כל מה שחשוב ויפה
אלן גינתון לצד עבודתו של הנרי שלזניאק. צילום: גל חוברה ברגמן
אלן גינתון לצד עבודתו של הנרי שלזניאק. צילום: גל חוברה ברגמן

סיפור מסגרת // אלן גינתון

מהנרי שלזניאק והנוכחות הנשית ועד לעיניים של המדינה - האוצרת אלן גינתון משתפת אותנו בתערוכות, ביצירות ובחללי האמנות שהם אבני דרך בקריירה שלה ובשדה האמנות המקומי. פרויקט חגיגי

צולם בתערוכת האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב


איזו תערוכה, יצירה או אירוע אמנותי מכונן (בזירה המקומית) את רואה כמשמעותיים במיוחד בהיסטוריה של האמנות הישראלית?

השנים שהיו השנים המכוננות שלי בעולם הזה היו גם השנים של חילופי דורות ושינוי פרדיגמה באמנות הישראלית, עם הכניסה של האמנות המושגית והאוריינטציה האמריקאית. בשנים 1965-1975 היה למוזיאון ישראל בירושלים תפקיד חשוב, בהובלתו של יונה פישר. תצוגת האוסף הישראלי היתה מכוננת מבחינתי, וגם מרבית התערוכות שהתקיימו אחריה, כמו ״מושג + אינפורמציה״ בביתן בילי רוז, תערוכותיהם של סול לויט, דאגלס יובלר, נחום טבת, כריסטיאן בולטנסקי, פנחס כהן־גן, ז׳אן פייר רינו, גבי ושרון, ז׳אן לה גאק, תמר גטר, ״סדנה פתוחה״.

משמעותית לא פחות הייתה ספרית מוזיאון ישראל היפה, שהיתה אז הספריה המעודכנת ביותר ביחס לאמנות חדשה וכללה קטלוגים וכתבי עת עדכניים. בפעילות שלה היה שילוב ישראלי־בינלאומי שהיו בו רזון, עדכנות, ניסיוניות, קשרים עם אמנים, כריזמה ואינטליגנטיות טובת טעם. לאחרונה סיפרה לי האוצרת והכותבת דורית לויטה שחיה כיום בברלין עד כמה הספריה הזו לאמנות היתה בעלת ערך מכונן גם עבורה.

דוגמה של תוצאה מאוחרת מאותה חניכה מוקדמת: בתצוגת האוסף הישראלי הקודמת במוזיאון תל אביב הוצג מודל אידאי גדול ממדים של ״ארכיטקטורה מובילית״ של הארכיטקט האוטופי יונה פרידמן, שבשנות ה־60 עבר מישראל לפריז. הוא נבנה כגריד מאלמנטים מן המוכן על פי הנחיותיו, עבור התערוכה ״ולטר בנימין, ארכיון גלות״ שהתקיימה במוזיאון ב־­2015. אוצרי התערוכה (נועם סגל ורפאל זגורי־אורלי) שבו לחו״ל, וכשהתערוכה הסתיימה הועבר הפסל של פרידמן, ששמו נשכח לחלוטין בארץ, לפירוק והשמדה (הליך מקובל).

מאחר שהכרתי את יונה פרידמן מספריית מוזיאון ישראל, ובעקבות כך גם מתערוכות בינלאומיות כמו הביאנלה והדוקומנטה, איתרנו אותו בעזרת האוצרת טל לניר וביקשנו שיתרום את העבודה לאוסף. פרידמן נענה ברצון, העבודה ניצלה מהשמדה, הוצגה, תועדה, והוא הספיק לקבל את התיעוד וליהנות ממנו זמן קצר לפני פטירתו.

דגנית ברסט, מתוך הנוכחות הנשית, 1990. צילום: אברהם חי

דגנית ברסט, מתוך הנוכחות הנשית, 1990. צילום: אברהם חי

סיגל פרימור, מתוך הנוכחות הנשית, 1990. צילום: אברהם חי

סיגל פרימור, מתוך הנוכחות הנשית, 1990. צילום: אברהם חי

מיכאל דרוקס, משה גרשוני, מתוך העיניים של המדינה, 1998. צילום: אברהם חי

מיכאל דרוקס, משה גרשוני, מתוך העיניים של המדינה, 1998. צילום: אברהם חי

אביטל גבע, פנחס כהן־גן, מיכאל סגן כהן, מתוך העיניים של המדינה, 1998. צילום: אברהם חי

אביטל גבע, פנחס כהן־גן, מיכאל סגן כהן, מתוך העיניים של המדינה, 1998. צילום: אברהם חי

מהי תערוכת הדגל המשמעותית ביותר בקריירה שלך?

הראשונה היא ״הנוכחות הנשית״ משנת 1990, שהיתה התערוכה הראשונה שהציגה את הפן הפמיניסטי של האמנות הישראלית. היא עסקה במפנה חשוב בפמיניזם של אמצע שנות ה־70 ושנות ה־80, המעבר מעיסוק בהבדלים מיניים ומהותנות לעיסוק בשפה (בטקסט) ובמבט. היא התמקדה במיניות כמבנה תרבותי, בניגוד לתפישתה כאמת טבעית או ביולוגית.

התערוכה השנייה, ״העיניים של המדינה – אמנות חזותית במדינה ללא גבולות״ משנת 1998, שהציגה את האמנות הפוליטית של שנות ה־70 בפן היותר חריף שלה, וטענה שבעוד פריצת הגבולות המושגיים והרעיוניים באמנות שנות ה־70 הייתה אקט חתרני במובן החיובי, מחיקת הגבולות הפוליטיים הייתה אקט פוגעני של פריעת חוק.

שתי התערוכות עסקו בנושאים בעלי חשיבות לאמנות הישראלית ושתיהן גם היו מלוות בקטלוגים טובים בעיצוב מיכאל גורדון. למדתי הרבה בתקופת הכנתן ואני מודה לאמניות ולאוצרות שאומרות לי שתערוכת ״הנוכחות הנשית״ חיזקה אותן בדרכן.

איזו תערוכה שהתקיימה בארץ או בעולם זכורה לך במיוחד, ולמה?

בחרתי בתערוכה המחברת בין אמנות בתפישה פואטית ופתוחה שלה, לבין היסטוריה, פוליטיקה, מחקר, תרבות וטקסט. הדוקומנטה מתקיימת אחת לחמש שנים בעיר קאסל בגרמניה, נמשכת 100 ימים והיא חוד החנית של האמנות העכשווית. התערוכה הנבחרת שלי היא דוקומנטה 13 מלאת המחשבה והיופי מ־2012, שאצרה קרוליין כריסטוב־בקרגייב בערים קאסל וקאבול.

התערוכה של קריסטוב־בקרגייב נקראה ״100 ימים – 100 מחשבות״ והיא לוותה בפרסום 100 ספרונים שנבחרו בקפידה כמבטאי העבודה האמנותית והאינטלקטואלית בתחומי ידע שונים. בנוסף על מאמריה היפים של האוצרת נכללו ספרונים מאת מרק לומברדי, האנתרופולוג מיכאל טאוסיג, דורותיאה פון הנטלמן, אמילי ג׳אסיר, אתל עדנן, ג׳אלל טופיק, מריו גרסיה טורס, אלכסנדר קלוגה, ג׳ודית באטלר, גריזלדה פולוק, דונה הארווי, אדוארד גליסאנד והנס אולריך אובריסט, ולטר בנימין, תומס מאן ותאודור אדורנו, אייל וייצמן, דוד לוי שטראוס, הפיסיקאי אנטון ציילינגר, ולמעלה מ־80 פרסומים נוספים.

birds

במציאות הגלובלית של היום, אמנים ואמניות ילידות ישראל לא בהכרח פועלות מכאן. האם יש לזה השפעה על האמנות הישראלית?

קשרי הגומלין האלה היו ועדיין רצויים וחשובים, ומידת חשיבותם תלויה באמנים ובאוצרים הפועלים בעולם ובאלה הפועלים בארץ. השאלות החשובות הן האם יש לאלה הפועלים מחוץ לישראל יש עניין במקום? בשפה? בהיסטוריה? במציאות הפוליטית? ובאמנות הישראלית? ועד כמה הם מעוניינים להציג ולחלוק איתנו את עבודתם? האם אנחנו ממשיכים להתעניין בהם ושואפים לשלב אותם ואת הישגיהם בתערוכות שלנו?

צילום: גל חוברה ברגמן

צילום: גל חוברה ברגמן

לצד איזו עבודה בחרת להצטלם בתצוגת הקבע של האוסף הישראלי במוזיאון ת״א, ומדוע?

בחרתי בעבודה של אמן שאינו בין החיים: הנרי שלזניאק. תערוכת הזיכרון שלו במוזיאון ב־1985 היתה תערוכת היחיד העצמאית הראשונה שלי. בציור ללא כותרת מ־1979, נמצא דימוי חזרתי של פעמון, מעין צליל של מוסיקה מינימליסטית; ועימות בין לבן מסמא, לבן המודרניזם המוחק־כל ומאתחל מחדש, לכתום החם שמקורו בטכניקת ציור קלאסית של המאסטרים הגדולים.

בציור יש גם תצלומי זירוקס מתוך ספר ראיונות איקוני של דיוויד סילבסטר עם פרנסיס בייקון (1975). הדמויות המצולמות הן חברים־אמנים של בייקון שגם דגמנו זה לזה בציוריהם, ומה יותר הנרי מזה. בציור של שלזניאק חשובים לי האתיקה שבצמצום, השילוב של ספר וציור, העכשווי והקלאסי, והשקט הרועם של אמן טראגי שהיה נעדר כוח וקול בעולם האמיתי.

כמו שכתב יאיר הורביץ ב־1986 בשירו ״ניקיון״:
אתה שחסרת,
שחזותך עור ועצמות,
שציוריך גלות בצבע אחיד וחסכני
המפיק שלל גונים
כים וכשמים,
אפילו הגיל לא היטיב עמך:
בן ארבעים ושתים במותך.
ובכל זאת אני חושב על עושר:
חושניותך שהיתה ניקיון.
[השיר המלא של יאיר הורביץ, מתוך ספרו יחסים ודאגה (1986) ובקטלוג הרטרוספקטיבה במשכן לאמנות עין חרוד (2005)]

ראיונות עם פרנסיס בייקון, דיויד סילבסטר (1975). צילום: גל חוברה ברגמן

ראיונות עם פרנסיס בייקון, דיויד סילבסטר (1975). צילום: גל חוברה ברגמן

מהו המקום האהוב עליך ביותר בעולם האמנות?

אני צליינית אמנות שעולה לרגל ובוכה מול יצירות גדולות (שיכולות להיות זעירות בממדיהן) מכל התקופות והתרבויות. זה קורה לי בכל מוזיאון גדול ואנציקלופדי ובייחוד אני אוהבת מוזיאונים שהשיפוץ שלהם שמרני וזהיר, ושאפשר למצוא בהם את היצירות באותו מקום קבוע.

במחווה לתומס ברנהרד אזכיר את ההקונסטהיסטורישס מוזיאום בוינה. חשובים לא פחות הם המקומות המופקדים על תקופה אחת (דוגמת רוונה) או יצירת מופת יחידה, דוגמת קבורת הדוכס מאורגז של אל־גרקו מ־1586 בכנסיית סנט תומה בטולדו. אני רוצה לבטא געגועים, הזדהות וחרדה לגורלם של נכסי תרבות הנתונים בעצם ימים אלה בסכנת הרס וונדליזם באוקראינה בעיקר אך גם במקומות נוספים בעולם.


אלן גינתון הייתה אוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות בשנים 1987־2018, ומשנת 2008 ראש המחלקה לאמנות ישראלית ואוצרת בכירה. משנת 2015 מלמדת את הקורס לאוצרות עיונית ומעשית במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden