כל מה שחשוב ויפה
פליאצ׳י באופרה הישראלית. צילומים: יוסי צבקר
פליאצ׳י באופרה הישראלית. צילומים: יוסי צבקר

פליאצ׳י באופרה הישראלית: הקסם שקורה כשהתנועה והשירה נפגשות

נאמנה לחזון שלה עד הפרט האחרון, ביצירת האופרה פליאצ׳י ענבל פינטו לקחה על עצמה תפקיד משולש ושאפתני: בימוי וכוריאוגרפיה, עיצוב תפאורה ועיצוב התלבושות

האופרה פליאצ׳י, שמופע הבכורה שלה התקיימה ביום ראשון באופרה הישראלית, היא ממתק שפונה לקהל רחב יחסית – בזכות האריות הפופולריות, הבימוי הדינמי ואורכה הקצר והנוח – שעה ורבע בלבד ולא שלוש שעות כאופרה רגילה. פליאצ׳י עוסקת במתח בין החיים והתיאטרון: עלילתה שייכת לזרם הוריזמו באופרה האיטלקית. אלו אופרות העוסקות בפשוטי העם ובאירועי חייהם, ולא בסיפורים גדולים של בני האצולה או האלים.

חבורת ליצני קומדיה דל־ארטה מגיעה לכפר מנומנם כדי להעלות קומדיה שדומה לחייהם האישיים של הליצנים. החיים פורצים אל תוך המחזה, והבעל הנבגד בחיים ובמחזה, נוקם בנדה, אשתו הצעירה שמגלמת את קולומבינה, שמאסה בחייה אתו ומעוניינת לברוח עם ארלקינו בתוך המחזה, ועם סילוויו בן הכפר בחיים. בניגוד לאופרות רבות, הרצח שבהן רק מדווח לקהל, כאן הוא מתקיים על הבמה ובזה מסתיימת האופרה, עם המשפט הידוע ״פיניטה לה קומדיה״; הקומדיה הסתיימה. 

ביצירת האופרה לקחה על עצמה ענבל פינטו (שרק לאחרונה העלתה במרכז סוזן דלל את ״החדר״) תפקיד משולש ושאפתני: בימוי וכוריאוגרפיה, עיצוב תפאורה ועיצוב התלבושות; נאמנה לחזון שלה עד הפרט האחרון. התפאורה מעוצבת כרחוב ארוך לעומק הבמה, שמצדדיו נפתחים חלונות, דלתות ואפילו מדרגות לפי הצורך. כרכרת הליצנים הופכת לבמה, ואפילו מזוודות הליצנים מצוירות אחת אחת.

בעבור פינטו, הכפר הוא מקום של שגרה וייאוש שאותו מעירים הליצנים עם תקווה לעתיד ססגוני וטוב יותר. ואכן, חזית הבניין האפורה והאינסופית מזכירה שיכוני עובדים בגוש המזרחי ולא כפר איטלקי ססגוני, ותלבושותיהם של בני הכפר לבנות דהויות, בניגוד לתלבושות הצבעוניות והמגוונות של להקת הליצנים.

תלבושות הזמרים נסרגו בעבודת יד על ידי סרגנית מומחית, והן בעלות דוגמאות יפיפיות בעלות מרקם מיוחד. התלבושות שעוצבו על ידי פינטו אינן תקופתיות, אך נושאות לדבריה ״תחושה של היסטוריה״. כולן נראות כאילו עברו בהן כבר חיים, עם ״לכלוך״ ודהייה. 

נראה שפינטו והליצנים קשורים זה בזה: כבר ב״אויסטר״ שהעלתה עם בן זוגה לשעבר אבשלום פולק ב־1999, הייתה חבורת ליצנים עצובה וגרוטסקית, ופינטו אף השתמשה בקטע מוזיקלי מתוך ״פליאצ׳י״ לפס הקול של ההופעה. לביים את פליאצ׳י היה חלום ישן שלה, והיה עליה לחכות לא מעט כדי להגשים אותו. 

בבימוי ובכוריאוגרפיה ניסתה פינטו להביא רובד תנועתי ולהעמיק דרכו את הטקסטים של האריות. בעזרת 18 רקדנים היא הפכה את נשות הכפר ללהקת ציפורים שרוצות לעזוב את בתיהן ולעוף יחד עם נדה, באריה שבה היא חולמת על חיים אחרים. 

birds

יש מתח מובנה בין תנועה ושירה באופרה. הזמרים יודעים לשיר נפלא, אבל אינם מורגלים בתנועה מרובה, ולא תמיד אפילו בתיאטרליות. רבים מהם אינם צעירים וקלילים, גם כשהם מגלמים דמויות של צעירים באופרות. פינטו מנסה להניע גם אותם, מה שלפעמים קורה, אך לא תמיד. 

יש רגעים מגושמים יותר, ורגעים מקסימים וקלילים, שמזכירים את רגעי המחול הטובים של פינטו – במיוחד במערכה השנייה, באינטראקציה של נדה כקולומבינה עם שלושה ליצנים רקדנים, כשהיא נעה בקלילות ובחן, ותנועותיהם משתלבות נפלא. רגעים כאלה מרמזים על הגבהים שאליהם יכולה אופרה להגיע, עם עבודה תנועתית חזקה יותר של הזמרים.

עבודה זו מאוד לא מובנת מאליה, במציאות שבה הזמרים לא שותפים בכלל החזרות אלא רק בשבועות האחרונים. האופרה מזמינה מחו״ל זמרים שהאריות האלה נמצאות ברפרטואר שלהם, או כאלה שיכולים ללמוד את התפקיד בזמן קצר. זהו אתגר שקשה לעמוד בו – גם לקיים חזרות מוזיקליות וגם ללמוד לנוע בחופשיות ואפילו לרקוד.

אבל כשעומדים באתגר, קורה קסם כפול. ואז הכל אפשרי: החיים והבמה מתמזגים, והקהל נשבה ועומד לתשואות עוד ועוד.


פליאצ׳י | האופרה הישראלית 
מאת: רוג׳רו לאונקוולו
בימוי, עיצוב וכוריאוגרפיה: ענבל פינטו
ניצוח: דניאל קלגרי
25.2-6.3

צילומים: ענבל כהן חמו

צילומים: ענבל כהן חמו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden