כל מה שחשוב ויפה
דמיון חומרי במוזיאון תל אביב. צילומי הצבה: אלעד שריג
דמיון חומרי במוזיאון תל אביב. צילומי הצבה: אלעד שריג

דלית מתתיהו: ״אני מנסה לייצר בתערוכות שלי רגעים של חוסר יציבות״

התערוכה ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב מציעה מפתח חדש לקריאה של שדה האמנות הישראלי, ומפגישה את העכשווי עם ההיסטורי, והבוער והמשיחי

תערוכת קבע היא מושג מתעתע – זו תערוכה ארוכת טווח, אך לא קבועה. מקורה באוסף המוזיאון, והיא אמורה לייצג אותו באופן ממצה, למרות שהיא מצליחה להקיף רק את קצה הקרחון. זו אולי הסיבה לכך שבבואה לאצור את תערוכת הקבע החדשה של אמנות ישראלית במוזיאון תל אביב, החליטה האוצרת דלית מתתיהו לשבור את הכלים המוכרים ולהתחיל מחדש. היא גם מצהירה מראש שבכוונתה ליצור תחלופה מתמדת ותכופה יחסית, בתערוכה שתעמוד מספר שנים.

אבל איך מתחילים? איך ניגשים למחסני המוזיאון ומכל העושר המוצנע שם בוחרים את הנרטיב החדש שיפגשו הצופים? הדבר נכון לכל תערוכה, אבל עולה ביתר שאת לנוכח הארגון של התערוכה ״דמיון חומרי״, שמחולקת לפרקים על פי היסודות בעולם – אדמה, אוויר, מים ואש.

״תמיד תערוכה מהאוסף מעמידה שאלות קשות איך ומה נכון להציג, ומכיוון שאנחנו מציינים את שנת ה־90 למוזיאון, אני מנסה לאפיין מה באמת עולה מתוך אלפי הפריטים באוסף״, היא מסבירה. ״יש בי רצון להציג מצג שהוא אמיתי ויחד עם זאת להיות קשובה לכל מיני קולות. אחד הדברים שהיו לי מאוד ברורים במהלך העבודה עם האוסף, והתגלו עוד יותר במהלכה, זה שלא מדובר רק בפריטים אלא גם בהצטברות של עשייה וחשיבה של אוצרות ואוצרים מעשרות שנים״.

ומהמסורת הזו, התורה שבעל פה של אוצרות אמנות ישראלית, את מנסה להתרחק. כמה זמן עומדת ״תערוכת קבע״ מהאוסף?

״בדרך כלל שלוש או ארבע שנים. השוני הפעם הוא שהתחייבנו לחולל שינויים אחת לשנה בתוך המבנה הקיים של החלוקה ליסודות. ובנוסף הקמנו גלריה פנימית לתערוכות מתחלפות – שם מוצגת עכשיו מיני תערוכת יחיד של רות שלוס, שאצרה ענת דנון סיון ׳בעולם מהלכות מחאות׳״.

דלית מתתיהו. צילום מולי גולדברג

דלית מתתיהו. צילום מולי גולדברג

מריה סלאח מחמיד, חנה אורלוף

מריה סלאח מחמיד, חנה אורלוף

עבודות נוספות של שלוס משולבות גם בתערוכה ״הכללית״, והכניסה לחלל האינטימי של הגלריה בתוך האולם הגדול מפתיעה ומרגשת. דנון סיון כללה בתערוכה עבודות עזות, לא מוכרות, המאירות את דמותה ויצירתה של האמנית באור חדש.

לא רחוק מהן ניצבת עבודה של נעמה צבר, מיתר מתוח ודומם, פוטנציאל של רטט וצליל. בצידה השני עבודה של זויה צ׳רקסקי לצד נחום גוטמן. אמניות צעירות ועכשוויות כרוכות יחד עם דור הביניים ועם ענקי העבר: ציונה תג׳ר ושחר יהלום, חן כהן והנרי שלזניאק.

ניכר שניסיתם לרענן לא רק את התצוגה אלא גם את ההסתכלות על מהי תערוכת קבע.

״בדיוק. אני מאמינה שאוצרות היא דבר שיש בו איזה מנוע פנימי וצריך ללכת לפי מה שבוער בי באותו רגע, אחר כך יוצאים דברים מורכבים. לאורך כל השנים מעסיק אותי היחס בין החזותי והמילולי; בשנים האחרונות מתגבשת אצלי ההבנה ששני המדיומים האלה מתנסחים מתוך מה שאין בהם. זה וגם תחושה שהמלל שטף את עולם האמנות, והולכת ונשכחת ההוויה וההבנה שאמנות, הכוח שלה הוא במה שחורג מהשפה. אנחנו אומרים ׳שפת האמנות׳ – אבל שוכחים שיש לה כוח במהות ולא רק במה שניתן לנסחו במילים״.

שלא תהיה אילוסטרטיבית?

״זה המובן מאליו, אבל נעשה פה ניסיון להחזיר את המהות – לא איזו חזרה לפורמליזם ולתפיסות שנחשבות שמרניות של התבוננות בקומפוזיציה, חומר, משיחות מכחול. אין פה ביטול של התכנים הנרטיביים שהעבודה מגיעה איתם, אלא ניסיון לכוליות – חזרה לאיזה ממד של היקסמות מהאוביקט עצמו, מבלי לכלוא אותו בקונטקסט של תולדות האמנות והאופנים שבהם אותם אוביקטים נוסחו תחת הנרטיב של האמנות הישראלית.

״ניסיון לראות מה קורה כשמפרקים איזשהו מבנה מקובל ומתבוננים באותם דברים דרך עדשה אחרת. אני לא חושבת שיש בזה ביטול, אלא שהקהל בא עם הנרטיב וצריך לאפשר להם לראות דברים מזווית חדשה״.

אני מניחה שלקהל ברובו יש ידע קודם, וכשאנחנו נכנסים לתערוכה אפילו יש ציפייה למשהו מוכר?

״כן, וזו שאלה מעניינת – מה קורה למי שמגיע ללא ידע קודם על אמנות ישראלית? וכאן נכנסים ארבעת היסודות כסוג של ידע קודם שכולנו שותפים לו באופן כזה או אחר, אפילו לא מודע, ידע פנימי״.

״לאורך כל השנים מעסיק אותי היחס בין החזותי והמילולי; בשנים האחרונות מתגבשת אצלי ההבנה ששני המדיומים האלה מתנסחים מתוך מה שאין בהם. זה וגם תחושה שהמלל שטף את עולם האמנות, והולכת ונשכחת ההוויה וההבנה שאמנות, הכוח שלה הוא במה שחורג מהשפה. אנחנו אומרים ׳שפת האמנות׳ – אבל שוכחים שיש לה כוח במהות ולא רק במה שניתן לנסחו במילים״

מאין עלה הרעיון של עבודה על פי היסודות?

״כשאצרתי את התערוכה מובי דיק צללתי לראשונה לעומק השאלה מהי פואטיקה של חומר, או אקווה־פואטיקה. ואז הבנתי שזו צורת חשיבה שונה לגמרי, של ממד הזמן, החוויה של האדמה תחת הרגליים מול החוויה של השיוט, האינסוף של האוקיינוס.

״האמנות הישראלית דלה מאוד במים – ואני רוצה להראות את החסר הזה. ויש בה הרבה יותר מהיסודות של אדמה ואש. אנחנו רק צריכים להתעורר בבוקר כדי לראות את זה במציאות המטורפת, האנומלית הזו.

״התגלו לי דברים נוספים תוך כדי עבודה. המים בסיפור ההיסטורי ובספרות העברית הוא תווך טראומטי, חיץ שצריך לחצות אותו כדי להגיע ליבשה הנכספת. מעבר לים – לא מקבל את הניסוח שלו כמרחב, אלא הוא מרחב הכרחי לחצייה, והדבר הטראומטי ביותר הוא שזה תווך של מחיקה.

״טביעה, גירוש, הגעה מרצון, עלייה – זה לא משנה את העובדה שסיפור ההגירה הוא סיפור מכונן בהקשר שלנו. אין לנו פיראטים ואין לנו מיתוסים ימיים. המקום היחיד בארץ שנותרה בו תחושה של חיים על הים הוא בג׳סר א־זרקה (גם השם של הכפר טומן בחובו את הצבע הכחול). אולי זה היה בנמל יפו של שנות ה־30״.

פאטמה שנאן

פאטמה שנאן

ציונה תג'ר

ציונה תג׳ר

יעקב מישורי

יעקב מישורי

התערוכה מתארגנת סביב הגיון פנימי לא כרונולוגי, גם זה דורש הסתגלות.

״ניסיתי לשחרר את האוצרות מהמחשבה הבינארית והלינארית של תקופות וכרונולוגיה; וגם ממרחב של פולמוס, היפגשות של זרמים מנוגדים. כך אנחנו הורגלנו, גם בגלל המודרניזם וגם בגלל האופנים שהתנסחה האמנות הישראלית, או שאתה חילוני מודרניסט או שאתה שמרן, שומר מסורת. תמיד חשיבה בינארית. אני חושבת שאנחנו נמצאים כבר ברגע שהדברים יכולים להתנסח אחרת. אם דיברנו על המרחב הימי והמרחב הלא יציב – שתמיד צריך איזו ידית לאחוז בה – אני מנסה לייצר בתערוכות שלי רגעים של חוסר יציבות״.

״ההכרות העמוקה עם חומרים, מראות, דברים שניסחנו לעצמנו – מצד אחד מאוד חשובה, אבל יש רגעים שצריך להכיר במיסוך הזה. התערוכה מנסה להציג את העבודות מחוץ לקונטקסט הכובל. לתת לצופים הזדמנות להפתעה וגילוי״

אני יכולה להעיד מהמפגש עם התערוכות של יעל בורשטיין ושל יפעת בצלאל, שאצרת בעבר, שעצם הכניסה לחדר מעלה בצופה צורך לחשוב אחרת.

״יש משהו במרחב שהוא מוכר לנו שנוסך סוג של עיוורון. הפמיליאריות וההכרות העמוקה עם חומרים, מראות, דברים שניסחנו לעצמנו – מצד אחד מאוד חשובה, אבל יש רגעים שצריך להכיר במיסוך הזה. להבין שאנחנו כולאים את כולם באותם הקשרים כובלים, מה שלמדנו על שנות ה־20 שנות ה־40 באמנות הישראלית.

״התערוכה מנסה להציג את העבודות מחוץ לקונטקסט הכובל; לתת לצופים הזדמנות להפתעה וגילוי. והנה, לדוגמה, עמנואל הצופה, שהפסלים שלו נראים כנעניים, כאלו הם משנות ה־50. אבל הם נעשו בשנות ה־90. אם התערוכה הייתה נשארת כרונולוגית, איפה הייתי ממקמת אותם? הפניית הגב לכרונולוגיה מאפשרת גם מופעים אנכרוניסטיים – אנכרוניזם בכלל הוא סימפטומטי לאמנות הישראלית – וזה מאפשר תגובה לעבודות״.

באיזה אופן אנכרוניזם סימפטומטי לאמנות הישראלית?

״זה משהו שחשבתי עליו, אנחנו מכירים את התחושה שדברים מגיעים לכאן מאוחר (מדי), בעיקר אמנים שלא שייכים לזרם המרכזי, הקאנוני. וזה הקשר מעניין. אנחנו מבטלים אנכרוניזם כחסר עניין – מי שלא מעודכן לכאורה, הוא לא אירוני בתקופה שצריך להיות אירוני״.

נתקלת מן הסתם בקשיים: גם לשבור את הפרדיגמה ולנסח מחדש, וגם לעבוד עם חומרים רבים שדורשים מיון ובחירה?

״אחד הדברים הכואבים בעבודה עם האוסף קשור לוויתור. הוויתורים הם אילוץ שקשור בשטח – כל עבודה שעולה על הקיר משמעותה עשר עבודות שלא יכנסו. החלטה על אמנים נהדרים וחשובים ספציפית, עדיין מותירה אחרים מחוץ לתצוגה. ויש מי שישאל איך אין פה מיכה אולמן, איך אין פה סיגלית לנדאו״.

הם נמצאים שם בעיני רוחנו, בספריה המנטלית – אני רואה את סיגלית לנדאו במים ואת מיכה אולמן בפרק האדמה.

״זה מעניין, לא חשבתי על זה ככה, את נותנת פה קרדיט נוסף לצופים״.

זה קצת פרדוקסלי – מי שהם חסרים לו הוא מי שרואה אותם כחלק טבעי מההרכב הזה.

״ואני בכלל רואה את מיכה אולמן כחלק מהמים והאוויר. זו שאלה שהופנתה אליי – איך עושים את החלוקה הזו, הרי ביצירה טובה רוחשים כל היסודות. וחשוב לי להגיד שההתייחסות בבחירה נעשתה לפי היצירה ולא על פי היוצר.

״יש אמנים שעבודתם נמצאת בכמה קטגוריות, ולעומת זאת, את תומרקין לא נשים בהקשר מים, הוא אמן אדמה ואש. ודגנית ברסט היא אמנית מים מובהקת. יש שאלות רבות – לא רק החומר עצמו אלא גם הדימוי החומרי – האם העבודה מושכת את המבט מטה או מעלה?״.

וכך לדוגמה נתלתה העבודה של הדס סט, עם קו הרקיע, גבוה במיוחד. ומה מקור הכותרת ״דמיון חומרי״?

״אנחנו לא יודעים תמיד מה משפיע עלינו בזמן נתון, אבל אנחנו נמצאים בתקופת המפנה החומרי. ההבנה שאנחנו חלק מהעולם, הטבע והעצמים, וההבנה שאנחנו לא לחוד. כשהפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר מדבר על הדמיון – הוא מדבר על עמידה מול הפסל או מול עבודת הווידאו, שהצופה נכנסת למצב של חלום בהקיץ, נותנת לעבודה לעשות את פעולתה עלייך.

״ומצד שני – בעברית המילה דמיון מדברת גם על הידמות, ולא רק על Imagination והשאלה של האוצרות היא מה השכנות הזו מגלה על העבודות. אחד הדברים המעניינים שעלו מתוך העשייה הייתה העובדה שאמנם יש פה איזו הפניית גב לתולדות האמנות, לכרונולוגיה, אבל אני חשה שההיסטורי צף ועולה בצורה חזקה. ולהיפך – הפניית הגב הזו מאפשרת לדברים שרצינו להחניק, לדחות, להדיר – הם פשוט עולים״.

birds

מה למשל?

״גם באש וגם באדמה, דרך העבודות עלה הנושא המשיחי שמאוד חי במקום הזה. באש חיפשתי עבודות שהן ׳לוהבות׳, והבנתי פתאום לעומק את העניין של הגחלת והרמץ, שאי אפשר להחניק ולכבות לחלוטין״.

לטוב ולרע – זה מצב הסף־שריפה הנפיץ, ומנגד אוד מוצל, שמירת הגחלת.

״דרך האש עולה גם הנושא של מיניות וגוף, של גלות וגאולה, של שואה״.

כל תערוכה מהאוסף היא כמו דיוקן של האוסף. את האמנית של הדיוקן הזה, את הדור החדש.

״כן״.

ואת מתוסכלת מהאוסף – מה שחסר?

״כל אוצר, בכל עת, מתוסכל ממה שחסר״.

נחום גוטמן

נחום גוטמן

חן כהן

חן כהן

עדינה בראון

עדינה בראון

במבט לאחור – גם רואים הטיות ודברים שפוספסו ויש צורך לתקן לאחור?

״בוודאי שכן. אני מאמינה שתיקון יכול להגיע רק בשינוי של אופני המחשבה. החשיבה הבינארית אומרת ׳אלה היו חשובים ואלה לא, ועכשיו נחליף ביניהם׳. אני עושה ניסיון להגיד שאופני המחשבה ולא הכמות הם שמנחים את המבט: כשהתערוכה נפתחת בעבודת ענק של מריה סלאח מחמיד ובפסל של חנה אורלוף״.

מפגש מאוד עוצמתי ואכן בלתי צפוי. מה גם שיש כאן שתי נשים אמניות שעבודותיהן החליפו את הפסל של קדישמן והעבודות של רובין וזריצקי בכניסה לתערוכות.

״באופן לא מוצהר זה היסוד החמישי – האימהות. מריה סלאח מחמיד היא אמנית מאום אל פאחם, אישה צעירה, והיא מצטרפת ל׳אמהות הפחם׳ באמנות הישראלית – אביבה אורי, רות שלוס. המסדרון הצר איפשר לייצר מעין מזבח, מושך את המבט מעלה״.

״באופן לא מוצהר זה היסוד החמישי – האימהות. מריה סלאח מחמיד היא אמנית מאום אל פאחם, אישה צעירה, והיא מצטרפת ל׳אמהות הפחם׳ באמנות הישראלית – אביבה אורי, רות שלוס. המסדרון הצר איפשר לייצר מעין מזבח, מושך את המבט מעלה״

אגב היסוד החמישי – את מדברת על ארבעת היסודות, אבל למעשה יש כאן רק שלושה פרקים. איך זה קרה?

״מים ואוויר מבחינת ההרכב עשויים מאותו חומר, שני היסודות נמזגים זה בזה, הם עובדים יחד (למרות שכל היסודות עובדים זה עם זה) אבל בשניהם יש את הממד של החלימה והזרימה. ויש גם סיבות פרוזאיות – העובדה שיש שלוש גלריות.

״והייתה המחשבה על מה שקורה אחרי התלייה – את הקירות ההקפיים בתערוכה הזו ראיתי כאוויר, שהמפתח לקריאה שלהם הוא האופן שבו האוויר/החלל משחק בתוך העבודה וסביבה. זה קשור גם לקריאה של פני השטח בתערוכה כולה.

״למה הכוונה: אנחנו מורגלים לחשוב על פני השטח כמצג אחד שעליו אנחנו צריכים להפעיל את הדרש ולגלות את כל הדברים הנסתרים. הקריאה החומרית אומרת שלא: המהות נמצאת גם בפני השטח וגם ביחסים עימו. כמו ים –  צריך לזכור שהמים לא רק משקפים, הם משנים את הדמות, וכך הבנתי שהחלל הוא שניהם״.

זויה צ'רקסקי

זויה צ׳רקסקי

מרים כבסה

מרים כבסה

שמואל שלזינגר

שמואל שלזינגר

משה גרשוני

משה גרשוני

מה סדר הצפייה המועדף?

״מכיוון שהתערוכה לא כרונולוגית היא דו כיוונית״.

אבל לרוב אנשים נכנסים דרך הפתח הראשון – חלל האדמה. זה טוב בעינייך?

״להתחיל מהיסוד היציב״.

לא ידעתי שאת כזו רוחניקית!

״אז אני באמת לא. יש כל מיני דרכים להגיע לחשיבה על היסודות – יש פה חשיבה שיוצאת אל הפואטי דרך משהו מאוד קונקרטי, דרך חומר. אין פה ניו אייג׳יות. אני גם לא שוללת את המקום של אלה שעוסקים בצד הרוחני, אבל זה לא המקום של החיבור שלי לנושא״.

אמרת שגם מי שבא ללא שום יידע יכול למצוא אחיזה?

״לחלוטין. התערוכה משובצת בטקסטים שכתבה עדי דהאן, ושם אפשר לקבל עוגנים להקשר ההיסטורי־כרונולוגי, שבהם נטועה העבודה בתוך האמנות הישראלית״.


מוזיאון תל אביב I דמיון חומרי – אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון
אוצרת: דלית מתתיהו. עוזרי אוצרת: טל ברויטמן, עדי גרוס, עדי דהן, עמית שמאע
משתתפים: ווליד אבו־שקרה, אתי אברג׳יל, לארי אברמסון, עליזה אורבך, אביבה אורי, חנה אורלוף, ברכה ל' אטינגר, צבי אלדובי, אלימה, מעיין אליקים, דליה אמוץ, ליאון אנגלסברג, קטה אפרים־מרכוס, אריה ארוך, ביאנקה אשל־גרשוני, יוסף בודקו, יהושע (שוקי) בורקובסקי, יעל בורשטיין, נפתלי בזם, ארנון בן־דוד, איתן בן־משה, אסף בן־צבי, ״בצלאל״, עדינה בר־און, עדו בר־אל, יואב בראל, שמואל בק, אדם ברג, יוסי ברגר, בלה בריזל, דגנית ברסט, מיכה בר־עם, ציבי גבע, נחום גוטמן, יצחק גולומבק, מיכאל גיטלין, דוד גינתון, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, מיכאל גרובמן, מיכאל גרוס, יהושע גרוסברד, משה גרשוני, אליהו גת, משה גת, נורית דוד, שושנה היימן, שמואל הירשנברג, יוסף הלוי, מיכל הלפמן, עמנואל הצופה, גל וינשטיין, יוסף זריצקי, אירית חמו, שחר יהלום, אתי יעקובי, רות דורית יעקובי, מרים כבסה, חן כהן, מירית כהן, פנחס כהן גן, רפי לביא, יהודית לוין, פנחס ליטבינובסקי, אלה ליטביץ, בתיה לישנסקי, הלמר לרסקי, משה מטוסובסקי, יעקב מישורי, אברהם מלניקוב, מריאן, מיכל נאמן, איברהים נובאני, יהושע נוישטיין, נורה ונעמי, משה ניניו, לאה ניקל, אפרת נתן, מריה סאלח־מחאמיד, אבי סבח, מיכאל סגן־כהן, סולטנה סורוז'ון, הדס סט, פסח סלבוסקי, פורת סלומון, אבשלום עוקשי, אלי פטל, מרדכי פיטקין, סיגל פרימור, נעמה צבר, בן ציון, זויה צ׳רקסקי־נאדי, חיים קיוה, משה קסטל, אורי קצנשטיין, יחיאל קריזה, זאב רבן, ראובן רובין, גלעד רטמן, דוד ריב, רחל שביט, בנו שוץ, יעקב שטיינהרדט, משה שטרנשוס, רות שלוס, שמואל שלזינגר, הנרי שלזניאק, יחיאל שמי, פאטמה שנאן, ציונה תג'ר, יגאל תומרקין.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden