות איך היא הופכת להיות חלק מהחלל שעוטף אותה״.

מורן מילר ב״החדר״ מאת ענבל פינטו. צילומים: דניאל צ׳צ׳יק

מורן מילר

איתמר סרוסי

איתמר סרוסי

birds

איפה העבודה ממשיכה את ענבל פינטו של לפני 20-30 שנה ואיפה יש בה משהו חדש?

״אני יוצרת 30 שנה, אני לא אותו בן אדם, ואני מנסה למצוא את האותנטיות של הנקודה הזו. העובדה שבחרתי להתחיל סולו, נובעת מכך שלא מעניין אותי ליצור גדול יותר או קטן יותר. זה לדייק את התחושות של מה שבוער לי הרגע. לא מעניין אותי למכור יותר או לייצר משהו פופולרי יותר, אני עושה מה שבלב שלי, מנסה שהעבודה שלי תהיה הכי אותנטית״.

חשוב לך שיזהו בעבודה את השפה של ענבל פינטו?

״אני לא עוסקת בזה. אם מחר ארצה לעשות ריקוד בסגנון אחר אני אעשה את זה. מעניין אותי למצוא את מה שאותנטי לי היום, גם על חשבון שאולי לא יזהו אותי או אלך לאיבוד.

״כשהתחלתי לעבוד על החדר עניין אותי התנועות הכי קטנות, אלו שעושות את הכי פחות אפקט. התנועות הקטנות האלו הן קצת כמו המצלמה בסרט עם אתגר, שאתה יכול לעשות זום אין מאוד קטן ושיהיה לו אפקט. ענין אותי לקחת את זה לבמה, לבדוק איך אפשר להרטיט במינימום תנועה״.

כשהתחלתי לעבוד על החדר עניין אותי התנועות הכי קטנות, אלו שעושות את הכי פחות אפקט. התנועות הקטנות האלו הן קצת כמו המצלמה בסרט עם אתגר, שאתה יכול לעשות זום אין מאוד קטן ושיהיה לו אפקט. ענין אותי לקחת את זה לבמה, לבדוק איך אפשר להרטיט במינימום תנועה

איך באמת?

״במינונים הנכונים; בחיפוש של המינונים המדוייקים. בסולו אתה לא יכול רק לגעת במקסימום או ביכולות של הרקדן. אתה צריך להעביר מנעד שלם של שבריריות, רפרוף, מצמוץ, וגם מקום טוטאלי ומתפרץ וחייתי. והמנעד הזה הוא שמעניין אותי, בין הכיעור ליפה. 

״הסולו הופך את העבודה ליותר פגיעה ויותר חשופה. ליותר אישית. יש לך יותר מאחורי מי להסתתר, אתה יכול להגיד זו לא אני, זו הדמות. אבל כמובן שמורן מייצגת אותי שם במלוא מובן המילה. יש בעבודה משהו מאוד חשוף, פגיע, שאולי בכל סיטואציה אחרת לא הייתי עושה – אין לי כבר להקה, עברתי דרך בחיים, ואני יכולה לעמוד בזה.

״ואני לא מפחדת. אתה עובד עם אינטואיציה וזה הדבר היחיד שמוביל אותך. בגלל זה המפגש עם הקהל הוא מאוד שוקיסטי, אתה לא יודע איך אנשים יתפסו את זה. אתה יכול לקוות לטוב שאנשים יבינו את מה שעשית, שזה ידבר אליהם כמו שזה דיבר אלי. אתה לא יכול לדעת איך הם יתפסו את זה״.

מה את רוצה שיקרה לקהל? שמה הוא יחווה?

״שיגע בעצמו. הייתי רוצה שזה יתן להם ראי של עצמם, מבט נוסף על העולם, על החיים – שלהם, של אחרים. לגעת. לתקשר. לצחוק. לבכות. כל עוד זה מניע איזה רגש״.

את אופטימית? העבודה אופטימית?

״גם וגם. גם במצבים הלא פשוטים אני רוצה להניע למקום שיש בו תנועה חיובית, שיש בו הומור, צחוק. מורן מצליחה להעביר גם את המקומות התקועים האלה, הבלתי נשלטים, עם קצת סרקזם. לשם אני שואפת: אני לא יכולה להימנע מלגעת במקומות הכואבים, אבל גם שם אני מנסה לעשות את זה עם הומור״.


ענבל פינטו | החדר
מרכז סוזן דלל, 60 דקות
כוריאוגרפיה, עיצוב תלבושות ותפאורה: ענבל פינטו
רקדנים יוצרים: מורן מילר, איתמר סרוסי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden