נייר ודבק: סערות אמנות שמניעות שינוי

מה משותף לאסירים בקליפורניה, לפעוט מקסיקני ולקשישה ענייה בפאבלה מוכת סמים בריו דה ז׳נרו? את התשובה אפשר לחפש בסרטו החדש של האמן הצרפתי JR, שלא מגלה איך ולמה הוא בוחר את הפרויקטים שלו, אבל כמעט תמיד פועל באזורי קונפליקט או שוליים, וגם כשהוא מטפל במיינסטרים הוא מאיר את הדברים מזוויות שלא חשבנו עליהן קודם.

מקובל לחשוב שאמנות רחוב היא ז׳אנר זריז וחמקני, שבנוי על שרבוט בספריי והיעלמות מהירה של היוצרים אל חשכת הלילה. בצד השני של הסקאלה, אפשר לראות את אמני הרחוב שהפכו מקובלים ואהודים על הממסד, מבצעים את עבודותיהם המוזמנות והממומנות, בסגנון ובקצב אחר מעבודות הגרילה המזוהות איתם, בפרוייקטים בינלאומיים, בפסטיבלים אורבניים או במוזיאון הפופ־אפ מושך הקהל, כמו זה שמתקיים בימים אלה בתל אביב.

JR, אמן משגשג בן 38, יצא מהצד האחד של הרצף הזה ומסרב להגיע אל השני. את הפרויקטים שלו הוא מעדיף ליזום באופן עצמאי, ללא כפיפות למותגים ולמטרות ארגוניות, ולממן אותם בעצמו (ממכירת עבודות בגלריות העובדות איתו או מהפצת סרטיו, בין היתר). לפחות כך הוא מצהיר ב״נייר ודבק״, סרט החודש של דוקאביב, שעולה בימים אלה לצפייה אונליין באתר דוקאביב ויוקרן בסינמטק תל אביב החל מ־10.2.

הוא קנה את עולמו ופרסומו בזכות פרוייקטים פורצי דרך וגם כמה שיתופי פעולה מוצלחים עם מוסדות מובילים, כמו הלובר בפריז ב־2019 או האולימפיאדה בריו 2016. הוא נע בחופשיות בין המרכז והשוליים, ובצילומי שחור לבן ענקיים הוא מעניק נופך דרמטי ובמקביל גם משטיח ומעלים את ההבדלים בין אנשים במעמדות וממקומות שונים – כולם שווים בפני המצלמה.

הטכניקה של JR היא הדפסה והדבקה (Paste Up) שאמנם מזוהה עם אמנות רחוב קלאסית – מדביקים ובורחים לפני שהמשטרה תגיע – אבל הוא לקח את המדיום לאקסטרים ושיכלל את ההישגים האמנותיים לרמת רב־אמן. ההדפסות שלו מגיעות לממדי ענק של עשרות מטרים, מורכבות ממאות ואלפי חלקים, המתחברים זה לזה באופן מושלם לאחר תכנון קפדני, המותאם במיוחד למקום שבו יוצגו. העבודה, משלבי הרעיון והתכנון, דרך הצילום ועד להפקה, להדבקה ולצפייה בתוצאות (ותיעודן), גדולה עוד יותר מסך חלקיה.

את מובילי המאבק החברתי הוא תיעד בצילומי שחור־לבן, שהפכו את ״המפגינים המפחידים״ ל״דוגמנים לוחמי צדק״ – כוכבי קמפיין בלתי רשמי, ששירת את מטרות המחאה הרבה יותר מהמכוניות הבוערות ברחובות

JR משתייך לשכבה הצרה של אמני רחוב (ואמנים בכלל) שהם גם מפיקי־על, ושעבודותיהם הפכו לאבני דרך במסע עולמי של עשייה חברתית ואמנותית. כמי שהתחיל את דרכו ברחובות פריז בתחילת שנות ה־2000 הוא מעיד על עצמו שהחל לצייר ברחובות כחלק ממרד הנעורים שכוון כלפי הוריו (ובעיקר בדק את עומק השינה שלהם כשהוא חומק מהבית למעלליו). מהר מאוד עבר מקשקושי גרפיטי על הקירות לצילום, שהדפיס והדביק על קירות אקראיים ברחבי העיר, ואז הוסיף לו מסגרות, שהחלו למשוך תשומת לב ל״אמנות״ שלו, שאפילו הוא לא התייחס אליה אז ברצינות.

להשפיע על חיים של אנשים

נקודת הפריצה הגיעה כשחברים משכו אותו למוקד הפגנות המחאה של 2005 – כשצעירי המהגרים האפריקאים יצאו למאבק מעמדי כנגד צרפת הלבנה והמתחסדת. זו שתחת דגל ה״חירות שוויון ואחווה״ פתחה פערים חברתיים בלתי נסבלים, ובפועל דחקה את מהגריה העניים לגטאות וערי שינה מסכנות. JR בחושיו החדים ראה את הקשר בין הסביבה המוזנחת והיעדר אמצעי תחבורה, למוביליות חברתית ולתחושת חוסר המוצא והייאוש של האנשים.

את מובילי המאבק החברתי הוא תיעד בצילומי שחור־לבן, שהגדיל והדביק על שילוט חוצות. כך הפכו ״המפגינים המפחידים״ ל״דוגמנים לוחמי צדק״ – כוכבי קמפיין בלתי רשמי, שהצליח למשוך תשומת לב תקשורתית ופוליטית, ששירתה את מטרות המחאה הרבה יותר מהמכוניות הבוערות ברחובות.

״גיליתי את כוחה העצום של האמנות להניע שינוי ולהשפיע על חיים של אנשים״, הוא אומר בסרט, שבחלקו מבוסס על קטעי תיעוד וארכיון מאותן שנים. הוא חוזר לאותה זירה ממרחק הזמן ומציג תמונת ניצחון – את הריסת בנייני הסלאמס והעלבון, שנבנו ברוח ״מכונת המגורים״ של לה קורבוזייה, וכיום מפנים מקום לתכנון בקנה מידה הומניסטי יותר. את אחד הצילומים האיקוניים מלפני 15 שנה הוא מדביק בגובה 10 קומות על הקירות הפנימיים, ההולכים ונחשפים כשהבולדוזרים נוגסים בבניין.

הוא מספר להם על עצמו ואז מקשיב להם כשהם מספרים על עצמם. הוא מציע להם פרויקט, שבמרכזו יככבו דמויותיהם שלהם. מה יותר מחמיא מזה? וכך הוא מספק להם תחושת שייכות ועוד יותר מכך – חוויית הצלחה – מצרך נדיר ומשכך כאבים

ההומניזם הוא הדלק המניע את המפעל ששמו JR, והוא ניכר בהתייחסות הישירה והפתוחה שלו לכל אדם באשר הוא. מצוייד באינטליגנציה רגשית מחודדת, פוזה אדישה וקסם אישי, הוא מדבר בגובה העיניים והלב עם אימא צעירה בגבול מקסיקו ועם סוחר סמים בריו, עם חבר פריזאי צעיר ועם בימאית זקנה, עם אסיר מעוטר בקעקוע צלב קרס ועם איש משמר הגבול האמריקאי.

מפגש עם אסירים באחד מבתי הכלא המבודדים והשמורים ביותר בארצות הברית מדגים את היכולת שלו לרתום לשיתוף פעולה את האנשים הסרבנים והדחויים ביותר מהחברה. הוא מספר להם על עצמו ואז מקשיב להם כשהם מספרים על עצמם. הוא מציע להם פרויקט, שבמרכזו יככבו דמויותיהם שלהם. מה יותר מחמיא מזה? וכך הוא מספק להם תחושת שייכות ועוד יותר מכך – חוויית הצלחה – מצרך נדיר ומשכך כאבים בעל השפעה מסחררת.

הלוק והפרסונה של האמן האנונימי (תמיד בכובע, משקפי שמש והמצלמה ההכרחית) סייעו לבניית התדמית העממית שלו, ועיצבנו את אנייס ורדה – השותפה שלו לסרט הקודם ״אנשים ומקומות״, שהיה מועמד לאוסקר. ורדה, בימאית מיתולוגית ומנטורית מדור הנפילים, שהלכה לעולמה בשנה שעברה, סיפקה לו קונטרה מקסימה. יחד הסתובבו בצרפת הכפרית והדביקו דיוקנאות ענק של אנשים אפרוריים על בניינים מתפוררים. המסר פשוט וברור: הביטו באנשים האלה – עניים, קשישים, לא חשובים – כולם בני אדם כמונו, וגם להם מגיע שיקשיבו להם.

הסרט החדש הוא מעין המשך של אותו סיפור, אך נראה שבמקום להתמקד באנשים ובמקומות, הפוקוס עובר לא פעם אל JR עצמו, שלא בטובתו. בלי ורדה לצידו, הנוכחות שלו בפריים תופסת נפח רב, שגורם לצניעות הבלתי אמצעית שלו להיראות מעושה. היה יכול להיות מעניין לראות את הצוות שלו בפעולה – לחוש משהו מחוויית ההתעלות המשותפת, שכרוכה בעבודת הפקה מורכבת ומרובת ידיים. אבל בסרט אין כמעט שחקני משנה, ובכך חולשתו.

יחד עם זאת, המפיק מארק אזולאי ו־JR, הבימאי והשחקן הראשי, מצליחים להעביר את הגרנדיוזיות של הפרויקטים ואת החן הכובש שלהם, באופן נונשלנטי ומעורר השראה. בין אם זו דמות הפעוט העצום, שאת סורגי העריסה שלו מחליפה גדר הגבול והוא מציץ מעליה, ובין אם אלה עיניהם של הילדים הזכים ושל זקני הפאבלה, שמעטרות את הבתים על צלע ההר ומביטות בעיר המשתרעת למרגלותיהם.

הדמויות שהוא בוחר והמקום שהוא מעניק להן מדגישים את הפורענות המאיימת על חיי אנשים בכל רגע ורגע (כדורים תועים מקרבות רחוב של סוחרי סמים; מעצרי מסתננים בגבול או מאסרים חוזרים של פושעים שלעולם לא ייצאו לחופשי). קשה שלא להתמוסס כשהסרט מציג את קסם השינוי, לפעמים ממש לטווח ארוך, שחוללה הסערה האמנותית שאפפה את המקום, ולו לרגע.

---

נייר ודבק I קולנוע דוקאביב
4 כוכבים
בימוי: JR; הפקה: מארק אזולאי.
צרפת / ארצות הברית, 2021, 94 דקות

View this post on Instagram

A post shared by JR (@jr)