כל מה שחשוב ויפה
ממי שימזאקי. צילום: דוד רוזן
ממי שימזאקי. צילום: דוד רוזן

רוקדת את ריקוד החיים: ממי שימזאקי חוזרת לבמה

ממי שימזאקי מעלה עבודה חדשה עם הכוריאוגרף נמרוד פריד, מספרת על קריירה מלאת טלטלות, בין יפן, אירופה וישראל, מימיה בלהקת בת שבע והמעבר לטובת עבודה בחינוך ועד ההשראה מאיזידורה דנקן. עכשיו היא כאן כדי להישאר

״שברתם את לבי כי לא יכולתי לרקוד / אפילו לא רציתם שאהיה בסביבה / אבל עכשיו חזרתי כדי להראות לכם שאני באמת יכולה לטלטל אתכם / אתם אוהבים אותי? אתם אוהבים אותי? אתם אוהבים אותי עכשיו כשאני יכולה לרקוד?״ (תרגום מהשיר Do You Love Me, בביצוע המקורי של Johnny Thunders and the Heartbreakers).

שקט מוחלט השתרר באולם ירושלמי שבמרכז סוזן דלל בשלהי חודש יוני האחרון. רגעים לפני שהרקדנית והיוצרת ממי שימזאקי עלתה על הבמה – בהילוך מדוד אך נחוש, עטויה בחולצה מכופתרת אדומה ובמכנסיים קצרים בוורוד לוהט – הקהל עוד התלחש במתח. אבל אז היא הפציעה, נוטפת כריזמה של מי שזה ממש לא הרודיאו הראשון שלה, ונעה בביטחון אל עבר סט התופים שמאחוריו התיישבה המוזיקאית שרון עטר. לרגע, ממקום מושבי בשורה השישית, נדמה היה שאפשר להרגיש נשימה קולקטיבית של עשרות צופים נעתקת. היא חזרה.

ממי שימזאקי במופע קראש; טניס בשמיים עם איזידורה. צילומים: אפרת מזור

ממי שימזאקי במופע קראש; טניס בשמיים עם איזידורה. צילומים: אפרת מזור

שימזאקי התפוצצה על הבמה. היא קפצה, הסתחררה, עיוותה את פניה בתיאטרליות אנרגטית אך חפה מפאתוס, ושרה ממעמקי גרונה את מילות השיר של להקת הפאנק־רוק האמריקאית משנות ה־70

במשך 60 הדקות הבאות – עם הפסקה באמצע לטובת הופעת אורח של הלל קוגן שעלה עם קטע מתוך הסולו ההומוריסטי שלו ״תנועה מגונה״, מחווה נוקבת אך מלאת קריצות לפינה באוש (כולל הנפות ידיים מתארכות ודרמטיות) – שימזאקי התפוצצה על הבמה. היא קפצה, הסתחררה, עיוותה את פניה בתיאטרליות אנרגטית אך חפה מפאתוס, ושרה ממעמקי גרונה את מילות השיר של להקת הפאנק־רוק האמריקאית משנות ה־70. היא שאלה שוב ושוב אם אנחנו אוהבים אותה, בציניות שיש בה גם תחינה, עד שהכתה בזעם בתוף של עטר עימה קיימה דואט תנועתי־מוזיקלי, ולא המתינה למענה מהקהל. התשובה ברורה. הקהל הישראלי אוהב את ממי שימזאקי כבר יותר מעשרים שנה.

הקאמבק המצופה של שימזאקי, אחרי עשור של היעדרות ארוכה מהבמה, קרה הודות לכוריאוגרף הותיק נמרוד פריד העומד בראש להקת ״תמי״, שהזמין אותה ליצור ולהופיע עם שתי עבודות חדשות. האחת היא ״קראש״, יצירה החושפת את המנעד של שימזאקי לא רק כרקדנית מבצעת אלא גם כאמנית פרפורמנס וכזמרת. הסולו השני הוא עיבוד עכשווי ל״טניס בשמיים עם איזדורה״, יצירה של פריד שנולדה כהומאז׳ לחלוצת המחול המודרני איזדורה דאנקן ומהווה אנלוגיה ריקודית לקרב ההישרדות התנועתי והמנטלי שמקיימות שחקניות טניס על המגרש.

בשתי העבודות התנועעה שימזאקי על הבמה באנרגיה סוחפת, כמו חושפת לעיני הקהל את עקרונות התחביר התנועתי האקספרסיבי שכה מזוהה עימה עוד מימיה כסולנית לשעבר בלהקת בת שבע. התנועות של שימזאקי מורכבות מקוקטייל ייחודי של אתלטיות וירטואוזית מוחזקת (זכר לשנות הכשרתה הממושכות כבלרינה), לצד השפה הפרפורמטיבית המשחקית של פריד, שנמהלה בתנועות מעגליות שבקעו מגופה בפתאומיות, הד לצורניות הגאגאית שליטשה במהלך 12 שנות עבודתה לצד ועבור אוהד נהרין.

מטוקיו לסוזן דלל

באותה הכנות הברוטאלית אך מחויכת שבה שימזאקי שרה ״שברתם את הלב שלי״, היא פותחת את הלב המחושל שלה, למוד הפגיעות, ימים לפני שתעלה על הבמה שוב – הפעם בתיאטרון ״החנות״ בדרום־מזרח העיר. אנחנו נפגשות בבית קפה בלב תל אביב (גילוי נאות: המפגש שלנו בדרך כלל מתרחש בין כתלי הסטודיו, שם שימזאקי לימדה אותי, ועוד דורות רבים של רקדנים, מחול). על אף שעת הבוקר המוקדמת והסביבה הרועשת, שימזאקי קורנת בהילה של כוכבת.

״הרגשתי שאני חייבת לתקן או להחזיר משהו כשחזרתי לבמה״, היא מסבירה לי. ״הבכורה בסוזן דלל הייתה מטורפת. הוצאתי החוצה את כל מה שהצטבר בשנים בהן לא הופעתי״. היא מדברת בטון מדוד שמלווה בפרצי צחוק, מושכת את המילים לאט ועוצרת לשחק ברעמת השיער השחורה שלה בכל פעם שאני שואלת שאלה שמציפה מטען רגשי ישן.

אז למה עזבה את התחום שהיא כל כך אוהבת? ״היו כל מיני סיבות, ביניהן הקושי הכרוך בעבודה כאמנית עצמאית. לפני היציאה לעצמאות תמיד הייתי במסגרת, בין אם מדובר בלהקה או בלימודי המחול, ושם הייתי מוגנת. קשה לשרוד בתחום הזה לבד. ב־2012 העליתי יצירה עצמאית בארץ, וזו הייתה ההופעה האחרונה שלי. לא התרגשתי. זה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי: ׳טוב, אם את לא מתרגשת להיות על הבמה אז כנראה זה הסוף שלך׳. שאלתי את עצמי אם כדאי לי להמשיך או שהגיע הזמן לעזוב. בהמשך גם נפצעתי במהלך חופשת סקי, ולאט התחלתי להתרחק מהמחול״. אחת הסיבות המרכזיות לפרישתה ההדרגתית הייתה רצונה להשקיע בגידול בתה, לין, היום בת 18. ״אבא שלה לא היה בתמונה, גידלתי אותה לבד. רציתי ליצור עבורה חיים בטוחים, ולא רציתי לפספס את האימהות שלי״.

לישראל היא הגיעה בעקבות אוהד נהרין, בהיותה בת 22, אך גם הדרך אל תפקידה כסולנית בולטת בבת שבע הייתה רצופה אתגרים. היא גדלה בטוקיו, התחילה ללמוד בלט בגיל שלוש, ואת יפן עזבה כבר כנערה בת 16. היא למדה מחול משחק ושירה אצל הכוריאוגרף הצרפתי הנודע מוריס בז׳אר ונתקלה לראשונה בנהרין במקרה: ״ביקרתי חברים שלמדו איתי אצל בז׳אר ורקדו בלהקת המחול הנחשבת NDT. נהרין יצר משהו עבור הלהקה, ואני ניגשתי אליו וביקשתי ממנו לעשות אודישן. הוא בטח לא זוכר שזה המפגש הראשון שלנו, אבל אני לא אשכח. הוא לא הסכים, ואמר לי שאני צריכה לבוא לישראל כדי להיבחן. שם זה נעצר״.

חמש שנים מאתגרות המשיכה להסתובב ברחבי אירופה, עשתה אודישנים ללהקות מחול שונות ולא מצאה מקום יציב בעולם המחול. ״פעם אחת הגעתי לז׳נבה, שם ראיתי את היצירה ׳חלב שחור׳ של נהרין. הבנתי שאני חייבת לרקוד בלהקה שלו. ללהקה כבר היה מוניטין משמעותי, אבל אותי זה הפחיד כי באתי ממחול קלאסי ועדיין הייתי בלרינה בראש שלי״.

יש הרבה גאגא בגוף שלי, הרי רקדתי שם שנים. אבל אני לא מלמדת את זה, לא עשיתי הכשרת מורים. עד היום אני אומרת בצחוק שאני לא רוקדת גאגא אלא מאמא. ממרחק הזמן אני יכולה להגיד בביטחון שפיתחתי את השפה האישית שלי, שחלק ממנה הוא מה שלמדתי בלהקה

״באיזשהו שלב הגעתי לגרמניה והתקבלתי ללהקה שם. שמעתי שבת שבע עורכים אודישן לאנסמבל שלהם בהולנד, והחלטתי לנסוע. זו הייתה הפעם השנייה שפגשתי את אוהד נהרין. האודישן היה מאוד אינטימי. עוד לא הייתה גאגא (שפת התנועה שפיתח נהרין) אבל הוא כבר הנחה אלתור דרך הניצנים של השפה הזו. הרגשתי חיבור ומאוד נהניתי, אבל אוהד אמר שאין מקום בלהקה ושנשמור על קשר״.

מובסת, החליטה שימזאקי לעזוב את גרמניה ולחזור ליפן. היא שקלה לזנוח את המחול ולפנות ללימודים אקדמיים באוניברסיטה, אבל אז התרחש המפגש השלישי עם מר גאגא. ״שמעתי שבת שבע מגיעים ליפן והחלטתי לנסוע אליהם. שבוע שלם עשיתי שיעורים עם הלהקה, ולקראת סוף אותו השבוע אוהד ביקש לדבר איתי. הוא אמר לי: ׳את רקדנית טובה, למה את רוצה לבוא אלינו? את יכולה לרקוד איפה שתרצי׳. סיפרתי לו מה עברתי, ואמרתי לו שמבחינתי זו ההזדמנות האחרונה שלי לפני שאני עוזבת את המחול. הוא קיבל אותי, ונסעתי בעקבות הלהקה לישראל״.

גרוב שיש בו חושך

במשך למעלה מעשור רקדה בלהקת בת שבע והייתה אחת מהרקדניות המובילות בה. פניה היפות, מלאות ההבעה, ודמותה המיתמרת נחקקו בזיכרונם של כל מי שפקד את הופעות בת שבע, והפכו למזוהים עם יצירות איקוניות של נהרין כמו ״ממותות״, ״MAX״ ו״הורה״. ״כשאת אומרת לי שאני מזוהה עם הלהקה אני מופתעת, זה מרגש אותי שזוכרים אותי. זה מחזק אותי לדעת שראו אותי, שהייתה משמעות לשנים ההן״. כשהיא נשאלת על תקופת הזוהר ההיא, שימזאקי משיבה שהיא ״מודה על זה. זה היה מקום טוב לגדול בו. היה לי כיף, כל היום רק רקדתי והופעתי, ראיתי עולם״.

הפרידה מהלהקה לא הייתה חד משמעית בהתחלה. ״הגדרתי את זה כהפסקה כשעזבתי, חשבתי שאולי אחזור. אבל הילדה שלי הייתה בת שש והבנתי שאני חייבת להיות שם בשבילה. בנוסף, הרגשתי שכבר הגיע הזמן כי רציתי למצוא את הסגנון שלי ולפתח את השפה התנועתית שלי בלי ההשפעה של בת שבע.

״יש הרבה גאגא בגוף שלי, הרי רקדתי שם שנים. אבל אני לא מלמדת את זה, לא עשיתי הכשרת מורים. עד היום אני אומרת בצחוק שאני לא רוקדת גאגא אלא מאמא. ממרחק הזמן אני יכולה להגיד בביטחון שפיתחתי את השפה האישית שלי, שחלק ממנה היא מה שלמדתי בלהקה״.

במקביל לעבודתה כרקדנית מבצעת, שימזאקי תמיד יצרה. את עבודתה הראשונה, ״קמט״, הגתה בשיתוף פעולה עם הכוריאוגרפית שרון אייל, חברתה לבת שבע דאז. ״העלינו את היצירה בפסטיבל אינטימדאנס הראשון, ומאז דבקה בי האהבה ליצירה״. ב־2002 העלתה שימזאקי את ״Blue Wound״, מופע מחול לארבעה רקדנים ששילב וידאו ארט שיצרו האמנים אריאל עפרון וניב בן דוד משה. ״זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי עם וידאו. היצירה הושפעה מהאהבה שלי למוסיקת טכנו. הייתי מאוד חזק בסצינת המועדונים, פעילה בחיי הלילה. גם כשחזרתי ליפן לביקורים הייתי הולכת עם אח שלי למסיבות טראנס. אבל תמיד מה שראיתי מאחורי כל השמחה של האנשים שרוקדים היה הרבה כאב. בתור מי שמתעסקת במחול ורוקדת כל יום, הייתי שונה מהאנשים שבאו למועדונים כדי להשתחרר. הייתה לי יכולת לקחת חלק, אבל גם להתבונן בהם ולראות את מה שנמצא מעבר לתנועה שלהם. מהמקום הזה יצרתי – גרוב שיש בו חושך״.

יצירה בולטת נוספת שלה, ״סודה״, עלתה בבכורה בפסטיבל הרמת מסך ב־2006 וכללה אף היא שימוש בהקרנות וידאו. ״זו עבודה שיצאה מתוך התת מודע שלי. יצירה על מרחק בין אנשים, על מגע שיש בו פחד והיסוס. ניסיתי לשאול באמצעותה מה זה מגע, האם אפשר להרגיש אותו מרחוק באותה מידה שהוא מורגש מקרוב. באותה תקופה עברתי פרידה, אבל לא שמתי לב שבזה עסקה היצירה. רק אחר כך הבנתי את זה, כשאנשים שמכירים אותי וצפו בעבודה אמרו לי שזה היה מאוד ברור״.

עד היום היא לא חובבת גדולה של מגע במחול. ״זו לא ברירת המחדל שלי. אני מעדיפה לשמור את המגע ליחסים עם הבת שלי או עם בן הזוג שלי. אולי זו היפנית שבי, לא יודעת. אם מבקשים ממני לעשות דואט עם הרבה מגע, שזו סיטואציה שקרתה לי בבת שבע נגיד, אני מסוגלת לעשות את זה ואפילו להנות, אבל אני חושבת שאפשר להראות אינטימיות בצורה אחרת״.

אישה שנכנסת לעולם מקביל

אחת מנקודות השיא של פעילותה של שימזאקי ככוריאוגרפית הייתה ״שיטפון״ (2014), טריו שיצרה בשיתוף פעולה עם האמן רועי אפרת והקולנוען אדם קלדרון. ״מבחינתי העבודה הזו מסמלת את הישראליות שבי. אדם ורועי הם חברים מאוד טובים שלי, ועד היום אנחנו ממשיכים לעבוד יחד. העבודה עסקה בחברות שלנו, שצמחה בהקשר מאוד ישראלי. אדם עיצב תלבושות צבעוניות, העבודה הייתה מלאת רגש. יצרנו את העבודה כי פשוט היינו יחד כל הזמן. רועי רקדן בעברו, ואדם הוא לא רקדן מקצועי אבל הוא רוקד מדהים באופן טבעי. יש לו סגנון משלו, ורציתי להראות את זה. בזמנו להציג עבודה עם נון־דאנסר הייתה מאבק, זה לא היה פופולרי כמו היום. הייתי צריכה ממש לשכנע את המנהל של סוזן דלל לתת לנו להעלות את היצירה״.

אחד הצופים בקהל היה האמן הרב־תחומי רן סלוין, שכבר הזמין את שימזאקי להשתתף בעבודת וידאו שלו בעבר. ״ב׳שיטפון׳ היה לי סולו מאוד פואטי שאדם יצר. רן התלהב מהסולו הזה, והתחיל לכתוב סיפור של דמות בשם אקו בהשראתו״. דמותה של אקו, אותה מגלמת שימזאקי בסרטו של סלוין ״קריאה לחלומות״, זיכתה אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר לשנת 2018 בפסטיבל הקולנוע העצמאי האירופי. עלילת הסרט, דרמה דיסטופית, מתחילה כשדמותה של אקו מפרסמת מודעה בעיתון, הקוראת לאנשים לשלוח לה תיאור של חלומותיהם. היא מבקרת זרים בבתיהם, ומציעה להם פרשנות לחלומותיהם בתשלום, כמעין תיקון של התת־מודע – עד שהעניינים מתחילים להסתבך, ונכרכים בפרשיית רצח.

את הביטחון לשחק, היא אומרת, מצאה דווקא בקריירה המקבילה שפיתחה במהלך עשור בתחום הרחוק ככל הניתן מהזוהר של עולם הבמה – הוראה וחינוך. מאז שעזבה את בת שבע עברה ללמד מחול ולעבוד כחונכת בבית הספר הדמוקרטי בכפר סבא, ובהמשך גם ביפו, בבית הספר הדמוקרטי קהילה. ״דווקא העבודה עם הילדים עזרה לי למצוא חופש בתוך עצמי״. היום היא ממשיכה ללמד מחול ומחנכת ילדים מכיתות ד׳ ועד י״ב, לצד שיעורי בלט, מחול עכשווי, אימפרוביזציה ויצירה שהיא מעבירה במסגרות אחרות. ״עולם החינוך הדמוקרטי לא פועל כמו עולם החינוך הרגיל. מאוד התחברתי לזה, ובתחילת הדרך שלי כמורה נתתי לתלמידים שלי הרבה חופש ועודדתי אותם ליצור, שזה בערך ההפך המוחלט ממה שאני עברתי בהכשרה שלי. המסר שהיה הכי חשוב לי להעביר לתלמידים שלי, לאורך כל השנים, הוא שלרקוד זה כיף. גם לך בטוח אמרתי את זה, לא?״.

״אקו היא דמות הפוכה ממני. זה סיפור על אישה שנכנסת לעולם מקביל, כמו בספר של מורקאמי. אישה מבולבלת שאין לה מושג מה היא עושה, ולכן היא רודפת אחרי חלומות של אחרים. לעומתה, כל חיי ידעתי מה אני עושה – הייתי במחול. הצילומים התרחשו על פני כמה שנים, במשך כמה תקופות מהחיים שלי. לראות את הסרט על המסך הגדול היה וואו, לא האמנתי שזו אני שם״. כבמאי, סלוין עזר לשימזאקי ״לדייק את ההבעה שלי ולהבין מה אני צריכה להרגיש. במובן הזה, זה היה קצת כמו הריכוז שנדרש ממני כשאני רוקדת על הבמה״.

למצוא מסגרת ולמרוד בה

את החיבור לשחקנית הפנימית שבה שימזאקי העמיקה בעבודתה עם נמרוד פריד במסגרת תהליך היצירה של המופע החדש. ״שחררתי את הדבר הזה החוצה, נמרוד האמין בי והייתה לו הרבה סבלנות. יש לי הבעת פנים כשאני רוקדת, תמיד הייתי אקספרסיבית. גם אוהד נהרין אהב להשתמש בי בתור מי שמוציאה קולות. כל פעם שהיה צורך בקצת משחק הוא נתן לי לעשות את זה״.

החיבור עם פריד היה הפתעה גמורה. ״כבר שנים אני משתפת פעולה עם בית הספר למחול של מכללת סמינר הקיבוצים, מלווה ומנחה סטודנטיות שנה ג׳ שלומדות לקראת תעודת הוראה ומגיעות ללמד שיעורי מחול בבית הספר הדמוקרטי, בו אני מלמדת״. לפני שנתיים, בעיצומה של המגיפה, פריד היה המנחה של קבוצת התלמידות שהיא ליוותה. ״הייתי צריכה להדגים להן איך ללמד שיעור בזום. הדגמתי, ובסוף השיעור נמרוד אמר לי: ׳ממי, את בכושר. את רוצה לרקוד?׳״.

למדתי את החומר התנועתי ואז שינינו אותו, הכנסנו הרבה יותר משחק. כל המילון התנועתי שלי נכנס לעבודה הזו. זה מה שרציתי. אם אני חוזרת, אני רוצה להראות את כל מה שאני יודעת. אחרת, בשביל מה עברתי את כל הדרך הזו?


הפגישה הגורלית שהתחילה על מסך המחשב נמשכה גם בחיים האמיתיים, ובמשך שנה פיתחו השניים את החומרים התנועתיים המרכיבים את המופע הנוכחי. ההופעות הראשונות, טרם הבכורה בסוזן דלל, התרחשו ברחבי הארץ במסגרת יוזמה של מפעל הפיס. ״זה היה חזק לחזור ככה. את יודעת מה, זה לא פחות משמעותי בשבילי מהאולמות שמילאתי בסוזן דלל או בלינקולן סנטר. אנשים עברו ברחוב, הם לא קנו כרטיסים. בהופעה אחת בסכנין, ילד קטן עבר והתחיל לרקוד איתי. אחרי הופעה בראש העין, ניגשה אלי אישה חרדית שישבה בקהל וסיפרה לו שזו הייתה הופעת המחול הראשונה שראתה בחייה, וזה עשה לה משהו. זה נגע עמוק בלב שלי. אמרתי לעצמי: ׳אני נותנת את עצמי, אני אאמין בדרך׳״.

בעבודה על היצירה ״Crash״ שימזאקי היא זו שיזמה את השימוש בשיר של Johnny Thunders and the Heartbreakers. ״נמרוד שאל אותי מה הייתי רוצה לעשות, ואמרתי לו שאני רוצה לשיר כמו רוקסטאר. בן הזוג שלי מאוד אוהב את השיר הזה, אז אני שומעת אותו כמעט כל יום. אני מאוד אוהבת את המילים ורציתי להגיד אותן, רציתי לומר ששברו לי את הלב אבל שהנה, חזרתי. לא סתם התרחקתי מהריקוד, קצת נפגעתי מעולם המחול״. אחד מההיבטים המשמעותיים ביותר עבורה ביצירה, אומרת שימזאקי, הוא שיתוף הפעולה עם המתופפת שרון עטר. ״בפעם הראשונה שאני ונמרוד פגשנו אותה, ידענו שזאת תהיה היא. יש לנו חיבור חזק ואני מרגישה מאוד חופשיה איתה. יחד יש בינינו כוח נשי חזק על הבמה, היא תומכת בי ואני תומכת בה״.

birds

היצירה השנייה איתה היא מופיעה, ״טניס בשמיים עם איזדורה״, היא יצירה שפריד עמל עליה לפני שנפגשו. ״למדתי את החומר התנועתי ואז שינינו אותו, הכנסנו הרבה יותר משחק. כל המילון התנועתי שלי נכנס לעבודה הזו. זה מה שרציתי. אם אני חוזרת, אני רוצה להראות את כל מה שאני יודעת. אחרת, בשביל מה עברתי את כל הדרך הזו?״. היצירה, לדבריה, היא ״מסע שבו הטניס הוא מטאפורה. אהבתי להיכנס לדמות של שחקנית טניס כי אבא שלי היה שחקן טניס, ובילדות שלי הייתי יושבת וצופה במשחקים איתו. הריקוד ביצירה הזו הוא מאבק אינסופי, את חושבת שהוא נגמר אבל הוא ממשיך לרדוף אותך״.

כשאני מעירה שהחוויה הזו מהדהדת את מערכת היחסים המקצועית שלה עם המחול, היא נושמת עמוק לפני שהיא משיבה. ״כן, אני חושבת שאני אישה מורדת. תמיד הייתי כזו. אני אוהבת להיות במסגרת אבל אז למרוד בה. צדק חשוב לי, וקשה לי כשאומרים לי מה לעשות. קצת לפני שחזרתי למחול חשבתי על אמא שלי ואמרתי לה סליחה בלב. היא כל כך השקיעה בי, שלחה אותי לחינוך למחול. חשבתי לעצמי: ׳זאת המשמעות של החיים שלי, אני חייבת להחזיר את זה לעצמי׳״.

האם היא מתחרטת על הזמן שחלף? ״לא. שנות ההפסקה, במהלכן עשיתי דברים אחרים, הזינו אותי. הניתוק מהמחול במשך שנים היה משמעותי, כי אם הייתי ממשיכה להופיע ולהיות כוכבת כנראה שהייתי ממשיכה להרגיש הרבה ספק. אני לא חושבת שהייתי יכולה להעלות הופעה כזו, למשל. עכשיו ההתמסרות שלי לבמה היא טוטאלית מאי פעם. אני מגיעה שלמה״.


קראש; טניס בשמיים עם איזידורה | נמרוד פריד/להקת תמי בשיתוף ממי שימזאקי ושרון עטר
כוריאוגרפיה: נמרוד פריד
יוצרת שותפה: ממי שימזאקי
מוסיקה חיה מקורית, תופים וגיטרה: שרון עטר
ארט: טליה פריד

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden