הבת האפלה: ניפוץ המיתוס האימהי

בשנת 1945 קבעה הפסיכואנליטיקאית הלנה דויטש כי המונחים אימהוּת (motherhood) ואמהיוּת (motherliness) אינם זהים. דויטש סברה כי אימהוּת מתארת את היות האישה אם, את היחס בינה לבין ילדיה מבחינה פיזיולוגית, סוציולוגית ורגשית.

לעומתה אימהיוּת היא תכונה המבטאת עמדה רגשית כלפי הזולת, ללא קשר הכרחי לאימהוּת ביולוגית. לכן, עמדה אימהית יכולה להימצא גם אצל גברים ואצל נשים שלא ילדו. דויטש הפריכה את הדימוי האימהי הקלאסי, כשטענה שבאימהות יש צדדים אפלים וטמונות בה גם סכנות.

נדמה שהקולנוע רק חיכה לדימוי אימהי חדש שינפץ את הטאבו שלאורו מוסגרה דמות האם לאורך שנים של גלגולים קולנועיים. הבחירה לעסוק בצד האחר, האפל, של האימהות, היא בחירה שמגרה את כל בלוטות הדמיון שלקולנוע יש להציע.

העיבוד הקולנועי ל״הבת האפלה״, המבוסס על ספרה של הסופרת האיטלקייה המצליחה והמסתורית, שחותמת על ספריה בשם הבדוי אלנה פרנטה, עוסק בניפוץ המיתוס האימהי, ומוכיח שלסוגיה הזאת יש קהל סקרן. הסרט שמככב בנטפליקס ארה״ב יצא אצלנו לפני זמן מה לאקרנים, ובקרוב יגיע גם לנטפליקס ישראל.

סרטה הראשון והמדובר כתסריטאית ובמאית של השחקנית מגי ג׳ילנהול, עוסק בחשבון נפש מאוחר של אם. גרעין הנבט של הסיפור מעמת את הצופים עם שברי זהות אימהית מול התובענות של הדימוי והמוסכמות של אימהות טובה, באמצעות דמותה של לדה – ילידת נאפולי, מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת פירנצה, שיוצאת לנופש באי יווני. נדמה שכל התמונות שצפות במהלך שהותה שם משמשות כטריגר מצפוני לזיכרונות העבר של האימהות שלה.

כמישהי שחוותה את האימהות כאישה צעירה באופן אינטנסיבי למדי, היה לי קושי מסוים עם הסרט. למרות שאוליביה קולמן (הכתר, האב) המככבת בתפקיד האם לדה עושה זאת באופן מופתי, הממקם אותה כאחת השחקניות החשובות הפועלות כיום.

הסרט שזור בפלשבקים ובמעין אוסף רגעי טלנובלה. התוצאה מרוקנת את התכלית העצומה הזאת, של אישה שמתנגשת עם אימהות שלה שוב ושוב באמצעות הזיכרון

קשה לזכך אימהות לאם־טיפוס אחת. כשמדובר בנשים קרייריסטיות המשלבות הורות ושאיפות, נדמה כי הדבר כובל לקלישאות וקשה שבעתיים. לדה, שלכאורה אמורה להצטייר כגיבורה שעל אף הציפייה ממנה כאם, בחרה בקריירה ונענתה לקריאה הפנימית שלה, משלמת כיום כאישה בשלה, בבדידותה ואפילו בניכור מסוים לבנותיה.

הסרט שוזר מבטים לאחור כפלשבקים (בכיכובה של ג׳סי באקלי הנפלאה), ומנסה לחדד קונפליקט חמקמק, שספק אם יוצרת הסרט הבינה את עומקו ומשמעותו. ובעוד הספר זוכה לשבחים רבים על מודל האימהות השנויה במחלוקת שניצבת במרכזו, הסרט, בהיעדר היכולת להעביר את מחשבותיה של האם באופן מילולי, מציע מודל של אם שלרגעים נדמית כדמות מעורערת בנפשה.

לדה יוצאת לנופש שנדמה שחיכתה לו. בעיירת החוף הצפופה שאליה הגיעה לוכד מבטה, בתשומת לב יתרה, אם צעירה – נינה (דקוטה ג׳ונסון) ואת בתה אלנה. האם והבת הן חלק ממשפחה נפוליטנית גדולה ודומיננטית בעיירה. כשאלנה נעלמת, ולדה מוצאת אותה, היא קושרת קשר עקיף עם המשפחה היוונית, אבל גם ״גונבת״ את הבובה של הילדה.

רצף משונה של התעסקות בבובה מעורר שאלות נוקבות שלא מטופלות היטב בתסריט. וכך, ה״גניבה״ של הבובה מרמזת שלדה היא אם שלא התבגרה, אולם הטיפול הקולנועי בה פשטני, מחמיץ ומכמיר לב. האופן שבו עוצבה דמותה של לדה מרחיקה את עצם המחשבה הספרותית שעיצבה את מודל האם החזקה, כאישה בעלת שאיפות ואהבות, שלוקחות ממנה באופן סהרורי את היקר מכל.

כצפוי, במבט לאחור אנו מבינים, כי לא רק האימהות הייתה עול על לדה הצעירה אלא גם הזוגיות. כאשר כאישה משתוקקת, היא נסחפת לרומן אסור עם קולגה מעולם האקדמיה. ההתנגשות של המימוש העצמי מול כורח המציאות שלה כאם גובה מחירים, שנדמה שלדה שלמה איתם, אך מתייסרת מהם בו זמנית. אמביוולנטיות זו יוצרת מועקה אמביוולנטית גם אצל הצופים, ולא מאפשרת לנו ליהנות מהמודל האימהי החדש והמסקרן הנפרש לפנינו.

אם לא די בכך, הסרט שזור לא רק בפלשבקים אלא גם במעין אוסף רגעי טלנובלה, כמו בגידה נוספת שאליה היא נחשפת ותגובה מוגזמת סביב הבובה הנעדרת. במקביל, סצנות רבות שנכתבו בספר כרגשות וכתחושות, וחידדו את מבטה של הדמות, נותרו עלומות.

התוצאה מרוקנת את התכלית העצומה הזאת, של אישה שמתנגשת עם אימהות שלה שוב ושוב באמצעות הזיכרון. הבחירה בסוגיית האימהות, ככזו שמתנגשת עם העצמאות והמימוש העצמי, היא בחירה מופתית שמעסיקה נשים רבות, ולכן חבל שהעוצמות הפואטיות שגלומות בה מתפספסות במבע הקולנועי.

---

הבת האפלה
בימאית: מגי ג׳ילנהול
אנגליה, ארה״ב 2021, 121 דקות
3.5 כוכבים