כל מה שחשוב ויפה
יפעת בצלאל ודניאל צ׳צ׳יק, Shipless Oceans
יפעת בצלאל ודניאל צ׳צ׳יק, Shipless Oceans

הזדמנות אחרונה לראות // Shipless Oceans: יפעת בצלאל ודניאל צ׳צ׳יק

Shipless Oceans, תערוכה משותפת ליפעת בצלאל ודניאל צ׳צ׳יק: צילום ורישום בחלל התצוגה של האוצרת מירב קטרי, עד 19.12

מה צריך לדעת לפני שבאות

Shipless Oceans, תערוכה משותפת לאמנים יפעת בצלאל ודניאל צ׳צ׳יק, מוצגת בחלל התצוגה של האוצרת מירב קטרי (רח׳ אלפסי 20, תל אביב). בצלאל חוקרת מקורות קרובים ורחוקים, ספרותיים, פילוסופיים, אמנותיים, איקוניים, דתיים וקבליים. הממד המטאפיזי הוא מרכיב מהותי באופן החשיבה שלה ומתבטא גם ביצירתה, כפי שהיה אפשר לראות ב״תהלה״, תערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב (2017, אוצרת: דלית מתתיהו), שבה הציגה לצופים כתב חידה שעסק לא בתהילה אמנותית דווקא, אלא בחסד ובצניעות.

צ׳צ׳יק הוא צלם עיתון הארץ מזה שנים, ועורך בלוג הצילום של העיתון. לאחר מסע מצולם בעקבות מסעות הפליטים, שהתקיים במשך חמישה שבועות לאורך החופים של ספרד, איטליה ויוון, הוא פרסם ב־2019 ספר אמן ותערוכה – ״מים כהים״ (אוצרת: נטע לאופר), בגלריה אלמסן ביפו (״השאיפה היתה להרכיב פואמה ויזואלית בהשראת המשבר והשיחות שקיימתי עם הפליטים‎״).

לעתים רחוקות מוצגים רישום וצילום בכפיפה אחת, כותב אספן האמנות אדמונד קטרי בטקסט התערוכה. אולם, כשבצלאל וצ׳צ׳יק החליטו לעבוד על תערוכה זוגית, זה היה מבחינתם מהלך טבעי לחלוטין, כמעט מהותי, הן מבחינה אסתטית והן מבחינה נרטיבית.

לאחר תקופה ארוכה של התכנסות יצירתית והתבוננות פנימית, צללו השניים אל נבכי עבודות העבר שלהם, ובחנו את האזכורים האסתטיים השלובים בהן באור חדש, או שמא, בעלטה חדשה. גופי העבודות המוצגים אמנם שונים זה מזה בתכלית השינוי מבחינת הטכניקה, הנושא והסגנון, אך הם מעבירים תחושה משותפת של עצבות ונימה של בדידות מצמררת.

למה כדאי להתאמץ

זו לא תערוכה גדולה, עשר עבודות בסך הכל, בחלל אחד קטן. אין בה ספקטקל, וכמעט בלתי אפשרי לצלם אותה. זו תערוכה מינורית שמזמינה השתהות והתמסרות, והדרמה היא במינימליזם, באיפוק ובניואנסים: ככל שמשתהים יותר מול העבודות הרגש מחלחל, והצימוד בין בצלאל לצ׳צ׳יק ובין המדיומים השונים, שבפעם הראשונה נשמע מפתיע, הופך לטבעי וברור. 

״בצלאל חוקרת בעבודותיה את נקודת ההשקה שבין חיים למוות, בין חומר לרוח, בין סבל לאקסטזה, באמצעות איקונוגרפיה, ומציפה את הרגע שבו נוגע המוות בחיים, את רגע הבהלה של הפירוד בין החומר לרוח, הייסורים המענגים עד אקסטזה״, כותב קטרי.

״הקומפוזיציות של צ׳צ׳יק עוסקות בזיקה דומה, ואולי בהיעדרה״: כביש העפר בין היער השרוף לזה שניצל מכיליון, המרחק בין כלב הרועים לבין העדר, מסגרת החלון החוצצת בינינו לבין החוץ, המרחב הנשחק שבין שני סלעים.

״בהמשך לסדרת עבודותיו האחרונה, ׳מים כהים׳, צ׳צ׳יק לוכד סצנות, שבהן התרחשה ומוסיפה להתרחש טרגדיה אנושית בלתי נתפשת, כמו מתאר את זירת הפשע לאחר התרחשותו, בעודנו מהדהד בזעקות הקורבן. אולם יפי הטבע גובר ומושך אליו את תשומת הלב, מבלי משים, באדישות מה. זהו בדיוק הפער, שאותו לוכד צ׳צ׳יק – האפתיה שחווים כולנו, כשאנו ניצבים בפני טרגדיה אנושית, המותירה אותנו בגפנו, גלמודים עד ייאוש״.

כך, שני האמנים, כל אחד בשפתו/ה, חוקרים את הגבולות שבין שני מצבי קיום; את השבר, שלעתים כה קרובות מגדיר את אי היכולת לגשר בין בני אדם, ואת הבדידות שהוא מעורר, כאילו הבדידות היא מצב בלתי נמנע. 

birds

אם אתן כבר בסביבה

״תַּן הולך, תַּן חוזר״, תערוכת היחיד של גוסטבו סגורסקי בגלריה P8 (אוצר: אבשלום סולימן), כוללת עבודות שצולמו בשלוש השנים האחרונות. בטווח הזמן הזה עבר סגורסקי לסטודיו בסביבה כפרית בהרי ירושלים לאחר שנים של עבודה במרכז התעשייתי של העיר.

סגורסקי מצלם בפנים הבית אוביקטים דוממים כמו חלה או אחוריים של אופנוע, ובחוץ בעלי חיים משוטטים בסביבה בנויה. עץ, בית צעצוע, זכוכית סדוקה, ענן – הדברים היומיומיים ביותר חושפים מערכות יחסים, מאבקי כוח ונופים פנימיים.

11 התצלומים בתערוכה בונים יחד כוריאוגרפיה של קירבה וריחוק בין מה שהעין רואה ומה שהיד ממששת. הם מעמידים את הצלם כמי שרואה דברים בעולם לא רק בעזרת עיניו ועין המצלמה, אלא גם בעזרת קצות אצבעותיו וחושי הריח והטעם שלו. 

גוסטבו סבורסקי בגלריה P8

גוסטבו סבורסקי בגלריה P8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden