כל מה שחשוב ויפה
מופעי ההיסטריה. צילומים: תמר לם

במופעי ההיסטריה, עדילי ליברמן נעה בין טראומה לתקווה

היוצרת והפרפורמרית עדילי ליברמן חברה לשבע נשות טיפול. יחד הן מעלות מופע שבוחן את ״מופעי ההיסטריה הנשית״, מאבחונם במאה ה־19 ועד מציאות ימינו, שבה אחת מתוך שלוש נשים עוברת פגיעה מינית בימי חייה

״יש פנומנולוגיה להיותך חולה, כזו התלויה בטמפרמנט, היסטוריה אישית, והתרבות שבה אנו חיים״, איבחנה הסופרת האמריקאית סירי הוסטוודט בספרה הפגיע והמכונן שראה אור בשנת 2010 תחת הכותרת ״האישה הרועדת או: תולדות העצבים שלי״. הממואר שחיברה הוסטוודט נולד מתוך אירוע אישי וטראומתי שחוותה.

בזמן שנשאה נאום באירוע לזכר אביה המת ארבע שנים קודם לצאת ספרה, הוסטוודט סבלה מהתקף אלים של רעידה. כל גופה החל לשקשק ולפרכס, על אף שהיא דוברת מנוסה ומרצה באקדמיה שרגילה לשאת נאומים אל מול קהלים רחבים. מאז אותו יום, הוסטוודט מצאה את עצמה סובלת מכאלה התקפים באופן חוזר ונשנה.

״סיפורים אמיתיים לא יכולים להיות מסופרים קדימה בזמן, אלא רק אחורה בזמן״, כתבה הוסטוודט באותו הספר, שבו תיארה מסע מייגע שעברה בניסיון לקבל דיאגנוזה למצבה הפיזי והנפשי. ״אנחנו ממציאים את הסיפורים הללו מנקודת המבט של ההווה המשתנה ללא הרף, ואז מספרים לעצמנו איך הדברים התרחשו״.

רגעים מספר אחרי שסיימתי לצפות ביצירה ״מופעי ההיסטריה״ מאת השחקנית, הבמאית, היוצרת והמורה לאילתור עדילי ליברמן, בעודי מנסה להסדיר את הנשימה – נזכרתי במילותיה של הוסטוודט. ליבי הלם בחזי בכבדות, למרות שחשבתי שאני יודעת לקראת מה נפשי צריכה להיערך, כששמתי פעמי אל מרכז כלים לעבודה כוריאוגרפית בבת ים, שבו תעלה עבודתה של ליברמן במסגרת פסטיבל כלים (ניהול אמנותי: איילה פרנקל ונטלי צוקרמן).

 כל הנשים הרועדות באשר הן

בדומה להוסטוודט, גם ליברמן והפרפורמריות שעובדות איתה משתמשות במילים כדי לנסות לספר לעצמן ולצופיהן את הסיפור שמסתתר מאחורי הטקסט, זה שמתגלם בהווה אבל ראשיתו בעבר האישי שלהן ובעברה הקולקטיבי של החברה המערבית. זה של הגוף הכואב, שעצביו מגורים, שאיבריו נעים ללא שליטה, הסיפור הלא מילולי של כל הנשים הרועדות באשר הן משחר ההיסטוריה.

או לפחות מאז שנת 1862, עת מונה הנוירולוג ז׳אן מרטן שארקו לעמוד בראשו של הסאלפטרייר, בית החולים הנודע הניצב ברובע ה־13 של פריז ומשמש כיום בתור בית החולים הגדול ביותר בצרפת. שארקו, שזכה לכינויים כמו ״אבי הניורולוגיה הצרפתית״ ו־״הנפוליאון של הנוירוזות״, אחראי לכמה תגליות חשובות, כמו האבחון הראשוני של מחלת הטרשת הנפוצה. אבל עיקר תהילתו, שבה ליברמן מפקפקת ביצירתה, נסובה סביב מחקרו הענף בכל הנוגע להיסטריה, תופעה נוירולוגית שהאמין שנעוצה בהוויה ובפיזיולוגיה הנשית.

תחת שרביטו, הסאלפטרייר הפך לבית החולים הגדול מסוגו באירופה באותה העת. ב־1882 הוא ייסד בבית החולים את הקליניקה הנוירולוגית שבה טופלו למעלה מ־4,000 מטופלים, ושאותה הגדיר בתור ״מוזיאון פתולוגי חי״. במשך שנים הוא ערך ניסויים בנשים שהיו מאושפזות בבית החולים, ובאמצעותן פיתח את התיאוריות שלו לגבי מחלת ההיסטריה, כולל קיטלוגה לשלבים שונים. שארקו אף פירסם את ה״איקונוגרפיה המצולמת של הסאלפטרייר״, כתב עת מאויר שהיה מוקדש לתיעוד ממצאיו בנוגע למופעים החזותיים של חולות ההיסטריה, וכלל תצלומים שונים של המטופלות, תיעודים, תצפיות ורישומים שחולקו לשלושה כרכים שונים על מחלת ההיסטריה.

הדימויים המזעזעים של אותה איקונוגרפיה של היסטריה, שבהן נראו המטופלות בשלל מנחי גוף חושפניים, מעוותים וכאובים, לכדו את עיניה של ליברמן כשהתחילה לעבוד על הגרסה הראשונה של המופע שלה, שעלה בבכורה במסגרת פסטיבל המחול אינטימדאנס ב־2016.

הידע מגיע מתוך ניסיון אישי שלי כנפגעת, אבל גם בשל ההתנדבות שלי משנת 2006 במרכז לסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית. הטראומה שלי, טראומות משניות, כל העדויות ששמעתי מפיהן של נשים רבות לאורך השנים – הכל הצטבר לכדי גוף ידע משמעותי

במופע המקורי, שאותו הגדירה ליברמן כ״הרצאה־פרפורמנס״, היא נטלה לידיה את תפקידו של שארקו והעמידה שחזור תיאטרלי של אחת מההרצאות הציבוריות הרבות שהעניק, שאליהן נהרו אנשי רפואה, סטודנטים ומעריצים כמו פרויד, אבי הפסיכואנליזה. שלוש הרקדניות שהופיעו עימה (משי אולינקי, מעין חורש וכרמית בוריאן) מילאו את תפקיד המטופלות ההיסטריות, ובהינתן האות שהמטירה ליברמן בתפקיד שארקו, פצחו בסדרה של משפטים תנועתיים שנראו כמו מחול אימים. רוטטות, מתעוותות, קופאות, חורצות לשון ופורצות בצחוק מצמרר, הן המחיזו כיצד נראה כל אחד מהשלבים של ההתקף ההיסטרי כפי שאיבחן אותו הנוירולוג קובע הגורלות.

ליברמן, רהוטה ונחרצת, מחייכת בנועם גם כשהיא מסבירה מדוע מוקד עשייתה מוקדש זה שנים למחקר עצוב על טראומה נשית. היא אומרת שמה שעניין אותה כבר אז היה ״להראות איך כבר לפני 4,000 שנים ועד עצם היום הזה, איפה שאת לא מסתכלת – נשים הופכות לאוביקטים. ברפואה, אבל גם באמנות ובתיאטרון. גברים הפקיעו מהן את היותן סוביקטים. לא היה אף גבר שהשתתף במופע, ובכל זאת הצלחנו לייצר את החוויה הזו שמעורר המבט הגברי החודרני, זה שגורם לנו הנשים להרגיש בשנייה אחת שהנה, אנחנו הופכות לאוביקט״.

אל ההרצאות הציבוריות של שארקו נחשפה דרך ציור נודע שאף מצא את דרכו לתוך המופע המקורי – היצירה ״שיעור קליני בסאלפטרייר״ של הצייר הצרפתי בן המאה ה־19 אנדרה ברויה. בציור, שנחשב לאחד המפורסמים בתולדות הרפואה ושרפרודוקציה שלו אף נתלתה בגאווה במשרדו של בן החסות פרויד, נראה שארקו כשהוא מעניק הרצאה לקבוצת תלמידים.

עדילי ליברמן. צילום: תומר אפלבאום

עדילי ליברמן. צילום: תומר אפלבאום

״הציור הזה ליווה אותי במשך הרבה שנים״, אומרת ליברמן. בסוף לימודי התואר השני שלה בחקר ביצוע התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ערכה מחקר כדי לפענח את העובדות המודחקות שמסתתרות מאחורי היצירה. ״כשאת מסתכלת על הציור הזה, זה לא יאומן עד כמה הוא מסביר את הפטריארכיה בצורה כל כך ברורה. מתגלמים בו יחסי הכוחות בין גברים לנשים, כשהתלמידים הרבים חנוטים בחליפות מכובדות ובוהים באישה אחת, שהיא חצי עירומה וכמעט מעולפת״.

דרך המחקר סביב הציור, צללה ליברמן לנבכי עבודתו של שארקו. ״במסגרת התואר הייתי צריכה לכתוב כל מיני עבודות, שעזרו לי בהמשך להעמיק את המחקר לקראת המופע. נבלעתי לתוך הדבר הזה שנקרא ׳מחקרים על היסטריה׳״.

לוחצת על נקודות

הפרשנות של ליברמן את אותו ציור נודע, ובכלל את התופעות שמהן סבלו מטופלותיו של שארקו, לא מותירה מקום לספק. ״במהלך המחקר שלי קראתי ספר על שלוש מטופלות ידועות של שארקו, שבו נכתב שהרבה מהמטופלות בסאלפטרייר עברו פגיעה מינית. זה לא הפתיע אותי. אז עבדתי עם הרקדניות על הכרות עם העולם של פגיעה מינית ופוסט־טראומה. הזמנתי אותן לדבר על החוויות שלהן. חלקן הרגישו צורף לשתף, וחלקן ממש לא, ורצו להתחבר לזה רק ממקום של עבודה פיזית. עבדנו הרבה על חיבור למצבים רגשיים, על שימוש בקול״.

כשליברמן אומרת שהיא בקיאה בביטויים הנפשיים והתנועתיים של פוסט־טראומה לאחר פגיעה מינית, היא מתכוונת לכך בכל ליבה. ״הידע מגיע מתוך ניסיון אישי שלי כנפגעת״, היא חושפת, ״אבל גם בשל ההתנדבות שלי משנת 2006 במרכז לסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית. הטראומה שלי, טראומות משניות, כל העדויות ששמעתי מפיהן של נשים רבות לאורך השנים – הכל הצטבר לכדי גוף ידע משמעותי.

״גוף הידע הזה עמד אל מול גוף הידע שמתגלם באיקונוגרפיה המצולמת מהסאלפטרייר. לכאורה אפשר לומר ששארקו הוא הראשון שהסתכל על הנשים האלה שעברו פגיעות. עד זמנו, הפיתרון שהציעו למי שכונו ׳היסטריות׳ היה שימשכו למטה את הרחם שלהן, כי האמינו בתקופה ההיא שהרחם נודד ברחבי גוף האישה״.

הצפייה במופע המקורי מעוררת חוויה דואלית. מצד אחד, ליברמן, שאז הייתה בהיריון מתקדם, הנכיחה את עוצמתו של הגוף הנשי על הבמה כשגילמה את שארקו בגרסה הנשית המודעת לעצמה ולהשלכות של מעשיו ההיסטוריים, באותו טון הומוריסטי ופרסונלי שבו היא משתמשת כשהיא חולקת תובנות במהלך שיחתנו. מאידך, היא החייתה את מעשיו האלימים של שארקו על בימת התיאטרון במחוות מצמיתות במהלך רגעים קשים לצפייה, שבהם הדגימה כיצד היא לוחצת על נקודות אינטימיות בגופן של הרקדניות (אותן כינה שארקו ״נקודות היסטרוגניות״) כדי להפעיל התקף היסטרי.

״מנחים שליוו אותי בתהליך העבודה דאז אמרו לי שאני צריכה ללהק שחקן לתפקיד. רק המחשבה על ליהוק של גבר גרמה לי לרצות להקיא. לא יכולתי לדמיין שאשכפל את מערך היחסים הזה ביצירת תיאטרון משלי. רק אני יכולתי לשחק את התפקיד המתעלל, כי הרקדניות היו חברות שלי. עבדתי איתן בשיתוף פעולה, ידעתי שהן בטוחות בידיים שלי ושאני לא אסב להן כאב. לא צריך גוף או קול של גבר על הבמה כדי שתתעורר תחושת האימה. כל אישה שראתה את המופע הרגישה אותו עמוק בתוכה״.

התחושה הקוטבית לא מסתכמת רק בחוויה של הצופים את דמותה של ליברמן, אלא גם את עמדתם המוסרית כקהל שלאורך המופע מתבקש לייעץ לה היכן כדאי לגעת ברקדניות־מטופלות כדי לגרום להן לחוות התקף. ״היו מקרים לא פשוטים״, היא מעירה באנחה. ״פעם היה צופה שנעמד ורצה לגעת ברקדניות בעצמו. אני נאלצתי לעצור אותו. בעצם הפנייה לקהל, יצרתי מניפולציה שבה ביקשתי מהצופים לשתף פעולה עם האלימות שמופעלת נגד נשים.

״אחרי כל מופע קיימנו שיח עם הקהל, כי הבנו שזה חובה. כמעט תמיד כל הקהל רצה להישאר ולדבר. המופע אמנם דיבר על משהו שהתרחש לפני יותר מ־100 שנים, אבל אני מאמינה שאנחנו עדיין שם. לדוגמה, צפייה בפורנו משולה לשיתוף פעולה עם האלימות הזו נגד נשים, שהיא גיהינום. וזה ניכר בתגובות של הנשים שצפו במופע, שדיברו על חוויה פיזית שחשו תוך כדי צפייה. כאב ראש, בחילה, חולשה. ממש תופעות סומטיות״.

 שש שנים מאוחר יותר, מופעי ההיסטריה עדיין לא נתנו לליברמן מנוח. ״זה דבר שאני חוקרת, זה לא בהכרח דבר שברור לי. טראומה היא דבר שמלווה אותך לאורך כל החיים, ואין ריפוי מוחלט״. בששת החודשים האחרונים, היא עבדה במרץ על יצירתה של גרסה חדשה למופע, פרק המשך שנולד במסגרת תכנית שהות אמנית בה השתתפה במרכז כלים במסגרת המסלול ״יציאה לפעולה – מרחב ליוזמות כוריאוגרפיות בקהילה״.

לצד רצפים תנועתיים מטלטלים אחרים, שבהן המטפלות משחזרות את שפת הגוף של המטופלות הפגועות שלהן, המופע מציע גם רגעים אופטימיים של תנועה זורמת, אפילו מנחמת לפרקים

היצירה החדשה כמו מסמלת את נקודת ההשקה בין שלושה ערוצים שבהם פועלת ליברמן במקביל: עבודה פוליטית, יצירה עבור ועם קהילות ועבודת פרפורמנס. ״ההכשרה המרכזית שלי היא אילתור, בפרט במה שנקרא ׳שיטת הרגע׳. זה עמוד השדרה של כל העשייה שלי. אני מופיעה ומלמדת בשיטה הזו כבר שנים רבות. הגתה אותה אלונה פרץ, שבעבר לימדה רק שחקנים אך כיום לימודי שיטתה פתוחים לאנשי במה, למטפלים ולאנשים שיש להם עניין לשכלל את מיומנות התגובה שלהם בהווה משתנה, תוך יצירת יחסים עם הפרטנרים על הבמה ועם הסביבה״.

הציר הפוליטי של יצירתה, לדבריה של ליברמן, ניכר ״בביקורת הפוליטית ובפן המגדרי והפמיניסטי שנוכח ביצירות שלי״. הוא מהדהד בחברותה מאז שנת 2007 ב״תנועה ציבורית״, קבוצת אמני מופע המייצרת פעולות במרחב הציבורי; ב״בנות בצריח״, הרכב משותף שיצרה עם השחקן נדב בושם, שבמסגרתו השניים מעבירים סיורי מורשת קרב סאטיריים בדמות החיילות ג׳ני וג׳אנה המשרתות במחלקה הבדויה ״קשרי חברים״ ביחידת דובר צה״ל; וכמובן במופע הנוכחי ובגרסה הראשונה של ״מופעי ההיסטריה״. ״זה נובע מתוך אמונה שתיאטרון, או פרפורמנס, צריך להגיע מכך שיש משהו שבוער בי להגיד על החיים ועל החברה״, היא מסבירה.

בחלל שבין מטפלת למטופלת  

את מה שיש לה להגיד על האופן שבו החברה מצלקת נשים, משתיקה אותן ומנסה לטפל באופן בלתי ראוי בנזקים שגרמה להן היא מנסחת הפעם בשיתוף פעולה עם שבע פרפורמריות שהן מטפלות בהכשרתן: מטפלות בתנועה, מטפלת בשיטת אילן לב, פיזיותרפיסטית ופסיכותרפיסטית. בתחילת הרזידנסי שלה, פירסמה קול קורא שבו פנתה למטפלים ומטפלות בבתי חולים, פסיכיאטרים ואנשי ונשות מקצוע בתחומים משיקים שיבחנו יחד איתה את מופעי ההיסטריה בגלגוליהם המודרניים.

״בגרסה המקורית של מופעי ההיסטריה, המוטיבציה הייתה לעשות שחזור של משהו, לגעת בתופעת ההיסטריה. בגרסה העכשווית, אני מנסה לדבר על מופעי ההיסטריה כפי שהם מתגלמים כיום. בעבודה עם המטפלות, רציתי שהן יביאו לבמה את כל מה שהן פוגשות בו ביום־יום במסגרת עבודתן״.

במשך שישה חודשים עבדה עם קבוצת המטפלות על יצירת המופע דרך רצף סשנים שהיו בנויים משיחות, תרגילי אימפרוביזציה בתנועה ובקול ולימוד משותף של היסטוריית חקר ההיסטריה. התוצאה היא מופע בן 50 דקות רוויות כאב אך גם אמונה באפשרות של תיקון, הבוחן את היחסים שמתכוננים בין מטפלות למטופלות, מערער את המוסכמות שלהן וחושף את המנעד הרגשי החמקמק שאוצר בתוכו הגוף בחדרי הטיפולים ומחוץ להם.

״המטופלות ההיסטריות של שארקו הביעו את הלא־מודע ואת המצוקה שלהן באמצעות תנועה. טיפול בתנועה היא מתודה בה אנחנו משתמשות בגוף, מביעות באמצעותו ומפענחות דרכו את מה שמתרחש בפנים. ולכן, למרות שבהתחלה דמיינתי שאעבוד עם פסיכיאטרים ורופאים, אני שמחה שזה התפתח דווקא בכיוון הזה.

״זה מקצוע כל כך חשוב, וקרנו עולה רק לאחרונה. היום מטפלות בתנועה שעובדות במחלקות פסיכיאטריות הן לגמרי חלק מהצוות, יש להן say. אורית גרוס, משתתפת במופע שהייתה שותפה משמעותית להיווצרותו, הביאה את הטיפול בתנועה לישראל בשנת 1984. היא מספרת שכשהתחילה לעבוד במוסדות רפואיים, היא לא ממש הייתה חלק מהצוות הרפואי אלא אולצה להעביר טיפולים בחדר האוכל״.

birds

מונולוג של גרוס, שבו היא מקריאה חוויות מטיפול באישה שעברה תקיפה מינית בילדותה, הוא אחד הרגעים הקשים ביותר לעיכול במהלך המופע. לצד רצפים תנועתיים מטלטלים אחרים, שבהן המטפלות משחזרות את שפת הגוף של המטופלות הפגועות שלהן, המופע מציע גם רגעים אופטימיים של תנועה זורמת, אפילו מנחמת לפרקים. לדבריה של ליברמן, האמביוולנטיות נובעת מעצם העובדה ש״תהליך טיפול הוא דבר קשה שנמשך זמן רב, לפחות כמה שנים. לפוסט־טראומה לוקח זמן: מהגילוי ועד האבחון, העיבוד, הטיפול וההחלמה, אם בכלל קיים דבר כזה״.

כשאני שואלת אותה מה היא מקווה שיחושו הצופים בעקבות המופע, היא עונה: ״אולי צופים יצאו בתחושה כואבת, אבל אני מקווה שהיא תלווה בהרבה תקווה. אני גם מקווה שיעלו בהם תחושות של אמפתיה וחמלה. הייתי רוצה שאנשים יחשבו על כך שהקשבה ועדינות, בחלל שבין מטפלת למטופלת אבל בכלל בחיים עצמם, הם דברים קריטיים״.

ומה הלאה? ליברמן מבשרת בשמחה שהכרטיסים למופע במסגרת הפסטיבל כבר אזלו, ולכן תיערך הופעה נוספת ביוני, שהיא מקווה שיתווספו לה מועדים נוספים. ״טרם מיציתי את ההיסטריה״, היא אומרת בצחוק מתגלגל.

״אני רוצה להמשיך לעבוד עם קהילת המטפלים והמטפלות, בדגש על גברים. הייתי רוצה שמטפלים גברים יעבדו עם התנועתיות הזו, יחוו אותה. כבר הוזמנו להעלות את העבודה במסגרת ערב שיתרחש במכון לפסיכואנליזה בת זמננו, ואני הייתי רוצה להמשיך להופיע איתה במחלקות שונות ובבתי חולים פסיכיאטריים. אני חושבת שככל שיצפו יותר מטפלים ומטפלות בעבודה, כך יווצר שיח מורכב יותר על מהות הטיפול״.


מופעי ההיסטריה 2022
יוצרת: עדילי ליברמן
משתתפות: אירנה פאיוק, אורית גרוס, זהר מינקוביץ׳, אלכסנדרה עודי, גילת אמוץ סטודנט, ויקי חייט, אריאלה אוסי ועדילי ליברמן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden