כל מה שחשוב ויפה
סוזן לנדאו על רקע העבודות של חנה אורלוף ומריה סלאח מחאמיד. צילום: גל חוברה ברגמן
סוזן לנדאו על רקע העבודות של חנה אורלוף ומריה סלאח מחאמיד. צילום: גל חוברה ברגמן

סיפור מסגרת // סוזן לנדאו

מגרהרד ריכטר ו״בגודל טבעי״ ועד ללואיז בורז׳ואה - האוצרת סוזן לנדאו משתפת אותנו בתערוכות, ביצירות ובחללי האמנות שהם אבני דרך בקריירה שלה ובשדה האמנות המקומי. פרויקט חגיגי

צולם בתערוכת האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב


איזו תערוכה, יצירה או אירוע אמנותי מכונן (בזירה המקומית) את רואה כמשמעותיים במיוחד בהיסטוריה של האמנות הישראלית?

התערוכה ״כי קרוב אליך הדבר מאוד – דלות החומר״, שאצרה שרה ברייטברג סמל והוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1986. תערוכה נוספת שבזמנו מאוד הרשימה אותי הייתה התערוכה The Country של סיגלית לנדאו, שהוצגה בשנת 2002 בגלריה אלון שגב.

מהי תערוכת הדגל המשמעותית ביותר בקריירה שלך?

יש שתי תערוכות שהייתי רוצה לציין מהתקופה שלי במוזיאון ישראל: הראשונה היא תערוכה מקיפה של גרהרד ריכטר שהוצגה בשנת 1995, שכללה את הסדרה ״אוקטובר״ (דימויים של קבוצת באדר־מיינהוף) – אחת הסדרות הכי חשובות ובו בזמן גם הכי שנויות במחלוקת של ריכטר. זה לא היה מובן מאליו להציג אותה בירושלים בזמנו, מה גם שתוך כדי שעבדנו על התערוכה היא נמכרה ל־MoMA בניו יורק. ריכטר התנה את המכירה בכך שלפני שהסדרה תישלח לניו יורק, היא תוצג קודם בירושלים.

התערוכה השנייה היא התערוכה הקבוצתית ״בגודל טבעי״, שהייתה תערוכת הפתיחה של בניין קאמינגס לאמנות מודרנית ועכשווית במוזיאון ישראל בשנת 1990. בתערוכה כללתי אמנים בינלאומיים וישראלים, וניסיתי לחבר את החוץ עם הפנים – מגרש משחקים בתוך ארגז החול עם סוס נדנדה או ספריה עם שולחנות קריאה ומדפי ספרים מהספרייה של המוזיאון. התערוכה המשמעותית מהתקופה שלי במוזיאון תל אביב לאמנות היא ״שניים״ של לואיז בורז׳ואה שהוצגה בשנת 2017.

גרהרד ריכטר, 1995. צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים

גרהרד ריכטר, 1995. צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים

 

בגודל טבעי, 1990. צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים

בגודל טבעי, 1990. צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים

לואיז בורז׳ואה, שניים, 2017. צילום: מוזיאון תל אביב לאמנות

לואיז בורז׳ואה, שניים, 2017. צילום: מוזיאון תל אביב לאמנות

איזו תערוכה שהתקיימה בארץ או בעולם זכורה לך במיוחד, ולמה?

בשנת 2013 התקיים בפריז אירוע משמעותי מבחינתי, כשבמרכז פומפידו הוצגה רטרוספקטיבה לאמן הצרפתי פייר וויג ובו זמנית הוצגה תערוכת יחיד לאמן פיליפ פארנו בפאלה טוקיו – Anywhere, Anywhere Out of the World. לראות את שני הענקים האלו במקביל הייתה חוויה בלתי נשכחת.

פייר וויג עסק באורגניזמים חיים, בשינויים ובתנועה שהתרחשה במרחב כל הזמן. פיליפ פראנו, לעומתו, ניווט את המבקרים בתערוכה לפי תסריט שבנה, עם קצב בהתאם למוזיקה של ״פטרושקה״, יצירתו של המלחין איגור סטרווינסקי. בנוסף, הוא שילב יצירות של חברים אמנים, ביניהם עבודות של מרס קנינגהם, דאגלס גורדון וטינו סגאל.

תערוכה נוספת היא ״The Boat is Leaking. The Captain Lied״, שהוצגה בשנת 2017 בקרן פראדה בוונציה. התערוכה הייתה תוצאה של שיתוף פעולה בין כמה יוצרים: הקולנוען אלכסנדר קלוגה, האמן תומס דמאנד, מעצבת הבמה והתלבושות אנה וויברוק והאוצר אודו קיטלמן. יש הרבה מהמשותף לשלוש התערוכות שהזכרתי: הניסיון ליצור אמנות כוללת – גזאמטקונסטוורק (Gesamtkunstwerk) – יצירה הכוללת מוזיקה, תיאטרון, מחול, קולנוע ואמנות חזותית). שילוב של המדיה השונים הוא הכיוון שמעניין אותי במיוחד.

במציאות הגלובלית של היום, אמנים ואמניות ילידות ישראל לא בהכרח פועלות מכאן. האם יש לזה השפעה על האמנות הישראלית?

באיזו מידה זה משפיע על מה שקורה כאן – אני לא יודעת. האמנים שפועלים מחוץ לישראל, מעלים בלי ספק את המודעות בעולם לכך שיש אמנות ישראלית ושיש אמנים ישראלים טובים. חשוב לציין את הפעילות של עמותת ארטיס שיסדה רבקה סאקר, התומכת בתערוכות ובפרויקטים של אמנים ישראלים בחו״ל וגם מביאה אוצרים מחו״ל לארץ. הם עושים עבודה נפלאה לקידום האמנות הישראלית.

צילום: גל חוברה ברגמן

צילום: גל חוברה ברגמן

לצד איזו עבודה בחרת להצטלם בתצוגת הקבע של האוסף הישראלי במוזיאון ת״א, ומדוע?

בחרתי ב״דיוקן גברת הררי״ (1925 בקירוב) של חנה אורלוף וב״מוניטור״ (2021) של מריה סלאח מחאמיד. לכאורה אין שום דבר משותף בין שתי האמניות, ובכל זאת – אחת נולדה בשנת 1888 באוקראינה, והשנייה נולדה כאן ב־1990, יותר מ־100 שנה מאוחר יותר, לאם מאוקראינה. ההצבה של הפסל הכמעט שחור וקטן המימדים של אורלוף, עם רישום הפחם המונומנטלי של מריה סלאח מחאמיד – יצרה ביניהן סימביוזה צורנית מרתקת, עם תהודה מפתיעה של קווי מיתר שמבחינים בהם יותר ויותר ככול שמתבוננים בהן.

birds

מהו המקום האהוב עליך ביותר בעולם האמנות?

אני אסתפק בשניים, אם כי יש כמובן הרבה יותר. הראשון הוא אחד המוזיאונים היפים בעולם לדעתי – מוזיאון לואיזיאנה לאמנות מודרנית בהומלבק שבדנמרק. יש בו שילוב של כמה אלמנטים שעושים אותו לכזה – הטבע, האדריכלות והאמנות. המוזיאון ממוקם על שפת מפרץ המתחבר לים הבלטי. האוסף שלהם נפלא וכן תכנית התערוכות, הכל בהרמוניה מושלמת.

המקום השני שגם עונה לאותה הרמוניה, הוא המוזיאון טשימה לאמנות באחד האיים בים סטו (שיחד עם האי נאושמיה שייך לקרן האמנות בנסה) ביפן. האדריכל ריו נישיזווה והאמנית ריי נאיטו, יצרו יצירה מרגשת ויחידה במינה. הטבע, הגלים של שדות אורז והים מהדהדים במבנה כיפתי לבן עם פתחים לתוך טבע. כדי לחוות את המקום, יש להוריד את הנעליים לפני הכניסה לחלל פתוח עם רצפת בטון שיש בה סדקים ופתחים קטנטנים שמתוכם זולגות טיפות מים כמו דמעות, שמתחברות פה ושם לזרם דקיק המוצא את דרכו למין אגמים קטנטנים.


סוזן לנדאו הייתה אוצרת לאמנות עכשווית ואוצרת ראשית לאמנויות במוזיאון ישראל, ירושלים, ומנכ״לית ואוצרת ראשית במוזיאון תל אביב לאמנות בשנים 2012-2018. הובילה את פרויקט הדגל של התחדשות האגף לאמנויות במוזיאון ישראל ואת שדרוג הבניין הראשי של מוזיאון תל אביב. התערוכה האחרונה שאצרה הייתה הרטרוספקטיבה של יאיוי קוסאמה. בהווה משמשת כמנהלת אמנותית של קרן נסימה לנדאו.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. דוד

    קפלטיסית עסקנית

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden