תשוקה, בגידות וחמלה: המלצות לפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה

בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב TLVFest שייפתח ביום חמישי (27.10), יוקרנו סרטים בינלאומיים זוכי פרסים; סרט פתיחה ישראלי מסקרן; מחוות לסרטים שהפכו קלאסיקה; מקבץ אנימציה קווירית; הקרנה של ״ארון הקודש״, סדרת הרשת הנהדרת של מורן נקר על להטב״ים דתיים; ואולי התחרות שמרגשת אותי יותר מכל – תחרות סרטים קצרים של תלמידי תיכונים. לא ראיתי אותם עדיין, אבל המובנות מאליה שבה במאים צעירים לא רק מציגים בפסטיבל בינלאומי, אלא שבכלל יש קטגוריה שלמה של סרטי גאווה שביימו תלמידי תיכון – היא משמחת ולא רק מהבחינה הקולנועית.

בפסטיבל יוקרנו גם כמה מהסרטים המועמדים לאוסקר – הסרטים שייצגו את מרוקו, ברזיל ופקיסטן, וזו הזדמנות נהדרת כשלעצמה לצפות בהם. כמו תמיד, אני כותבת רק על דברים שראיתי; בטח יש עוד הרבה סרטים יפים וחכמים.

---

אלפנט: האפשרות להיפרד ממי שתלוי בך

אני רוצה להתחיל דווקא מסרט הנעילה – אלפנט – סרט יפה, עדין ויצרי של הבמאי הפולני קמיל קראבצ׳יצקי, שהוקרן כבר בכמה פסטיבלים בעולם. הסיפור הוא לכאורה סיפור התאהבות פשוט: גבר צעיר אחד מתאהב בגבר צעיר אחר. האחד – ברטק – חי בכפר קטן ושמרני בפולין עם אמא מבוגרת שהוא צריך לפרנס. קשה לכנות אותו איכר, למרות שבזה הוא עוסק ובזה עוסקים כל מי שסביבו. אבל בברטק יש כמיהה או רצון לדבר אחר.

השני – דוד – גדל באותו כפר בדיוק, אבל עזב לפני שנים תוך טריקת דלת הדדית. כשהוא חוזר לכפר אחרי מותו של אביו כולם בכפר מחזיקים בעמדה ברורה ונחרצת עליו ועל הזהות המינית שלו. בשבילם זו לא זהות. זו סטיה, או פשע, או בעיקר סיבה להפעיל כנגדו אלימות. אבל מה שהם חושבים עליו ממש לא מעניין אותו. הוא מעוניין לטפל בענייני הירושה ולצאת משם מהר ככל האפשר.

סיפור ההתאהבות בין ברטק לדוד – התאהבות נעורים מלאת יופי, שמחה ואופטימיות – מטלטל לא רק אותם (בשביל האחד זו אהבה ראשונה ממשית, בשביל השני העובדה שהתאהב בבן הכפר שממנו ברח היא לגמרי לא צפויה) – אלא גם את המשפחה הקרובה של ברטק.

למרות שהעלילה מתרחשת במקום שהמילה הומופוביה עושה איתו חסד, הסרט לא מסתפק בה. ההתבוננות באנשי הכפר, איכרים קשיי יום שחיים במקום שנשאר מאחור, היא מלאת חמלה, אבל מבלי לוותר על חשיפת האלימות והבורות בכל תפארתה. החלק הנוגע ללב במיוחד הוא הלב החצוי של הגיבור: הוא יודע שאהובו בוחר נכון ושהוא צריך ללכת בעקבותיו. אבל בו זמנית, המחויבות לאם, לאחות, כרוכה באהבה ומסירות ולב רחום ונקי. השאלה האם אפשר להיפרד ממי שתלוי בך – הופכת להיות שאלה נוקבת וחדה.

בראיון למאקו שערכה מאיה לקר עם השחקנים אחרי ההקרנה של הסרט בפסטיבל הסרטים בגדיניה בפולין בחודש שעבר (הסרט זכה שם בפרס בתחרות לקולנוע דל תקציב), הם סיפרו על הדמיון ביניהם לבין הדמויות, על המשמעות והקושי הכרוך בזהות הלהט״בית בפולין מחוץ לערים מרכזיות כמו ורשה, ועל המורכבות בהפקת סרט שעוסק בסיפור האהבה הזה בפולין.

זה סרט שמצולם נפלא, עשוי באהבה ובחמלה, ומעורר מחשבה לא רק על הדמויות ועל גורלן, אלא גם על הכוח של קולנוע לספר סיפורים במקומות שבהם לא רוצים לשמוע אותם.

---

הכפתן הכחול: על פניה המרובות של הבגידה?

הסרט היפה הכפתן הכחול של הבמאית מרים טוזאני ממרוקו הוא סרט שהוצג בפסטיבלים רבים, זכה בפרס פיפרסקי במסגרת ״מבט מסוים״ בפסטיבל קאן ומייצג את מרוקו בתחרות האוסקר. בישראל הוא הוצג החודש במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה, בנוכחות הבמאית. הסרט נפתח בתנועת יד מלטפת על בד קטיפה כחול ומרהיב. התנועה העדינה הזו, והבד החושני שנפרש על פני המסך הגדול, מסמנים לא רק את הסיפור, אלא את השפה הקולנועית הפואטית של הסרט כולו.

בכל בוקר הולך חאלים לחנות המשפחתית שירש מאביו. הוא תופר, רוקם, משבץ אבנים. הבדים שהוא עובד איתם, חוטי הזהב שהוא רוקם בהם, היכולת להתאים את הגזרה במדויק למי שלובש אותה – כל אלה הופכים אותו לאמן של ממש. את החנות הוא מנהל עם מינה אשתו. היא אחראית על החוץ – קניית הבדים, משא ומתן עם סוחרים ועם נשים שנכנסות להתעניין, ניהול הקופה ועוד.

הם עובדים ביחד, חוזרים מהעבודה כמעט תמיד ביחד, אוכלים ארוחות ביחד, ישנים ביחד. לפעמים הם עוצרים בדרך ומינה קונה תפוזים. היא מתרה בסוחר בדרכה החיננית שתשלם לו רק אם הם יהיו טובים. לפעמים מינה עייפה והולכת הביתה קצת קודם. חאלים דואג לה בימים האלה. לאט לאט מסתבר שהיא לא בקו הבריאות, וליבו יוצא אליה.

מלאכת החייטות שחאלים עובד בה הולכת ונעלמת מן העולם. להם עצמם אין ילדים (כנראה), ואין לו למי להוריש אותה. יש עדיין מעטים שמעריכים את עבודות האמנות הזו, אבל גם הם מתקשים לקבל את הזמן הארוך שלוקח להכין את הבגד. חאלים צריך עזרה כדי להתקרב לקצב הרצוי. השוליה שהם שוכרים הוא איש צעיר ועדין שנכנס אל חייהם לאט ובזהירות. הוא לא השוליה הראשון, היו אחרים שבאו והלכו לפניו. למינה יש עניינים איתו: היא חושדת בו שהעלים את אחד הבדים. היא לא אוהבת אותו.

לאט לאט מתגלה בסרט הזה סיפור אהבה מורכב, יצרי ומלא שכבות. לעיתים התשוקה מרומזת, לעיתים היא נוכחת ממש. השאלה היא מה עושים עם תשוקה שלא רק שאין לה מקום, אלא שהיא גם כרוכה בבגידה עמוקה באדם קרוב ואהוב.

בשיחה עם הבמאית שהתקיימה אחרי ההקרנה של הסרט בפסטיבל הסרטים בחיפה, היא סיפרה שהתחילה לחשוב על הסיפור של הסרט אחרי שפגשה איש שהחיים שלו היו מורכבים מהחומרים האלה. הוא היה גבר מוסלמי נשוי לאישה, שנמשך לגברים. סקרן אותה, היא ספרה, איך חיים חיים כאלה. מה מרגישה האישה בתוך סיפור הנישואין הללו. איך חיים אהבה מורכבת כזו.

סיפור כזה הוא פתח מפתה לעלילה מציצנית וסנסציונית. יש סרטים שעסקו במצבים דומים ונפלו בדיוק למקום הזה. טוזאני מבקשת לספר סיפור מורכב ואחר: האהבה והכרת התודה של הגבר לאשתו היא דבר שאין לגביו ספק. אין ספק גם לגבי הסבל שחשה אישה מלאת תשוקה כלפי הגבר שהיא חיה איתו, ויודעת בגלוי או במעורפל שהוא חי איתה באופן מפוצל מהתשוקה האמיתית שלו. טוזאני פורשת את הכאב של שניהם במלואו. השאלה שמעסיקה אותה היא לא רק המחיר או הכאב שכרוך במימוש או בהדחקה של התשוקה של הגבר, אלא בו זמנית באלה של האישה. האהבה בין שניהם מלאה ועמוקה, על כל המחירים הכרוכים בכך.

אחד הדברים המעניינים בסרט הזה הוא הזירות הגבריות שבהן מתרחשות חלק מהסצנות והאופן שבו הסרט מתבונן בהן: חאלים הולך מדי פעם לבית המרחץ. כשהוא יושב בין גברים ערומים אחרים ומסתבן, וכשהוא חומק אל החדר (הפרטי?) ששכר לעצמו – המצלמה מתבוננת בו ובאחרים במבט ארוטי שחף ממציצנות. סצנה יפהפיה אחרת מתרחשת כשמינה מתעקשת להכנס עם חאלים אל בית הקפה שבו יושבים רק גברים. מה היא מחפשת שם? מה היא רוצה לראות או מה היא רוצה שחאלים יראה בה? הסצנה מצליחה להיות מלאת הומור וכאב ופליאה בו זמנית.

זה סרט עם שפה קולנועית חושנית ומלאת יופי. הבדים, הגוף הגברי והנשי, חוטי הזהב, הקטיפה, הליטוף, כאב הלב, הריקוד – כל אלה ממלאים את הסרט בכמיהה – ליופי, לגוף, לאהבה.

---

---

ג׳וילנד: לחיות את החיים במלאותם

ג׳וילנד, סרט הביכורים של סאים סאדיק, הוא סרט זוכה פרסים (פסטיבל קאן), מלא שכבות ויופי, ומועמד לאוסקר מטעם פקיסטן. במובנים מסוימים גרעין העלילה שלו, כמו ב״כפתן הכחול״, עוסק בתפר הדק שבין מחויבות לאדם אהוב לבין תשוקה לאדם אחר. גם בסרט הזה לאהבה ולתשוקה פנים, עומק ושכבות מרובות.

היידר הוא צעיר פקיסטני מובטל שלמד משחק שנשוי למומטאז, שעובדת כמאפרת. הם מתגוררים בחצר פטריארכלית בראשות אביו המבוגר של היידר, אחיו אשתו וילדיהם. אביו חושד בו שאינו גברי מספיק, ומלבד מבחני גבריות מפוקפקים (למשל שחיטה של כבש), הוא סונט בו ומטיל ספק ביכולתו להכניס את אשתו להריון. הצפיפות המשפחתית, הפטריארכיה, התובענות של חיים בתוך אותה חצר – מעמיקים את הקשר בין בני הזוג. ליבו של היידר יוצא אל מומטאז ומבקש להגן עליה מפני התובענות המשפחתית, ולבה של מומטאז יוצא אל היידר אל מול ההשפלות של אביו.

כשמוצעת לו עבודה כרקדן ליווי בתיאטרון ארוטי – הוא מהסס. לא רק משום שיכולת הריקוד שלו היא לא מן המשוכללות, אלא בעיקר בשל המוניטין המפוקפק של העבודה הזו. אבל העידוד של המשפחה שלו לצאת לעבוד (כשהוא מעמעם בפניהם את ההצעה המדויקת שקיבל), הצורך בפרנסה, ולא פחות מכך הקסם של ביבה, טרנסג׳נדרית שהיא כוכבת המופע שאותה הוא עתיד ללוות – כל אלה גורמים לו להיענות להצעה. ככל שהוא מתמסר יותר למופע (ובעיקר לביבה) משהו בתוכו הולך ונפתח, והעולם שסביבו הולך ומתערער.

הסרט הוא מלא עלילות, ומתפרש לדילמות וקשיים רבים (מדי) בחייהן של הדמויות: הריון, לידה, עבודת נשים, הזכות של אלמנות לחיים מיניים, האלימות שמופנית באופן יומיומי כלפי טרנסג׳נדרים, הפנים המרובות של התשוקה, התובענות הכרוכה באימהות. אבל הרגעים היפים שלו, ובעיקר הלב שלו, הוא בחיבור העדין והדק שבין היידר למומטאז, ובחיבור העמוק והיצרי שמתרחש בינו לבין ביבה.

מעל לכל, הוא עוסק בתשוקה של כל אחד מהם לחיות את החיים במלאותם. האם אפשר שכל אלה יתקיימו במקביל? אי האפשרות של היידר לשמור על היקר לו ביותר, בצד חוסר היכולת של מומטאז להחזיק בחייה – הם לב הכאב של הסרט. המחיר הכרוך בכל אלה בסרט הזה הוא כבד מנשוא, ובו זמנית התשוקה לחיים מלאים היא בלתי ניתנת לוויתור.

---

רודיאו: לב פתוח במקום שבו הכללים סגורים

ז׳ולי לדרו, השחקנית הראשית בסרט רודיאו של לולה קיבורון, היא עוצרת נשימה. בשבילה זה התפקיד המשמעותי הראשון, בשביל קיבורון זהו סרט ביכורים, ושתיהן עושות עבודה יוצאת דופן. ג׳וליה (לדרו) היא אישה צעירה שחיה בשוליים. לא בדיוק ברור מהו הסיפור שהיא סוחבת איתה, מי עשה לה מה, או מי נעדר מחייה או ויתר עליה.

מה שברור הוא שהיא עצמה לא עסוקה בזה, לפחות לא בזמן שהיא ערה. היא מלאת תשוקה לחיים, קשוחה, לא פוחדת מכלום, וכשהיא רוכבת על אופנוע העולם פתוח בפניה לגמרי. יש בפנים שלה משהו עדין ושביר, ובו זמנית מלא כוח.

כשאישה חיה בתוך חבורה של גברים, כאלה שהם בקצוות של העולם, כשהיא רוכבת איתם במרוצי אופנועים, כשהיא מבצעת לחוד או יחד איתם ״פשעים קטנים״, כשהיא מתעלה עליהם לא אחת בתעוזה או בכוח או בדמיון שלה, כשהיא משתמשת ביופי או בדימוי שלה כדי להפיל בפח את מי שצריך, ובעיקר כשהיא מאיצה באופנוע בלי פחד, זוקרת אצבע לעומת מי שעומד בדרכה – הקסם או הסקסיות שלה, וגם האיום הארוטי הכרוך במפגש איתה – הולך וגדל. היא יודעת את זה ובזה לזה בו זמנית, מה שכמובן רק מטריף יותר את מי שמסביבה.

אבל יש רגע בסרט הזה שמישהי או מישהו נוגע בה באמת. זה רגע נדיר, מלא חמלה, והלב שלה נפתח. מה עושים עם לב פתוח במקום שבו הכללים הם סגורים וקשיחים? האם אהבה יכולה להציל? האם אפשר להסתפק בלראות את הזולת, בלחמול עליו, בנדיבות כלפיו? האם היא עצמה, טוטאלית שכמותה, יכולה לעמוד מול גבול? הגיבורה של הסרט היפה הזה מצליחה לשבות ולשבור את הלב, בלי טיפת מתיקות, ועם תבונה ורכות אינסופיות.

---

נלי ונדין: דיוקן דוקומנטרי של שתי נשים יוצאות דופן

סרט תיעודי שמספר את סיפורן של נלי מוסט־ווס, שהייתה זמרת אופרה בפריז, ונדין הוואנג, שהייתה בתו המרדנית של שגריר סין בספרד. הן נפגשו במחנה ריכוז, התאהבו, וארועי המלחמה הפרידו ביניהן. בסיום המלחמה אף אחת מהן לא ידעה אם השנייה שרדה. לנלי היו כבר ילדים כשהכירה את נדין, כשהן נפגשו שוב אחרי המלחמה ועברו לחיות ביחד, לא לכולם היה פשוט עם זה. הן המשיכו לחיות יחד עד סוף חייהן, אבל הסיפור שלהן לא סופר מעולם במשפחה, וגם הניסיון שלהן עצמן לכתוב ולפרסם אותו לא צלח.

בתה של נלי הפקידה את המסמכים של אמה בידי בתה (נכדתה של נלי), וזו מחליטה לפתוח אותם. דרך סלילי צילום, מכתבים, ופגישות עם מי שהכירו אותן, היא בונה (בעזרת הבמאי) דיוקן דוקומנטרי של שתי נשים יוצאות דופן ושל אהבה עמוקה ואינסופית.

החלקים המרתקים בסרט הזה הם החומרים הארכיוניים עצמם: צילומים של סלון ספרותי בוהמייני בפריז של לפני המלחמה, סלילים שמתעדים מפגשים חברתיים מלאי סטייל וחדוות חיים בביתן של השתיים, סרט צילום שבו נראית נדין מגיעה כפליטה לשוודיה מיד אחרי המלחמה, מכתבי אהבה מלאי תשוקה, תיעוד היומן של נלי מהמחנה. כל החומרים האלה חושפים עולם עלום ומרתק.

הבחירה של הבמאי לטוות את הסיפור דרך התרכזות בדמות של הנכדה, דרך תיעוד ההחלטה שלה לפתוח את המסמכים שהופקדו בידיעה, ודרך הגילוי שלה והקריאה במסמכים – מייצרת נרטיב שהוא לכאורה בלשי, אבל יש בו מלאכותיות מסויימת שממסכת את הסיפור עצמו. הסיפור של הדמויות כשלעצמן, המקום שלהן בהיסטוריה, ההתבוננות דרכן באפשרות או אי האפשרות של נשים לנכוח כנשים לסביות בעולם – הוא סיפור מרתק ומעורר מחשבה.

---

TLVFest – הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה
27.10-5.11
סינמטק תל אביב, שפרינצק 2