אירה גולדמן: מה יקרה כשנגיע לעודף ייצור וצריכה של אופנה שמיוצרת בפיקסלים

בפרויקט הגמר בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, תחת הכותרת Virtual Storytailor, אירה גולדמן שרטטה תרחיש שבו בזמן שהעולם הגיע לעודף ייצור (ועודף צריכה), מיליוני אנשים קונים בגדים דיגיטליים שאין להם כל קיום פיזי ומעולם לא נתפרו. והאתגר שלו היא מנסה להציע פיתרון, הוא ״איך אופנה דיגיטלית יכולה לייצר שכבות נוספות של מידע על בגד מחויט כדי להעשיר את ההתאמה שלו, ליצור היקשרות לבגד ולעודד צריכה מועטה יותר?״.

במסגרת הפרויקט, שיוצג החל מיום חמישי בתערוכה שבוע האופנה בבית האמנים בתל אביב (אוצרים: מאיה ארזי ויובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו), גולדמן שחזרה שכבות פנימיות של ז׳קטים מחויטים – חלקי הז׳קט שלא נראים לעין ומפסלים את הגוף – והשתמשה בחוטים מוליכים. אלה מאפשרים ללובש.ת, בזמן המדידה בחנות, לצפות על גבי מסך בהעתק הדיגיטלי של הז׳קט, ולשמוע את ההיסטוריה שלו ושל מי שלבש.ה אותו.

״מאז 2016 מיליוני אנשים קונים בגדים דיגיטליים שמעולם לא נתפרו״, אומרת גולדמן. ״עולם האופנה משתנה ומתחיל לאמץ שיטות טכנולוגיות המבוססות על תאומים דיגיטליים בייצור, שיווק ומכירה. לא מופרך לחשוב שבקרוב מאוד נוכל לקבל לצד בגד פיזי גם את ההעתק הוירטואלי שלו, אותו ילבש התאום שלנו במרחבי המטאוורס.

״באופנה הדיגיטלית מערכת יחסים פיזית מוחלפת ביחסים וירטואליים, ובעבודה שלי בדקתי מה ההשפעה של המגמה הזו? האם ישנה סכנה של ניכור? כיצד מייצרים היקשרות לאוביקט וירטואלי כמו גם לאוביקט פיזי״. 

לא מופרך לחשוב שבקרוב מאוד נוכל לקבל לצד בגד פיזי גם את ההעתק הוירטואלי שלו, אותו ילבש התאום שלנו במרחבי המטאוורס. באופנה הדיגיטלית מערכת יחסים פיזית מוחלפת ביחסים וירטואליים, ובעבודה שלי בדקתי מה ההשפעה של המגמה הזו

איך הגעת לעולמות התוכן האלו?

״הלכתי לעשות תואר שני כדי לצאת מהקומפורט־זון שלי. במסגרת הלימודים נחשפתי לפרויקטים טכנולוגיים לא רק בתחום האופנה, ומה שהוביל אותי לפרויקט הזה היה הרצון להשתמש בחשיבה עיצובית כדי לשאול איך אנחנו נוקטים עמדה, איזה ערכים אנחנו מאמצים בחשיבה על העתיד, בטח בתחום האופנה שידוע כמי שמאוד מזהם את הסביבה״.

תמונות קשות

גולדמן, בת 46, היא בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר משנת 2002, מחזור שכלל מספר לא מבוטל של מעצבים שהטביעו חותם על עולם האופנה המקומי, ביניהם עינב צוקר, שגיב גלעם, שחר דנציגר, ליאורה טרגן, מירית ויינשטוק ויעל כהן רז. היא התמחתה בעיצוב בגדים מחויטים בחברות מובילות בארץ ובעולם וכיום עוסקת במתן שירותי ייעוץ וארט דיירקשן. במקביל היא מלמדת במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ובמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. 

במסגרת עבודתה כמעצבת בקום איל פו בשנים 2004-2013, גולדמן מספרת שגילתה שבגד שנוצר מתוך מחשבה על האינטראקציה עם הלובשת, יוצר היקשרות אליו. ״נשים סיפרו לי כי התקשו להיפרד מהפריטים שבהם היו ציטטות של סופרות ומשוררות, שמייסדת המותג קרול גודין בחרה לתפור לבגדים. תובנות דומות עלו אצלי גם באמצעות מאמרים שקראתי שעוסקים במושג עיצוב רגשי ובעיצוב בר קיימא של בגדים דרך היקשרות אליהם״.

לצורך עבודת המחקר בתואר השני בבצלאל, ראיינה גולדמן מספר מעצבים בולטים בתעשיית האופנה הווירטואלית, ביניהם ניר גואטה, מבעלי מותג האופנה Hanna ומותג האופנה הווירטואלית Future Positive, ורועי דרהי, שייסד ב־2019 את בית האופנה הדיגיטלי Placebo_dfh. דרהי משתתף אף הוא בתערוכה בבית האמנים, לצד דוד עדיקא, דניאל ויינברג, טל מסלבי, נועה טרלובסקי, סתיו פורגס, ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר וארזי וסער שמציגים אף הם עבודות.

גואטה הוא דוגמה למעצב עצמאי שפועל בשני צירים מקבילים ומעצב קולקציות שונות לשני המותגים שבבעלותו. בשונה מגואטה, דרהי עובד כמעצב אופנה שכיר ב־H&M שהיא אולי אחת מהדוגמאות הכי מובהקות לחברת אופנה, שמקבלת לצד חברות אופנה נוספות ביקורות קשות כמי שגורמות לזיהום סביבתי וגם מעודדת צריכת אופנה מיותרת.

״ניר גואטה מנסה לקשר בין בגדים אמיתיים למציאות מדומה ובין NFT לאופנה. מדובר במעצב אופנה פורץ דרך, שצופה ומכין עצמו לנולד. מהבחינה הזו, החשיבה האידיאולוגית של מה זה עיצוב, מה זה עיצוב מקיים, זה משהו שהתחיל בקום איל פו הרבה לפני שהיה דיבור על זה בארץ.

״לא הבנתי בזמנו כמה היינו מתקדמים בחשיבה שלנו על אחריות סביבתית. כך שאפשר להגיד שזה משהו שנגעתי בו בעשייה שלי, רק בלי ההבט הטכנולוגי. ובמסגרת המחקר שלי, כמה שידעתי שאנחנו פזרנים, כשנתקלתי בתמונות של ערמות בגדים שנשרפים על ידי יצרנים שרוצים להיפטר מסטוקים, אלה היו תמונות קשות. והבעיה תהיה עוד יותר חמורה בחוסר ההיקשרות לאופנה הדיגיטלית, בהשוואה לאופנה פיזית: מה יקרה כשנגיע לעודף ייצור ועודף צריכה באופנה שמיוצרת בפיקסלים״.

מה יקרה?

״אנחנו יודעים להגיד היום שקראפט וחייטות זה משהו שהולך ונכחד. עניין אותי לבדוק איך אנחנו יכולים באמצעות טכנולוגיה לשמר את הקראפט ולייצר היקשרות הן לאוביקט וירטואלי והן לאוביקט פיזי; ליצור בגד שיכול לנצור זכרונות; לחשוב על תרחיש ספקולטיבי שבו יש מגבלות על הבגדים שאנחנו צורכים, שהאופנה הדיגיטלית תחליף את הרשתות המהירות.

״ואז יהיה רנסנס לבגדים המחויטים ויתפתח מקצוע חדש: ׳ארכייטים׳ (הלחם של ארכיאולוגים וחייטים), שיחקרו איך נוצרו בגדים והבגדים שהם יעצבו יהיו הבגדים שאנשים יקנו. החייט יעשה את השחזור של הבגד, ומי שייכנס לחנות יסתובב קצת כאילו הוא נמצא במרחב מוזיאלי, ויבחר את הבגד שהוא רוצה לרכוש גם לפי הסיפור שמאחוריו, ולא רק לפי הטעם האסתטי שלו״.

כמה שידעתי שאנחנו פזרנים, הבעיה תהיה עוד יותר חמורה בחוסר ההיקשרות לאופנה הדיגיטלית, בהשוואה לאופנה פיזית: מה יקרה כשנגיע לעודף ייצור ועודף צריכה באופנה שמיוצרת בפיקסלים?

ואיך בסופו של דבר כל זה קשור לתערוכת אופנה שמתרחשת בבית האמנים? ומה פירוש השם, שבוע האופנה בבית האמנים? ״המחשבה הראשונית על שבוע אופנה שמתרחש בגלריה לאמנות מעוררת תהייה״, כותבים האוצרים: ״הראשון הוא אירוע קצר וספקטקולרי במהותו, ותכליתו לסמן בהבזק של רגע את הדבר הבא. השני הוא חלל תצוגה לרעיונות ולעשייה אמנותית, שמזמין השתהות ומאפשר ביקורים חוזרים. המתח הבלתי נמנע בין שתי הפרקטיקות, בין עולם האופנה לעולם האמנות, בא לידי ביטוי בתערוכה.

״עולם האופנה מצביע על תופעות תרבותיות בזמן אמת; הוא משמש נייר לקמוס לרוח הזמן. במשך שלושה שבועות אנו מבקשים להפוך את בית האמנים לחיישן דומה: חלל ניסיוני שבוחן פרקטיקות של עולם האופנה בהקשרים אמנותיים. כך, התערוכה מבקשת להפגישה בין הפרקטיקה האמנותית־אישית של כל אחד מהמשתתפים, לבין אופני ביטוי שונים של מושג הערך בהקשר של אופנה: ערך חומרי, פיזי, דיגיטלי, כספי, רגשי, אידיאולוגי, סביבתי, חברתי, סיפורי ועוד״.

״עד לא מזמן אנשים תפסו את העיסוק באופנה כמשהו רדוד ושטוח – תחום לקלולסים״, מסכמת גולדמן. ״אחת הסיבות לכך היא שעד כה השיח האמנותי המקומי ניסה להיות כביכול אינטלקטואלי, שזו טעות יסודית. אנשים לא ממש מחברים את נושא היופי לתחום האמנות, למרות שזה אחד מהמושגים שהאמנות עוסקת בו, ובגדול״.

---

שבוע האופנה בבית האמנים
אוצרים: מאיה ארזי, יובל סער
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה: 8.9; נעילה: 1.10