ביתיות בגלריה נסימה לנדאו: בבית של אחרי הקורונה

גלריה נסימה לנדאו נפתחה בסופה של השנה הכי מאתגרת שהיתה לנו (אולי מאז ומעולם) – שנת 2020. כשאנחנו עוד בין סגר לסגר הצהירו בעליה – האספן סטיב נסימה והאוצרת סוזן לנדאו – שמטרתם היא להביא ארצה אמנות בינלאומית צעירה, כזו שאי אפשר לראות פה באופן תדיר, בטח לא באותה תקופה משונה. מאז נפתחו השמיים ולטוס לניו יורק או לפריז זה כבר לא ביג דיל, ועדיין – העובדה שאנחנו כמעט ולא זוכים להתוודע פה אמנים.ות בינלאומיים בתחילת דרכם (היחסית) לא באמת השתנתה.

״בתחילת דרכם״ זה אולי לא המונח הכי מדויק במקרה הזה. באנגלית זה עובד הרבה יותר טוב, שמתייחסים ל־Emerging Artists לעומת Established Artists. נסימה לנדאו, מאז שנפתחה, מתמקדת בסוג הראשון של האמנים.ות. אלה לא איי וייויי או אנט מסאז׳ה שזוכים פה לתערוכות מוזיאליות, אבל בהחלט כאלה שכבר מציגים ומציגות בתערוכות מוזיאליות ברחבי העולם, עובדים עם גלריות מובילות ויש סביבם באזז לא קטן במדינות אחרות. בין אלה שזכינו (או אולי אדבר בשם עצמי: זכיתי) להכיר הודות להשתתפות שלהם בתערוכות בגלריה נמצאים אמנים כמו דניאל ארשאם, קלואי ווייז ואחרים.

או דה לבאל. צילום: מ״ל

גיא ינאי. צילום: מ״ל

כשנפתחה הגלריה הורמו לא מעט גבות בעולם האמנות המקומי על החיבור המפתיע בין לנדאו – שסיימה לא הרבה לפני כן את תפקידה כאוצרת הראשית ומנכ״לית מוזיאון תל אביב, לבין נסימה – אספן ישראלי צעיר ממוצא בלגי ששמו לא אמר הרבה בארץ עד אז, אבל התגלה כאחד המעורים ביותר בסצנת האמנות הבינלאומית. הפליאה הגיעה כמובן בעיקר הודות למהלך של לנדאו, שבאה מעולם כל כך ממסדי, ונכנסה מבלי להתנצל אל תוך עולם האמנות המסחרי.

אבל שנה וחצי אחרי אפשר לראות שלא רק שהגלריה עושה בדיוק את מה שהצהירה שתעשה, אלא גם שלנדאו לא מונעת מעצמה לעשות דברים אחרים במקביל, כמו לדוגמה לאצור איזו תערוכה שאולי שמעתם עליה, של אמנית יפנית אחת בשם יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב.

מספיק להתבונן בעבודות כדי להיזכר די בבירור בימים, השבועות והחודשים הארוכים בהם בילינו כולנו בין קירות הבית, ובתחושה הזו כאילו זה לעולם לא ייגמר

הגלריה לא מציגה הרבה אמנים ישראליים, אבל הם כן מגיחים מדי פעם בתערוכות הקבוצתיות שלה: גיא ינאי, אביב גרינברג, נירית טקלה ורונית פורת הם כמה מהיחידים שזכו להכלל בהן מאז שנפתחה. יש שיגידו שחבל שמדובר במעט כאלה, אבל בעניין הזה חשוב להזכיר שבאמת לא זו היתה מטרת הגלריה מלכתחילה. את היתרון היחסי שלה, ההכרות עם השוק הבינלאומי, היא מוציאה לפועל באמצעות הצגה של אמנים ממקומות שאינם ישראל; ובואו נודה בזה – מקומות שמציגים אמנות ישראלית יש הרבה.

אותה המגמה ממשיכה גם בתערוכה הנוכחית, ״ביתיות״ (או באנגלית do-mes-tic-i-ty) שמוצגת בגלריה בימים אלה. בניגוד לתערוכות קודמות, את התערוכה הזו אצר נסימה עצמו ולא לנדאו, שעד כה היתה אמונה על רוב ענייני האוצרות בחלל. אבל הקו המאוד מובהק נשאר גם במקרה הזה: עבודות חדשות, אמנים ואמניות צעירים ומדוברים, הרבה צבע, הרבה רגשות, הרבה כסף שמושקע בכל האופרציה. כמו במקרים קודמים, גם הפעם רוב האמנים הם כאלה שמציגים לראשונה בישראל, ואלמלא היה יוצר איתם נסימה קשר, ייתכן שהם גם אף פעם לא היו מתגלגלים לעשות את זה.

אין כמו בבית (?)

התערוכה עוסקת בשגרת היומיום ובמה שאנחנו מרגישים, רואים וחווים במרחב הביתי. היא מוצגת בטיימינג אולי טיפ־טיפה מאוחר, ואם היתה מוצגת במועד הזה לפני שנה כנראה היתה מנגנת לכולנו חזק יותר על הרגשות. אבל מספיק להתבונן בעבודות כדי להיזכר די בבירור בימים, השבועות והחודשים הארוכים בהם בילינו כולנו בין קירות הבית, ובתחושה הזו כאילו זה לעולם לא ייגמר.

לדבריו של נסימה, העבודות בתערוכה לא מתייחסות ישירות לתקופת הקורונה והסגרים, אלא למרחב הביתי באופן הכללי והרחב שלו מאז ומעולם. אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בכאלה שנעשו (רובן) בשנה־שנתיים האחרונות, גם אם האמנים לא מתכוונים להתייחס ישירות, התקופה הזו כנראה משפיעה עליהם ברמה לא־מודעת.

באחת העבודות הגדולות של האמנית האמריקאית רבקה נס (מתוך שתיים שהיא מציגה בתערוכה) דיוקן עצמי שלה שוכבת על ספה מכוסה בשמיכה כשכל ציוד היומיום שלה מונח למרגלותיה בבלאגן שכמו אומר ״ויתרתי״. בין מברשת השיניים לבגדים והמגבות מבצבצים גם הצבעים והמכחולים, אלה שמחברים את העבודה האמנותית שלה לשגרת היומיום הביתית ומצביעים על זה, אולי, שגם את תהליך היצירה היא נאלצה להעביר הביתה.

לארי מדריגל. צילום: מ״ל

דבורה בראון. צילום: גיא יחיאלי

בעבודה של לארי מדריגל עוד סצנה פנים־ביתית שמעלה אצל כולנו לא מעט אסוציאציות: בני זוג בחדר האמבטיה, היא מול המראה, הוא מתאמן על מתח מאולתר, הילדה הקטנה משתקפת מבעד למראה כשהיא קופצת על המיטה של ההורים והחתול עושה דברים חתוליים כמו להתחכך בשטיח. למרות שאין איזו דרמה משמעותית בסצנה הזאת, היא מתארת די בבירור את הכאוס הפיזי והמנטלי ששורר כשכולם נאלצים להסגר יחד בבית. ולפעמים זה אפילו לא צריך להיות בזמן סגר או בידוד, אלא סתם בבוקר שגרתי בבית שיש לו סיכוי להיות כאוטי לא פחות.

העבודות של דבורה בראון האמריקאית מציגות דווקא סצנות חוץ־ביתיות, במקרה הזה סצנה עם וייב ניו־יורקי, של מזג אוויר מושלג וצללית של אישה מטיילת עם כלב לבדה ברחוב. זוכרים שהסיבה היחידה שיכולנו לצאת עבורה מהבית היתה כדי לטייל עם הכלב? אז כזה.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אמנם שלוש הדוגמאות שנתתי פה הן דוגמאות של אמנים.ות אמריקאים.ות, אבל חשוב לציין שלמרות שרוב המציגים בגלריה אכן כאלה, יש גם רבים וטובים אחרים שמגיעים ממקומות אחרים בעולם. בתערוכה הזו לדוגמה יש אמנית צרפתיה ממוצא פולני (או דה לבאל), אמן יפני (היראקי סאווה) ועוד. גם ייצוג ישראלי יש פה – הפעם עם עבודות של גיא ינאי והצלמת מיכל חלבין, שהעבודות שלה הן היחידות שהן קצת יותר ותיקות ונעשו לפני שמישהו בכלל ידע שקורונה זה לא רק שם של בירה.

ביתיות | גלריה נסימה לנדאו
אוצר: סטיב נסימה
משתתפים.ות: רבקה נס, גיא ינאי, לארי מדריגל, שונה מק׳אנדרו, מיכל חלבין, דבורה בראון, ג׳יימי הולמס, היראקי סאווה, או דה לבאל, מרקוס ג׳מאל
נעילה: 24.6