כל מה שחשוב ויפה
רעות בורץ, יבוא בקלות
רעות בורץ, יבוא בקלות

יבוא בקלות: הצד הפחות מדובר של ״בקרוב אצלך״ ו״השעון כבר מתקתק״

אחרי ארבע שנים של טיפולים, מעקבים, הזרקות, הזרעות, תרופות, שאיבות, החזרות - והפלה יזומה - רעות בורץ החלה לצייר את ״יבוא בקלות - מיומנה של מטופלת פוריות״. ומהרגע שהתחילה לא יכלה להפסיק

יובל: בוקר טוב רעות, מה שלומך בימים האלו של עידן האומיקרון?

רעות: תקועה בבית כמו כולם ומנסה להיאחז בשפיות דעתי. עובדת בשעות מוזרות ומנסה להכניס כמה שיותר הומור באיור כדי להתמודד

יובל: כן, לא פשוט העניין הזה, ונראה לי מתבקש להזכיר פה את שם הספר שלך שלשמו התכנסנו – יבוא בקלות – אבל נראה ששום דבר לא בא *באמת* בקלות…

רעות: שום דבר לא בא בקלות. גם מה שנראה לכאורה פשוט – כמו לצייר (אם רק היה לי שקל על כל מי שפנה אליי ואמר לי ״אבל את עושה את זה בשנייה״), או להביא ילדים…

יובל: לגמרי. אז בואי נדבר על הספר – מיומנה של מטופלת פוריות. באיזה שלב עלה הרעיון לספר את מה שאת עוברת בחיים בספר מאוייר?

רעות: זה התחיל בכלל מהצורך שלי לעבד את החוויה. היינו ארבע שנים בלופ אין סופי של טיפולים – מעקבים, הזרקות, הזרעות, תרופות, שאיבות, החזרות – ולא עצרנו לשנייה להבין מה קורה איתנו, פשוט הלכנו באמוק. 

ואז נכנסתי להריון. אחרי ארבע שנים. ובשבוע עשירי לא היה דופק והייתי צריכה לעבור הפלה יזומה. אני זוכרת את עצמי במסדרונות בית החולים יושבת ובוכה, מוציאה סקצ׳בוק ועט ומתחילה לצייר. רק אז הבנתי שבכל ארבע השנים האלה לא ציירתי את מה שעובר עלי, כלומר לא באמת התמודדתי. ומהרגע שהתחלתי – לא יכולתי להפסיק

רעות בורץ. צילום: מ״ל

רעות בורץ. צילום: מ״ל

יובל: והספר?

רעות: המחשבה על ספר הגיעה בהמשך. כמה חודשים אחרי ההפלה, פנה אליי ניסים חזקיהו (נוסקו) שהוציא אז מגזין סאטירי בשם פרהדוקס ושאל אותי אם אני רוצה לעשות מדור קומיקס קבוע בעיתון. שאלתי אותו אם זה בסדר שאעשה קומיקס על טיפולי הפוריות, כי הנושא בער בי. הוא לא חשב פעמיים ואמר לי כן. ככה התחיל הספר. בעמודים של מגזין פרהדוקס

יובל מאיפה התחלת? זה היה כרונולוגי?

רעות: האיור הראשון הראשון שעשיתי עוד בבית החולים היה אישה עם חור בבטן. זה היה הדימוי המשמעותי שסביבו הכל נבנה. עמוד הקומיקס הראשון עסק בהבנה שאנחנו רוצים ילד ושחשבנו שזה יבוא בקלות. משם גם שם הספר. אחר כך זה המשיך אסוציאטיבית.

התייעצתי המון עם חברות שגם עברו טיפולי פוריות, כולן מאוד התלהבו והציפו אצלי את ההבנה שיש ממש צורך בספר שיספר את הסיפור שלנו, מטופלות הפוריות. ואז כבר התחלתי לחשוב במובנים של ספר. פניתי לנאווה בני, מהוצאת שפת אם, הראיתי לה את הכפולות הקיימות והיא מאוד התלהבה.

עשיתי רשימה של כל הנקודות הקריטיות שהיה חשוב לי להעביר. לא ברצף כרונולוגי. אני חושבת שהרצף היה פחות חשוב, יותר חשוב היה להציף את הרגש, לחבר את הקוראים למסע הזה שהוא סוג של לופ אינסופי עד לתוצאה המיוחלת

רק אחרי ההפלה, בהתאוששות, גיליתי עוד נשים שנמצאות בדיוק באותו המצב. פתאום גיליתי שאני לא היחידה, שאני לא ״אישה מקולקלת״, אלא שזה דבר טבעי שקורה לעוד נשים. אני הייתי בטוחה שאני מספרת את הסיפור האישי שלי ושל בן זוגי, אבל מאז שהספר יצא, אני מקבלת המון תגובות מנשים שאומרות לי שזה בדיוק הסיפור שלהן

יובל: רגע לפני שנדבר על האיורים – את אומרת שהיה צורך בספר שיספר את הסיפור שלנו. מצד אחד אני הכי מבין, מצד שני טיפולי פוריות כל כך נפוצים בארץ, בטח לעומת מדינות אחרות בעולם – איפה הרגשת שיש פער בין החוויה האישית הפרטית הלא מדוברת לבין זה שיש עוד כמוך מסביב?

רעות: טיפולי פוריות נפוצים מאוד בארץ, בעיקר כי יש פה דרישה מאוד גדולה להביא ילדים. ילדים זה שמחה, ילדים זו ברכה. בכל אירוע כולם מאחלים ״בקרוב אצלכם״ או ״מתי נראה אתכם עם תינוק?״ הלחץ הוא עצום. 

אבל בחוויה האישית שלי הרגשתי מאוד בודדה. לא ידעתי שיש כל כך הרבה מטופלות מסביב, פשוט כי אף אחת לא דיברה על זה. הרגשתי כאילו אני האישה היחידה בארץ שלא מצליחה להיכנס להריון. 

רק אחרי ההפלה, בהתאוששות, פתאום גיליתי עוד נשים שנמצאות בדיוק באותו המצב. פתאום גיליתי שאני לא היחידה, שאני לא ״אישה מקולקלת״, אלא שזה דבר טבעי שקורה לעוד נשים. וכשהתחלתי לדבר על זה ולהציף את הנושא (בחשש גדול) עם חברות וברשתות החברתיות – פתאום גיליתי שאני לא לבד אפילו בסביבה הקרובה שלי ולא רק שאני לא לבד, אלא שיש צורך עצום של נשים לדבר ולשתף ושכולן מרגישות בודדות בתהליך ושאין להן עם מי לחלוק את זה.

אני הייתי בטוחה שאני מספרת את הסיפור האישי שלי ושל בן זוגי, אבל מאז שהספר יצא, אני מקבלת המון תגובות מנשים שאומרות לי שזה בדיוק הסיפור שלהן והספר עבורן הוא כמו חיבוק של קבוצת תמיכה, כי הן מבינות שהן לא לבד

יובל: ופה גם נכנס הכח של האיור להציג סוגיות מורכבות בצורה – לא רוצה להגיד קלה יותר, אפרופו תחילת השיחה שלנו – אבל נגישה? תקשורתית? פשוטה? יותר. ואני מניח שזה חלק מההתקבלות והחיבור הרגשיים לסיפור

רעות: אני מסכימה. אני חושבת שזה הכוח של איור בכלל ושל קומיקס בפרט, שמאפשר קריאה אינטימית ומייצר חוויה שלמה שהיא אינדיווידואלית לכל קורא. אני חושבת שהיתרון של קומיקס הוא ה״קלילות״ שהוא נקרא בה. העומס הוא לא טקסטואלי ולא צריך לעבד הרבה טקסט במוח. 

וכמובן האימפקט הרגשי של איור הוא תמיד חזק. והשילוב בין האימג׳ והטקסט יוצרים באמת מדיום שמאפשר להנגיש נושאים מאוד קשים לעיכול

יובל: אז בואי נדבר על השפה האיורית שלך בספר: כמה היה חשוב לך שהיא תהיה ריאליסטית, כמה מוגזמת – תגידי משהו על הקו ועל הצבעוניות?

רעות: ידעתי שאני רוצה שהספר לא ייראה ״כבד״. בגלל שהנושא מאוד קשה לעיכול, רציתי שהקו יהיה קליל יחסית, שיזכיר קומיקס של שנות ה־80 (הרפרנס שלי לקו היה קלווין והובס של ביל ווטרסון הנפלא). 

היה ברור לי שהקו שלי הוא לא ריאליסטי ואני גם לא מכוונת למקום הזה, יחד עם זאת, רציתי שמי שקוראת את הספר, תוכל לזהות דברים מוכרים – מכשיר האולטרהסאונד, הכיסא של הרופא, התרופות והמזרקים וכו׳ – אז השתדלתי לעשות את האלמנטים האלה בקו הקליל שלי, אבל כמה שיותר דומים לדברים האמיתיים.

birds

בהתחלה הייתה מחשבה גם לעשות את כל הספר בשחור לבן, אבל ככל שהתקדמתי הבנתי שהשחור לבן שוב הופך את הספר לכבד מידי ושיש פה צורך בצבעוניות. לא מוגזמת אמנם, אבל היא כן צריכה להיות נוכחת, כדי לתת נגיעות צבע קלילות. 

ידעתי שבעמודים ה״כבדים״ יותר אני רוצה להשתמש באדום, כי זה צבע שהוא מאוד משמעותי לתהליך במציאות. את שאר הצבעים בחרתי לפי מה שהרגיש לי נכון. בסוף התגבשה לה פלטה שמשחקת על גווני האדום־כתום־ורוד (שמאוד מתחברים אצלי לכל נושא הפוריות והנשיות) עם נגיעות של כחולים ואפורים

יובל: מה היה האיור / כפולה שהכי היה לך קשה לצייר?

רעות: וואו. שאלה נהדרת שממש מעלה לי דמעות לעיניים. 

היו כמה מכמה צדדים שונים, אבל אני חושבת שבכפולה שהכי היה קשה לי לאייר הייתה הכפולה שנוגעת לאיך בן זוגי מרגיש. לא הפסקתי לבכות תוך כדי כתיבה ואיור שלה. לא סתם היא רק בשחור לבן ללא צבע. זה תפס משהו כל כך עמוק בקרע שהטיפולים האלה קרעו בינינו, והעביר בו זמנית גם את הצד שלי וגם את צד שלו וחידד לי את הסיטואציה הנוראית והבלתי אפשרית שהיינו בה. 

הכפולה השנייה שהיה לי קשה לצייר זו כמובן הכפולה על ההפלה. כפולה שאין בה הרבה חוץ מהדמות שלי שוכבת מקופלת קטנה על רקע אדום ושחור ומעט טקסט, אבל היא כל כך משמעותית ומדוייקת לי בחוויה שעברתי ובעיבוד שלה דרך האיור

יובל: אוי, לא התכוונתי. אז אולי נעשה ספויילר לסוף הספר?

רעות: זה בסדר. אני שמחה שזה עדיין מעלה לי דמעות, כי זה אומר שזה עדיין משמעותי לי ומרגש אותי

רעות: הסוף, הוא כמובן סוף טוב (ועם זאת אמביוולנטי ולא חד משמעי). ואני חייבת לומר שהיו לי מלא התלבטויות לגביו. העורכת שלי רצתה שתהיה בסוף תמונה משפחתית ואני התעקשתי שזה לא נכון. אני חושבת שהאימג׳ של התינוק באולטרהסאונד עם פעימות הלב שלו -שאין אישה, שעברה את זה, שלא שומעת אותן בראש כשהיא קוראת את הספר – כל כך הרבה יותר חזק ומשמעותי ממשפחה עם תינוק. 

וגם מהצד השני, הצד של מטופלות הפוריות ללא תינוק, האימג׳ הזה מעורר תקווה אבל לא קנאה. לראות משפחה עם תינוק ישר מקפיץ מטופלות למצב מגננה ואיור של תינוק באולטרהסאונד הוא יותר קל לעיכול עבורן כי הוא לא חד משמעי וסופי

יובל: יפה. אז מי שרוצה לקנות את הספר, איפה אפשר?

רעות: אפשר לקנות בחנויות של סיפור פשוט והמגדלור בתל אביב, בחנות של מוזיאון הקומיקס בחולון, או להיכנס לאתר של הספר ולרכוש

יובל: מעולה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

רעות: חשוב לי לומר שהספר לא מיועד רק למטופלות פוריות וגם לא רק להורים. הוא מציף בעיה שנמצאת מסביבנו וחשוב שכולנו, גם מי שלא מתכנן להיות הורה, נהיה רגישים אליה ונדע שהחברה שיושבת מולנו אולי נמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות, אז אולי עדיף לא לשאול אותה מתי היא מתכננת להביא ילד ושהשעון כבר מתקתק 😏

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. חן סיון

    מרתק ומרגש
    מאת אמא (מבוגרת יחסית) למתבגר שהוא בן יחיד
    שרק נגעה בקצה העניין הזה כשרצתה ילד שני וכבר לא הצליחה
    בהצלחה!

  2. מעין

    העלת לי דמעות, צמרמורת וזכרונות מהתקופה שחשבתי ששכחתי (יא רייט…)
    כל איור ואיור נכון ונותן עוד הלימה בלב. סביר מאד שאם הייתי קוראת את זה לפני 8-9 שנים הייתי מרגישה יותר טוב ופחות כאילו משהו דפוק.
    שאפו ענק יובל ורעות על הבחירה לשים את הנושא הלא מדובר הזה בפרונט. ממש ממש מרגש.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden