כל מה שחשוב ויפה
דליה לוין על רקע העבודה של אליהו גת. צילום: גל חוברה ברגמן
דליה לוין על רקע העבודה של אליהו גת. צילום: גל חוברה ברגמן

סיפור מסגרת // דליה לוין

מפתיחת מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ועד לארט פוקוס ו־ArTLV - האוצרת דליה לוין משתפת אותנו בתערוכות, ביצירות ובחללי האמנות שהם אבני דרך בקריירה שלה ובשדה האמנות המקומי. פרויקט חגיגי

צולם בתערוכת האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב


איזו תערוכה, יצירה או אירוע אמנותי מכונן (בזירה המקומית) את רואה כמשמעותיים במיוחד בהיסטוריה של האמנות הישראלית?

האירוע האמנותי החשוב הוא שרשרת אירועים שהתרחשה בין סוף שנות ה־90 לשנות ה־2000, שאפשרה להציג תערוכות של אמנות עכשווית בחללים חוץ מוזיאליים בישראל. הפעולה הזאת חשפה בפני הקהל הרחב אמנות ישראלית ובינלאומית, ואיפשרה להכיר ולחוות אמנות בת זמננו. בנוסף, בכך נחשפה אמנות עכשווית ישראלית לאוצרים בינלאומיים, מה שביסס הכרה שלא הייתה בעבר.

האירוע הראשון הוא ״ארט פוקוס״ שנערך בשנת 1994 בירושלים וברחבי הארץ, ושהתקיים לאורך מספר שנים. האוצרים היו בין היתר סוזן לנדאו ויגאל צלמונה, קספר קנינג, ברנאר בליסטן ועמי ברק, והשתתפו בו אמנים ישראלים ואמנים מעשרות מדינות.

במקביל, בהיותי מנהלת של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, נערכה בשנת 2007 הביאנלה הראשונה בהרצליה, ״העורף״, שאצר יהושע סיימון. אירוע נוסף הוא ArTLV, הביאנלה בתל אביב, שיסדו הגלריסטיות שפרה שליט (גלריה דביר) ועירית זומר (גלריה זומר) ביחד עם רבקה סאקר (ארטיס). שנה לאחר מכן התקיימו הביאנלה השנייה בהרצליה, באוצרות עורכי מגזין פיקניק (עדי אנגלמן, מאיר קורדובני והילה טוני נבוק), והתערוכה ״קרקס אוניברסלי״ במסגרת ArTLV באוצרות עדנה מושנזון. הביאנלה השלישית בהרצליה, ״המכה השניה״ באוצרות אורי דסאו, היתה בשיתוף פעולה עם ArTLV (וגם האחרונה בשרשרת האירועים הללו).

אין ספק שהתהליך של הוצאת האמנות אל הרחוב, של מפגש בלתי אמצעי עם יצירות אמנות במהלך חיי היומיום של הקהילה ושילוב של אוצרים ואמנים ישראליים ובינלאומיים במכלול אחד – תרמו לתודעה ציבורית רחבה מקומית ובינלאומית.

מהי תערוכת הדגל המשמעותית ביותר בקריירה שלך

תערוכת הפתיחה של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בשנת 2000. מוזיאון הרצליה ויד לבנים שנפתח בשנת 1975 הפך בתקופתי להיות מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: שטחו הוכפל, נבנה אגף נוער והמוזיאון הופרד מיד לבנים באמצעות כניסה נפרדת. את המימון לבניה תרם מר יעקב אלקוב, תושב העיר הרצליה שגם תרם למוזיאון את אוסף האמנות שלו.

בתערוכת הפתיחה הוצג באולם הגדול מיצב של יהושע נוישטיין, ״שלום בית בני ברק״. במיצב כיסתה 20 טון מסת אפר אבקתית, אפורה ולחה, את רצפת המוזיאון. בתוך האפר הוטבעה מפת העיר בני ברק על מערך רחובותיה. מן התקרה השתלשלה נברשת קריסטל אדירת מימדים שסימנה מקום על גבי המפה. עבודה זו מגלמת בחובה מחלוקת גורלית המפלגת את העם ונוגעת בנושאים מהותיים ביותר לקיום המדינה: מערכת היחסים בין חילונים ודתיים.

תערוכה נוספת שהוצגה בפתיחת המוזיאון שעבורי היתה הכי אישית ומצמררת היא ״יותם״ של גדעון גכטמן. חלל התצוגה היה לבן וסטרילי כמו חדר בבית חולים, ובו הוצבו מיטות טיפולים קטנות מימדים, ארונות ושידות רפואיים, וכן צילומים המרמזים על בנו של גכטמן שנפטר ממחלה.

בגרם המדרגות המרכזי, הציג יוסי ברגר את ״מיצב, במקום מס׳ 2״ שצויר ישירות על הקירות, שתי עבודות וידיאו של אורי צייג, ״עשת״ – מיצב בשיתוף הקהל של אדם רבינוביץ, מיצב של פיליפ רנצר, עבודות נייר של אוזיאש הופשטטר, תערוכה של ציורים מאוסף יעקב אלקוב, ותערוכה קבוצתית בשם ״דיאלוג מקומי״ בה השתתפו אבישי אייל, הילה לולו־לין, צבי לחמן, איריס קובליו ואביתר שטרן – כולם תושבי העיר הרצליה באותה עת.

יהושע נוישטיין, שלום בית, בני ברק, 2000. צילום: אבי חי

יהושע נוישטיין, שלום בית, בני ברק, 2000. צילום: אבי חי

גדעון גכטמן, יותם, 2000. צילום: עודד לבל

גדעון גכטמן, יותם, 2000. צילום: עודד לבל

איזו תערוכה שהתקיימה בארץ או בעולם, זכורה לך במיוחד – ולמה? 

הביאנלה לאמנות בוונציה מספר 50 שאצר פרנצ׳סקו בונאמי והתקיימה בשנת 2003. בביקורו בארץ סייר בונאמי בתערוכות שונות ובחר שמונה אמנים ישראליים שיציגו בביאנלה: אתי אברג׳יל, כרמית גיל, אבנר בן־גל, מיכל הלפמן, נחום טבת, אפרת שווילי, דורון סולומונס ועמית גורן. זה המספר הכי גבוה של אמנים ישראליים שהוצגו אי פעם בתערוכה כה חשובה ומשמעותית.

כשביקר במוזיאון הרצליה, הציע לי להשתתף בחבר השופטים של הביאנלה ומבחינתי זה היה שיא מקצועי בקריירה שלי. חבורת השופטים הייתה מרתקת (ביניהם פרופ׳ סאטיס, מנהל מרכז גטי למחקר, ריצ׳רד פלוד מווקר ארט סנטר, ואסיף קורטום מאיסטנבול). פתחו בפנינו את התערוכות בשעות שהיו סגורות לקהל הרחב, ראינו כל תערוכה וכל וידאו מתחילתו ועד סופו. הדיונים היו סוערים, כל שופט הציג את המועמד שלו, ולבסוף נבחרו צמד האמנים פיטר פישלי ודיוויד וויס.

עבור הביאנלה בנתה אתי אברג׳יל עבודה אוטוביוגרפית מונומנטלית בשם ״סדנתו של בונה הקונכיות״, העוסקת בהגירה אישית וקולקטיבית. המיצב הורכב מאובייקטים שתולים בחלל, שבסופו של התהליך פורק על ידה לחורבות. שם הכרתי אותה ומיד היא הוזמנה להציג תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בביתן הישראלי הציגה אז מיכל רובנר תערוכה מצוינת שבעקבותיה קיבלה הכרה בינלאומית. במקרה או שלא במקרה, הייתי בוועדה מטעם משרד התרבות שבחרה את האמנית שתייצג את ישראל בביאנלה הזאת. כך שהייתה לי גאווה רבה בנוכחות הישראלית בביאנלה.

בתערוכתו המרכזית בבינאלה שנקראה ״חלומות וקונפליקטים״, הזמין בונאמי עשרה אוצרים מארצות שונות לאצור תערוכות משלהם, מבלי שהכתיב להם כיוון או נושא. במהלך יוצא הדופן הזה בעולם האמנות הרווי יצרים ואגו, הוא איפשר התבוננות מפריזמה רחבה של מספר נקודות מבט ויצר אוצרות מגוונת ומפתיעה כמו מיפוי של העולם דרך האמנות. הביאנלה עצמה זכתה בזמנו לביקורות נוקבות, בעיקר על כך שלא היתה הומוגנית, אבל היום רואים אותה בעין אחרת ומלמדים אותה כתערוכה שהקדימה את זמנה בפתיחות אל הקהילה.

בעקבות בונאמי בחרתי גם אני לשתף אוצרים ואוצרות בתערוכות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בכל מחזור תערוכות במקביל לתערוכות שאני אצרתי, תמיד איפשרתי לאוצרים עצמאיים לאצור תערוכות במוזיאון, לא רק כאלו בעלי ניסיון אלא גם אנשי רוח ואמנים שהביאו את נקודת המבט שלהם.

birds

במציאות הגלובלית של היום, אמנים ואמניות ילידות ישראל לא בהכרח פועלות מכאן. האם יש לזה השפעה על האמנות הישראלית?

המציאות אמנם גלובלית, אבל אמנות צריך לראות ולחוות, ולא דרך האינטרנט. ישראל היא מדינה מבודדת גיאוגרפית, ולכן אמניות ואמנים ישראלים אינם נחשפים לעיניהם של אוצרים בינלאומיים כמעשה שבשגרה. באירופה, לדוגמה, בנסיעה קצרה ברכב או רכבת ההצע הוא אדיר. יש בה מוזיאונים עם עושר תרבותי, שיכולים להציג תערוכות מחקר של שנים בעלויות עתק, עם יצירות אמנות שלעולם לא יגיעו לארץ.

בשנותיי במוזיאון הרצליה פעלתי להביא עשרות אמנים בינלאומיים להציג ביחד עם אמנים ישראלים, הן בתערוכות יחיד והן בתערוכות קבוצתיות. זאת כדי להדגיש שהרמה והאיכות של האמנות הישראלית אינה נופלת מהנעשה בעולם הרחב. המפגשים האלו מעודדים זרימה של השקפות ותובנות רעננות של אמנים המושפעים ומגיבים למקום בו הם נמצאים. התנועה המתמדת של אמנים ויצירות אמנות מגיעה לשיאה בתערוכות ענק כמו למשל הדוקומנטה, המניפסטה והביאנלות השונות. זו המציאות הגלובלית של היום. לא שבטיות, לא פרובינציאליות, לא לאומניות.

צילום: גל חוברה ברגמן

צילום: גל חוברה ברגמן

לצד איזו עבודה בחרת להצטלם בתצוגת הקבע של האוסף הישראלי במוזיאון ת״א, ומדוע?

התערוכה ״דמיון חומרי״ מרגשת אותי במיוחד כי רבים מהאמנים והאמניות המציגים בתערוכה הציגו במוזיאון הרצליה בתחילת דרכם. למרות זאת העדפתי דווקא להצטלם לצד עבודתו של אליהו גת שהיה מורי ורבי. השתייכתי לקבוצה שהקים יחד עם רחל שביט, היינו יוצאים עם כן ציור, צבעי שמן וקנבס, ועומדים שעות בחום וברוח, מציירים את נופי הארץ.

אליהו היה עומד ומצייר איתנו. החיבור של התלמיד והמאסטר היה מרומם ומלא השראה, וכך גם השיחות והסדנאות שהתקיימו. זו ראשית ההשכלה האמנותית שלי. אני באה מהשטח, מהסטודיו, נמשכת לריח הצבע, פועלת מתוך אינטואיציות ולא מתוך תיאוריות אקדמיות.

לא הצגתי את יצירותיו של אליהו גת בכל 21 שנותיי כמנהלת ואוצרת ראשית במוזיאון הרצליה. לפני שנתיים, כשהוזמנתי לאצור את התערוכה ״שדה ראיה״ במוזיאון אוסף קופפרמן, הזדמן לי לחשוף מחדש את עוצמות הציור שלו. הצעתי לאוצר רון ברטוש שערך מחקר מקיף על יצירתו של גת לאצור קיר עם עשרות עבודות. אמנם הציור של גת בתערוכה אינו מציורי הנוף המאפיינים אותו, אבל בחרתי להצטלם לידו כדי לכבד ולהודות לו על הדרך שהתווה עבורי.

מהו המקום האהוב עליך ביותר בעולם האמנות?

המוזיאון לאתנוגרפיה קה בראנלי בפריז, שתוכנן על ידי ז׳אן נובל. הביקור בו עבורי הוא שיטוט במרחבי הזמן וההיסטוריה לתרבויות עבר, לראשית האמנויות, לתשוקה של האנושות ליופי וביטוי עצמי, לפולחן, לעוצמה של חיים. כבר בכניסה נשאבים פנימה על ידי רמפה מעגלית כמו לתוך רחם של האנושות, או לתוך מעבה האדמה.

במרכז, מאחורי זכוכית מעוגלת מתגלה מחסן האוסף. מדפים עמוסי פריטים הניצבים לאורך כל הקומות של המוזיאון. זה פתרון מבריק להציג למבקרים גם חלק ממחסן המוזיאון הכולל כ־267,000 מוצגים. הנשימה נעתקת כשמגיעים לחללי התצוגה עצמם, עמוסים בפסלים, ציורים, מלבושים, מסכות וחפצים מתרבויות שונות. אני נשאבת אל היופי, העושר והעוצמה של התרבות השיבטית ומוצאת בה את היסודות של התרבות המערבית.

בארץ, המקום האהוב עליי הוא מוזיאון בית אוסף קופפרמן בלוחמי הגטאות. יש לזה כמה סיבות: קודם כל, קופפרמן לדעתי הוא מגדולי הציירים הישראליים. הייתי מבקרת אצלו בסטודיו ונהניתי מהאירוח הנזירי ומשיחה של משפטים מצומצמים אבל עמוקים וחכמים. אחרי התערוכה הרטרוספקטיבית שלו במוזיאון ישראל בשנת 2000, פניתי אליו והצעתי לו להציג עבודות על קיר הבטון בכניסה למוזיאון הרצליה. יונה פישר בחר אז את המגילות הצרות והארוכות לתערוכה, אבל קופפרמן נפטר בפתאומיות לפני פתיחת התערוכה, והיא הוצגה לזכרו.

בנוסף, המוזיאון בלוחמי הגטאות מציג תצוגה המקיפה של עבודותיו המוקדמות והמאוחרות, וגם הסטודיו שלו נשאר כמו שהוא, כאילו עזב לרגע ותכף יחזור. נכדתו רוני בן דור שמנהלת את המקום במקצועיות, הזמינה אותי לאצור שם מספר תערוכות, באולם התערוכות עם האור הטבעי ועם מראות הגליל הנשקפים מהחלונות.


דליה לוין הייתה אוצרת מוזיאון פתח תקוה 1988-1993; מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 1993-2014. בתקופתה נבנה אגף חדש במוזיאון הרצליה שהכפיל את שטחו. חשפה וקידמה שורה ארוכה של אמנים צעירים וכך איפשרה לקהל הרחב ולמוסדות תרבות חשובים בעולם להכיר את האמנות הישראלית העכשווית במיטבה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden