פסטיבל הקולנוע גדיניה 2022: עשו סרטים, לא מלחמות

פורטפוליו בשיתוף המכון הפולני

---

מסיבת העיתונאים שהתקיימה בחודש שעבר, בסוף ההקרנה של Bread and Salt בפסטיבל הקולנוע בגדיניה (פולין), היתה חגיגית במיוחד. הצוות בדיוק חזר מפסטיבל וונציה שם זכה הסרט בפרס, ועל הבמה נכחו כולם: הבמאי, השחקנים, העורך, מעצבת התפאורה, מנהלי החממה לקולנוענים צעירים שבמסגרתה הבמאי פתח את הסרט, המפיק (ששייך לצוות של אותה חממה) ועוד.

הבמאי, דמיאן קוקור (Damian Kocur), תאר את ההפקה ככזו שהפכה את הצוות כולו למשפחה. ״לא משפחה פולנית״, הוא הזדרז לדייק, ״יותר קרוב למשפחה איטלקית״. במהלך השיחה איתם, בין ההסברים לקהל על תהליכי העבודה, ״בני המשפחה״ החליפו אחד עם השני ״רמיזות משפחתיות״ על מה שקרה מאחורי הקלעים של ההפקה. 

את העבודה על הסרט הזה, אחד היפים והמקוריים שהוקרנו בפסטיבל, סיפר הבמאי, הוא התחיל ״מהסוף״: תקרית אלימה בין צעירים, אחת מרבות לדבריו, שהתרחשה באחת מערי פולין, והסתיימה במותו של אחד הצעירים. בצד התקרית שהתרחשה במציאות הדבר הנוסף שידע מראש היה שהוא רוצה לעשות סרט שחבר ילדות שלו, מוזיקאי בהווה, ישחק בו. במילים אחרות, לפני הכול היה ״סוף״; היה שחקן שסביבו נטוותה עלילה, ומשם התחילה העבודה. 

הכרוניקה של המוות הידוע מראש ששרטטה את העלילה, בדיונית או תיעודית או גם וגם, היתה ידועה מראש רק לבמאי. הסצנות צולמו במצלמה כמו תיעודית, כשאפילו השחקנים לא ידעו את התסריט מראש. אחד השחקנים סיפר במסיבת העיתונאים שכל פעם שראה את התסריט מונח באיזה מקום הבמאי הזדרז להעלים אותו. תהליך העבודה הזה, עם שחקנים שאינם שחקנים, חלקו אילתור וחלקו עם סצנות כתובות מראש, איפשר להם לשחק כאילו הדברים קורים עכשיו במציאות מבלי לדעת לאן הם אמורים להתגלגל. 

במרכז הסרט שני אחים שהם חלק מחבורה של נערים שגדלים בשכונה לא קלה בפולין. אח אחד הוא מוזיקאי מחונן שזה עתה קבל מלגה ללימודים בגרמניה, לאחר עוד לא ברור אם הוא יכול או רוצה לפרוץ את חיי השכונה. רוב הנערים בלי תעסוקה, עם אבות אלימים או כאלה שנעלמו, חלקם מנסים להגר לארצות סקנדינביה כדי למצוא עבודה ופרנסה. בשכונה נפתח ״מקום חדש״, מסעדת קבאב, שהבעלים שלו הם צעירים מהגרים דוברי ערבית. 

את האחים משחקים שני מוזיקאים שלא שחקו קודם בסרט. אחד מהם, כאמור, היה השראה לכתיבה של התסריט. כשרואים ושומעים בסרט את הדמות הראשית מנגנת על פסנתר, אי אפשר שלא להיזכר בסצנות קולנועיות שבהן נגן מחונן מנגן על פסנתר. הבמאי סיפר שאחרי הסרט הזה הוא יודע להבחין בדיוק מתי מישהו מנגן באמת, ומתי הסצנה ערוכה כך שהשחקן הראשי לכאורה נגן מחונן, אולם הסאונד הוא נגינה של משהו אחר. האפקט התיעודי הזה, של שחקן שהוא מוזיקאי, הוא חלק מהעוצמה והיופי של הסרט הזה. 

לחוות תרבות ביחד זה הבסיס לדמוקרטיה המודרנית

אני מתחילה את הכתיבה על הפסטיבל מההקרנה הזו, וממסיבת העיתונאים, לא רק משום שהסרט היה אחד היפים שהוקרן בפסטיבל, ולא רק משום שאני מקווה שהוא יגיע גם להקרנות בארץ, אלא משום שהיה אפשר דרכה לראות משהו מן היחוד של הפסטיבל הזה בכללו. הפסטיבל, שהתקיים בחודש שעבר בעיר גדיניה, עיר קטנה לחוף הים הבלטי הממוקמת בסמיכות לגדנסק, הוא האירוע המרכזי של תעשיית הקולנוע בפולין.

הסרטים שמוקרנים בו כמעט כולם הופקו בפולין בשנה האחרונה, כמעט כולם בדיוניים. חלקם מוקרנים בבכורה בינלאומית בפסטיבל, חלקם אחרי סיבוב פסטיבלים בעולם. כך אפשר לצפות באותו יום ב־Bread and Salt של במאי שזה הפיצ׳ר הראשון שלו ושזכה זה עתה בפסטיבל ונציה; אחריו או לפניו בסרט אי־אה של יז׳י סקולימובסקי (שהוקרן בפסטיבל ירושלים וייצא בקרוב להפצה בישראל), סרט של במאי בשנות ה־80 לחייו שזכה בפסטיבל קאן; ליד סרט ״דל תקציב״ של במאי שפועל בשולי התעשייה או דווקא במרכזה. 

לכל אחד מהסרטים המתחרים בכל אחת מהתחרויות (מרכזית, דלי תקציב, וקצרים) יש כמה הקרנות, אולם את הכרטיסים אפשר להזמין רק 24 שעות מראש. בחלק גדול מהמקרים הכרטיסים אזלו כמעט מיד כשנפתחה האפשרות להזמין. ההקרנה החגיגית של כל סרט מלווה במסיבת עיתונאים, שכמו במקרה של Bread and Salt, היא שיחה ארוכה מעמיקה ומרתקת, שבחלק מהמקרים התארכה כמעט לשעתיים.

כך הופך הפסטיבל הזה גם לאירוע נוצץ של כל תעשיית הקולנוע בפולין עם מסיבות ליליות כמעט עד עלות השחר, גם לאירוע שיווק, הפצה, ומינגלינג של התעשייה, ובו זמנית הוא נותן מקום ונוכחות לסרטים וליוצרים לספר ולהעמיק בסוגיות של בימוי, משחק, תהליכי עבודה ועוד.

כדי לשמוע עוד על אופני העבודה של הפסטיבל הייחודי הזה נפגשתי עם תומש קולנקיויץ׳ (Tomasz Kolankiewicz), המנהל האמנותי של הפסטיבל. השיחה איתו התקיימה בלב המהומה של ועדות השופטים, קבלות הפנים, ארועי הקרנה ייחודיים ועוד ועוד.

זה היום הרביעי של הפסטיבל, ותענוג להיות פה. אני רואה סרטים מהקטגוריות של שלוש התחרויות (מרכזית, דלי תקציב וקצרים), ומתפעלת מהגיוון של הסרטים והז׳אנרים, ומהאולמות המלאים כמעט לגמרי בכולם. המון אנשים מכל הגילאים מסתובבים ברחבה של הפסטיבל, נכנסים לאולמות, יושבים במסיבות העיתונאים, זה תמיד ככה או שזה האפקט של פוסט מגיפה?

״השנים האחרונות היו מסובכות לנו. נכנסתי לתפקיד לפני שלוש שנים, כלומר זה הפסטיבל השלישי שלי. בשנה הראשונה נאלצנו לעשות פסטיבל אונליין, בשנייה היינו צריכים להגביל את מספר הצופים.

״סרטים צריכים להיות נצפים על מסכים בבתי קולנוע. כמובן שאני משתמש במסכים אלקטרוניים, אני משתמש במחשב שלי, משתמש בכמה פלטפורמות של סטרימינג לצפייה, אבל אני באמת מאמין, כהיסטוריון של קולנוע, שסרטים צריכים להיות מוקרנים בבתי הקולנוע.

סרטים צריכים להיות נצפים על מסכים בבתי קולנוע. כמובן שאני משתמש במסכים אלקטרוניים, אני משתמש במחשב שלי, משתמש בכמה פלטפורמות של סטרימינג לצפייה, אבל אני באמת מאמין, כהיסטוריון של קולנוע, שסרטים צריכים להיות מוקרנים בבתי הקולנוע

״בשנה שעברה הפסטיבל כמעט כולו היה סולד אאוט, השנה אני מקווה שנעבור את זה. גדיניה ידועה גם כמקום שהתעשייה באה אליו פעם בשנה, והם יכולים לפגוש את כולם במקום אחד. הם רוצים לדבר ביזנס, לראות סרטים, וכולם רוצים נטוורק. הפסטיבל מיועד גם בשביל זה, לא רק להקרנות אלא גם לסושיאליזינג. אני מקווה שנעבור את המספרים של השנה שעברה.

״גדיניה ידועה גם כמקום של מסיבות של התעשיה. אני משתתף בקבלות הפנים של כל צוותי ההפקה, והמסיבות מתחילות בתשע, וכשאני עוזב באחת אני יודע שהם ממשיכים, לא רק הצוותים אלא גם הצופים ממשיכים לחגוג. אבל כשאני בא למחרת להקרנות בתשע בבקר, ברור שהצוות של ההפקה שם, אבל גם הצופים. בתשע בבוקר יש 500 צופים בקהל. יום שישי זה היום החזק של הפסטיבל, הצוותים הגדולים, קהל גדול, אני יודע שההקרנות של סרטי התחרות המרכזית כבר סולד אאוט, ויהיו יותר מ־10,000 איש בפסטיבל ביום שישי״.

מה עשיתם כדי להביא את הקהל?

״זה לא היה קל, הקהל לא חוזר בקלות, חששנו שהדברים ישתנו. היינו צריכים להלחם על הקהל, לבנות את ההקרנות שיהיה להן ערך מוסף, שיהיה קולנוע אמנותי. פחדתי שהשינוי ישפיע על ההפקה של סרטי ארטהאוס: סטרימינג מקרין כל מני סרטים, אבל קולנוע פולני נטוע מאד בארט־סינמה, וקיוויתי שגם בזכות פסטיבלים אחרים בפולין אנשים יבואו בחזרה לצפות בסרטים בקולנוע. 

״אחד הפקטורים שבזכותם אנשים אולי יחזרו לבתי הקולנוע, הוא פסטיבלים של קולנוע אמנותי. אחרי המגפה אנשים התחילו לצפות אונליין, קנו מקרנים, ציוד סאונד, טלויזיות גדולות וכו׳. כלומר, איכות ההקרנה טובה מאד, אבל יש דבר אחד, אולי שניים, שחסרים בהקרנות הביתיות. הראשון, כשאתה בבית אתה חייב לזוז, אתה נהיה רעב, לוקח סנדביץ׳, הולך לשרותים, פותח את המקרר ועוד ועוד. אבל בקולנוע זה לא קורה״. 

והשני?

״קולנוע בשבילי זה לא רק צפייה בסרט, אלא צפייה ביחד עם קהל. היו סרטים שנוצרו לפני האחים לומייר, אפילו בפולין היה לנו את קזימימר לושינסקי שעשה סרטים לפניהם. אבל אצל האחים לומייר זו היתה ההקרנה הפומבית הראשונה עם קהל ומכירת הכרטיסים. זה קולנוע: אתה צופה עם עוד אנשים, ומדבר על זה אחר כך. 

״ופה יש לנו את כל הצוותים הוותיקים של הקולנוע הפולני, הבמאים, השחקנים, והקהל כל כך רוצה לדבר איתם. לפני המגפה ה־Q&A נמשכו אולי 45 דקות, ועכשיו זה לפעמים נמשך שעה וחצי. והצוות אומר, ״אוי, זה היה כל כך ארוך״, אבל הקהל שמח, והם מרגישים שהקהל אהב את זה. אולי זה היה יותר מדי, אבל הם יזכרו את ההקרנות האלה. אתה הרי חי בשביל הרגעים האלה. 

״ומעבר לכל זה, לחוות תרבות ביחד זה הבסיס לדמוקרטיה המודרנית, ואני חושב שזה חשוב מאוד״.

זו לא שאלה של גיל אלא של מנטליות

ויקטוריה, אחד הסרטים הקצרים שעניינו אותי, סיפר על אשה נשואה בגיל העמידה, שמוצאת חבילה עם סרט ורוד על מפתן ביתה, ובתוכה ויברטור. השחקנית היתה נפלאה, ובהקרנה הרגשתי את מה שקולנקיויץ׳ אומר, שזה אחרת לראות את זה בבית, לעומת עם קהל ועם המעורבות שלו.

התגובות שלהן אליה, ההתרגשות, הצחוק בקול רם, נתנו איזה תוקף אחר לסיפור הזה. 

״כן, Katarzyna Figura היא סופרסטאר של הקולנוע הפולני, יש עכשיו ספר שנכתב עליה, היא דמות מאוד צבעונית; היא היתה הדמות הסקסית ביותר בקולנוע הפולני. בישיבה של צוות השיפוט היום אמרתי שבדור שלנו כל הבנים היו מאוהבים בה, ואחת העורכות אמרה: ״לא רק הבנים״. היא היתה כמו סופיה לורן בפולין. ועכשיו עם ההתבגרות היא נכנסת לתפקידים אחרים, והבשלות והכישרון מאפשרים משחק מדהים״.

View this post on Instagram

A post shared by KATARZYNA FIGURA (@figura_katarzyna)

אני רואה בפסטיבל עירוב של במאים מאוד צעירים ובמאים מאוד מנוסים או מבוגרים. אני רוצה לשאול על המיקס הזה.

״אני שמח על השאלה הזאת; זו התפיסה שלי לפסטיבל, המיקס הזה. אני מאמין בכמה שיותר גיוון והכלה, יש לנו כמה במאים חדשים או מתחילים שזה הסרט הראשון או השני שלהם, זה טרנד של כמה שנים שיש לנו גם הרבה צעירים וגם כאלו שלקח להם זמן לעשות את הסרט הראשון שלהם, ויש לזה ערך רב.

״אבל מצד שני יש לנו במאים ותיקים מאוד, שיש להם יכולות אמנותיות יוצאות דופן, וגם ניסיון שעוזר להביא את זה לידי ביטוי. עכשיו כשאני אומר את זה, מה שמצחיק, זה שאחד מהבמאים הטובים ביותר, יז׳י סקולימובסקי, הוא בן יותר מ־80, והוא הצעיר ביותר כאן, יש לו כוח של איש צעיר, וסטייל אמנותי של איש צעיר.

״כלומר זו לא שאלה של גיל אלא של מנטליות. יז׳י הוא משורר, שחקן, במאי, בשנים האחרונות הוא עזב את הבימוי לעשר שנים וצייר, ועכשיו חזר. זו לא שאלה של גיל אלא של אינטנסיביות שיש לך, הכוח האמנותי שלך. אני שמח שאני יכול לעשות את הערבוב הזה״. 

אחד הפקטורים שבזכותם אנשים אולי יחזרו לבתי הקולנוע, הוא פסטיבלים של קולנוע אמנותי. אחרי המגפה אנשים התחילו לצפות אונליין, אבל קולנוע בשבילי זה צפייה ביחד עם קהל. זה קולנוע: אתה צופה עם עוד אנשים, ומדבר על זה אחר כך

אתה בוחר את הסרטים לתחרות?

״כן, אני בוחר, לא כולם נכנסים, חוץ מבתכנית של הסרטים דלי התקציב, שם כולם נכנסים לתחרות. בסרטים הקצרים לדוגמה אנחנו מקרינים 30 מתוך 105 שהוגשו, רובם מבתי הספר לקולנוע, ויש לנו גם סרטים קצרים ממונקה, תכנית שעובדת עם במאים שסיימו לימודי קולנוע, והם עובדים איתם על הסרט הראשון שלהם.

״זו תכנית לבמאים צעירים (לא מבחינת גיל בהכרח), מעין מעבדה, והיא תכנית נהדרת, ואנחנו מקרינים ממנה (גם מוניקה הופק במסגרת המעבדה הזו, וגם Bread and Salt התחיל שם). כשאני מסתכל על זה מפרספקטיבה האיכות שלהם מאד גדלה עם השנים, ואני מאד שמח כי זה אומר שאם יש לנו שנה טובה של קצרים אנחנו יודעים שבתוך שנה שנתיים יהיו לנו במאים חדשים מצוינים״.

אני רוצה לשאול על הקטגוריה של סרטים עם תקציב קטן. האם אתה רואה שהם למשל מעזים יותר מסרטים ממומנים היטב?

״כמובן, אתה תמיד רוצה לעשות את הסרט הטוב ביותר, המפואר, אבל עם תקציב נמוך זה קשה מאוד. יש לך את המגבלות שאתה צריך להתמודד איתן וכאן היצירתיות בולטת בפתרון של זה. אילו סרטים מאד שונים, תמיד חלקם טובים וחלקם לא, ואין לנו סלקציה אבל אני חושב שכל שנה יש לנו אחד שהוא מצוין״. 

לדוגמה Elephant הנהדר, שגם יוקרן בקרוב בישראל ויהיה סרט הנעילה של פסטיבל הקולנוע הגאה (סיפור אהבה עדין ומורכב ויפה בין שני גברים, שמתרחש בכפר קטן ושמרני מאד בפולין).

״כן, האיכות של הסרט הזה היא נהדרת, וגם האופן שבו הם מטפלים בנושא״.

לנו יש את האומץ לדבר על זה

בישראל אנחנו לא רואים הרבה סרטים תקופתיים, ובפסטיבל בגדיניה אני רואה הרבה כאלה. וכשאני חושבת למה בישראל אין כמעט סרטים כאלה, אני חושבת שאולי זה בגלל שהמדינה צעירה יחסית. וכשאני רואה את הסרטים בגדיניה, הם על היסטוריה מאד קרובה. מלחמת העולם השנייה. אני חושבת שאצלנו עושים על אירועים היסטוריים יותר דוקומנטרי, ומעניינת אותי הבחירה הזו.

״יש לנו גם סרטים דוקומנטריים שבוחנים את ההיסטוריה, אבל יש באמת טרנד כזה עכשיו של סרטים תקופתיים, רובם על מלחמת העולם השנייה ועל הפולנים בתוכה. יש הרבה כאלו״.

אתה יודע למה?

תומאק: ברור שיש תוכניות שמתקצבות סרטים כאלה, אבל לא כל הסרטים האלה משם. בשבילי חלק חשוב בקולנוע היסטורי הוא להשתמש בקולנוע ככלי אמנותי להשתמש בבחינה של החברה. וכמובן אחת הבעיות היא השואה.

״אנחנו אומה שחיה על האדמה שבה השואה קרתה, יש לנו את הצד החשוך הזה של ההיסטוריה. יש חלק יפה והירואי של ההיסטוריה שלנו, המיתוסים הלאומיים שלנו, ויש לנו גם את החלק החשוך. וסרט כמו The Wedding day בודק את הטראומה הפולנית, את מה שלא דובר לאורך הרבה שנים – פולנים ששיתפו פעולה עם נאצים. זה נושא שכמובן נידון בספרי ההיסטוריה שלנו בשנים האחרונות.

״קודם זה נפתח בספרי ההיסטוריה, אחר כך באו סרטים דוקומנטריים כמו לדוגמה הסרט של פאבל מוצינסקי, אחד הסרטים שיצרו זעזוע כאן, שליווה את גרינברג, יהודי שחוזר למקום הולדתו בפולין ומגלה שהוריו נהרגו על ידי השכנים. זה דוקומנטרי משנות ה־90, אבל אז לקח זמן עד שזה הגיע לפיקשן. וברור שבשנה הזו זה פורס מאז׳ור. 

״זה מעניין כי אנחנו לא רואים הרבה סרטים לדוגמה בצרפת שנעשים על זה, ואני חושב שיש להם מה לעשות או לבחון, הטרנספורטים של היהודים לכאן לדוגמה, לא נשלחו על ידי הפולנים. אבל לנו יש את האומץ לדבר על זה. וכמובן שזה לא קל, כי אנשים לא רוצים לדבר על זה. אבל אני חושב שקולנוע ותרבות הם הקרקע שעל גביה אפשר לדון בזה.

״אנחנו צריכים לייצג גם את הרגעים החשוכים בהיסטוריה שלנו, רק כדי להבטיח שזה לא יחזור. וזה קשה מאוד. אני אדם שהשואה תמיד נגעה בו, זה לא קל לעסוק בזה. גרתי בוורשה, ואתה הולך על קברים. וכמובן יש קברים של יהודים, ושל הגטו, ושל המורדים הפולנים (כמו לדוגמה סבא שלי שלחם עם המורדים), וכמובן החיילים שנהרגו בידי הקומוניסטים. זה סיפור קשה ומורכב, אבל אנחנו צריכים לדבר עליו. אנחנו צריכים להיות מודעים להיסטוריה. 

לנו יש את האומץ לדבר על זה. וכמובן שזה לא קל, כי אנשים לא רוצים לדבר על זה. אבל אני חושב שקולנוע ותרבות הם הקרקע שעל גביה אפשר לדון בזה. אנחנו צריכים לייצג גם את הרגעים החשוכים בהיסטוריה שלנו, רק כדי להבטיח שזה לא יחזור. וזה קשה מאוד

״ומעבר לזה לתרבות יש תפקיד חשוב גם ביחס להווה ולעתיד. המלחמה הנוראה באוקראינה היא 300 קילומטר מכאן, והשנה אנחנו מציגים כמה סרטים אוקראינים וזה חשוב לי מאוד, ויש לנו אורחים אוקראינים כאן השנה. הזמנו ילדים אוקראינים להקרנות של סרטי ילדים ונוער בפסטיבל ויש לנו תרגום סימולטני לאוקראינית.

״ברור שהמלחמה נמשכת, ואנחנו לא שוכחים, אבל אסור לנו לבטל את התרבות. אני חושב שהאוקראינים מגינים על המדינה שלהם כדי לאפשר תרבות. הם נלחמים על החירות, והם רוצים את המדינה שלהם חזרה. ואני חושב שאנחנו צריכים תרבות, אנחנו צריכים קולנוע, גם בגלל זה.

״אני מאמין שכשיש תרבות, כשאתה חווה אותה ביחד, אתה לא רוצה להילחם במלחמות. אני באמת מקווה כך. אני יודע שזה לא כל כך פשוט, אבל יש לי אמונה גדולה בזה ואני מקווה שאנחנו נוכל ללכת לקייב בקרוב, לפסטיבל בקייב, ולהנות מהקולנוע שלהם.

אני סקרנית לשאול אם אתה יכול לדבר על החלטה ביחס לפסטיבל שהיתה קשה או מורכבת, או משהו שקרה בפסטיבל, מישהו שראה לדוגמה את אחד הסרטים וזה נהיה כמעט סקנדל.

״תמיד יש סיטואציות כאלו, הכללים קצת מורכבים. אני בוחר סרטים לתחרות הראשית, אבל המממנים, משרד התרבות וכו׳, מוסיפים כמה סרטים. זה תמיד קורה שהמממנים מוסיפים סרטים לתוכנית. זה כמובן קשה בשבילי, כי אני אוהב לקבל את כל ההחלטות שלי, ושהן תהינה רק אמנותיות ולא מסחריות, אבל זו האישיות שלי.

״הדבר השני, זה פסטיבל ענק, יש לנו כמה אלפים שבאים, מפולין ומהעולם. בשבילי הבעיה עם אירוע גדול שהוא לא בהכרח אקולוגי. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי להתמודד עם זה. לאורחים שבאים מפולין אנחנו לא משלמים על כרטיסי טיסה או הוצאות דלק אלא רק על נסיעה ברכבות. לא תמיד זה קל אבל לפחות מנסים לא לשלם על מכוניות, לא תמיד זה קל.

״אנחנו מנסים לוותר על ניר ככל האפשר, ויש רק כוסות זכוכית וכו׳. אנחנו מנסים לשים פוקוס על מה שאנחנו יכולים לעשות, ולעבוד עם התעשייה על מה שהיא יכולה לעשות. יש כנס בינלאומי של מפיקים שאנחנו עוסקים בזה. אנחנו מנסים לחשוב על זה, איך לעבוד על זה בתוך התעשייה. והשנה יש לנו תכנית של נטיעת עצים. כל יום מתחיל בנטיעה של שלושה עצים. וכל אחד יכול לסרוק קוד, ולתרום לנטיעת עצים. ואז משהו נשאר אחרי הפסטיבל״.