חסד רדיקלי: כשסלבוי ז׳יז׳ק עורך מחווה לאודי אלוני

הבמאי אודי אלוני היה ונותר בעיני תעלומה גדולה. בכל אחד מסרטיו הוא לא חושש או מהסס לחצות קו אדום ולאתגר מובנים תרבותיים וחברתיים. הקשר בין אמנות לאקטיביזם מרגיש בסרטיו כמו ניסוי קולנועי, והמפרט שאלוני בוחר להשתמש בו הוא עשיר וחוצה יבשות ותרבויות: הוא חדור מטרות חברתיות, ובמקביל מנסה לאתגר את החשיבה של הצופים.

פרות קדושות רק מפריעות לו בדרך. בנקודת המבט שבה נאחז אלוני, הוא לא מפסיק לבחון את מובני החירות והחופש האנושי. במקרה הזה הוא חוצה זהויות, מה שפעמים רבות מייצר תחושה של קולאז׳ רגשי וז׳אנריסטי. כך או כך, הילד שגדל בצל האמא הגדולה של השמאל הישראלי, חברת הכנסת שולמית אלוני ז״ל, גדל והפך להיות במאי בעל אג׳נדה ועקרונות מוצקים, שמעבר למטרה אמנותית, ואולי מעל הכל, מחפש מטרה קולנועית חברתית שתשמש גם כמצפן פוליטי.

פסטיבל סולידריות שיפתח השבוע בסינמטק תל אביב, יקדיש השנה מחווה ייחודית לסרטיו התיעודיים של אלוני תחת הכותרת ״חסד רדיקלי״. את האירוע ערך לא אחר מהפילוסוף הסלובני הנערץ, סלבוי ז׳יז׳ק, שאף העיד ש״התיאולוגיה החילונית של אלוני היא ללא ספק אחד ממעשי היצירה המרתקים ביותר של זמננו״. בגמר הקרנת הסרט למה אנחנו אמריקאים? יראיין ז׳יז׳ק את אלוני באמצעות הזום ויקיים רב שיח עם הקהל.

נוכחותו של ז׳יז׳ק בפסטיבל הישראלי והסכמתו לערוך את המחווה לאלוני הם בסיס איתן לבחינה מחדש את יצירותיו של אלוני, יצירות שבחברה הישראלית לעיתים נתפסות כרדיקליות ושנויות במחלוקת. ז׳יז׳ק, כתיאורטיקן, מרבה לאתגר הבניות. כך עשה שימוש נרחב בתאוריה הפסיכואנליטית של ז׳אק לאקאן להסברת תופעות תרבותיות בסרטים אל מול סובלנות ותקינות פוליטית סובייקטיבית.

ז׳יז׳ק התגלה כחתרני גם בהגדירו את ״דרישת הבלתי אפשרי״ (ספר נהדר שאף תורגם לעברית וראה אור בהוצאת רסלינג) כששטח מניפסט שלם על הפחד לחשוף את עצמנו. את הפחד הזה הוא משווה במצרף תאורטי מתוחכם לפחד מהתאהבות. הוא גם ניתח סרטים הוליוודיים, שונים בתכלית, ואת היחס שלהם לנשים ומין (לדוגמה, ״קוונטום של נחמה״, מסדרת ג׳יימס בונד ו״מלאכים ושדים״, סרט האימה של דן בראון).

לטענתו של ז׳יז׳ק משהו מוזר ומסוכן מתרחש בהוליווד שבהדרגה מוותרת על ״יחס ארוטי מותח״. בעיניו, התרבות הנרקסיסטית מבטאת את רצוננו להיות ״מגולמים ובטוחים״ בקולנוע. הוא ממחיש את הרעיון כך: ״המוצרים שאנו קונים בשוק עברו הסרה של מרכיבם המזיק: קפה ללא קפאין, בירה בלי אלכוהול, סיגריות בלי ניקוטין, אפילו סקס בלי יחסי מין. אני אוהב את הפרדוקס הזה״.

כמו ז׳יז׳ק, אלוני מעביר ביקורת על המנטלי, המכריע הוויה מקומית ועל תפיסות עולם שכמו קיבעו את היכולת שלנו לבחון את הריאליזם. המפגש של ז׳יז׳ק עם אלוני מרענן ומאפשר לנו לרדת לעומקם של דברים הקשורים כטאבו לטבורה של החברה הישראלית

בדברים הללו מדגים ז׳יז׳ק את מה שפרויד כבר אמר לגבי פרדוקסים של עקרון העונג: כל צורה של היקשרות תשוקתית נתפסת כאיום בתרבות הנרקיסיסטית, הסוליסיסטית והאינדיבידואליסטית שלנו. כולם יודעים שאהבה היא הדבר הנפלא ביותר, אולם, בה בעת, היא הדבר הנורא מכל. ״האם תוכל לדמיין את עצמך חי חיים נחמדים ונפגש עם חברים ועוד סטוצים ללילה, אך לפתע פתאום אתה נשבה בהתאהבות תשוקתית? זה נורא. זה הורס את כל החיים שלך. אחנו מפחדים מזה.

״כשלורה קיפניס, הסופרת האמריקאית שחיברה את ׳פולמוס נגד האהבה׳, אמרה שאהבה זו צורת הדיכוי האחרונה, אמרתי לה ׳לא! זו האידאולוגיה היום׳. אפילו האהבה, אהבה תשוקתית, היא מסוכנת מדי. זה מה שאני מוצא בעייתי במה שמכנים ׳תקינות פוליטית׳. כמעט כל דבר שתעשה עשוי להיקרא באופן שגוי. לדוגמה, משהו שבאמת קרה לי בארצות הברית: הסתכלתי למישהי בעיניים והואשמתי באונס ויזואלי. השתמשתי בשפה גסה והואשמתי באונס מילולי. כמעט כל מה שתעשה עשוי להתפרש כתוקפנות.

״אני סבור שהיום, השיח של ההתקרבנות הוא כמעט השיח השולט. יכול להיות לנו מין אבל בלי אהבה ובלי היקשרות תשוקתית ועלינו לשמור מרחק הולם וכדומה. אנו ממש כמו האימפריה הרומית במאות ה־3 וה־4 כשהייתה בדעיכה. זה דבר עצוב מאוד״.

הפרגמנטים שבהם עוסק ז׳יז׳ק, כמו גם הדעיכה והשמטת המהות מהדברים, רלוונטיים בבואנו לבחון את יצירותיו של אלוני שלא בכדי, מתאמץ לצאת מהישראלי לאוניברסלי. כמו ז׳יז׳ק, אלוני מעביר ביקורת על המנטלי, המכריע הוויה מקומית ועל תפיסות עולם שכמו קיבעו את היכולת שלנו לבחון את הריאליזם. המפגש של ז׳יז׳ק עם אלוני מרענן ומאפשר לנו לרדת לעומקם של דברים הקשורים כטאבו לטבורה של החברה הישראלית.

באופן זה מתעצבות ההגדרות שלנו את הסטטוס קוו השליט ואת מבחני הזמן של ההגדרות הפוליטיות שאנו חסרי אונים בהתקבלותם הסבילה. ההתרגלות הפאסיבית למצב כמו אפליה או כיבוש הם תולדה של הבניה הגדרתית בהיעדר סובלנות בחברה שסועה. אפשר לומר במידת מה, שהביקורת של ז׳יז׳ק על הפאסיבי המוגדר על ידי אחרים, נכונה גם ביחס לניסיון להמציא תקינות פוליטית בישראל, שכן, זו כמעט ולא קיימת בחברה שהבנייתה ההגדרתית בעיקרה הישרדותית.

חמשת הסרטים הדוקומנטריים שבחר ז׳יז׳ק למחווה, מדודים ומאפיינים את התרכובת האנטומית של סרטי אלוני. אחד מהם הוא ״מלאך מקומי״ שעוסק במסע תיאולוגי, פוליטי ואישי של אלוני מניו יורק לפלסטין בעקבות אסון התאומים והאלימות הגואה במזרח התיכון. את המסע האינטנסיבי הגדיר ז׳יז׳ק כלא פחות מאשר ״הדבר הכי קרוב לאורגזמה אינטלקטואלית״.

סרט נוסף במחווה הוא ״קשמיר: הדרך אל החופש״ שבו מציב אלוני את המצלמה בלב המחאה בתת־היבשת ההודו־פקיסטנית, כדי להיפגש עם המנהיגות הצעירה של תנועת השחרור הקשמירי, שנפלה קורבן להפרדה הדתית שהמנדט הבריטי כפה עליהן. אלוני בא לקשמיר כדי לעזור לארגן עדויות מצולמות שנאספו שם, הן מהצד הנשלט על ידי הודו והן מהצד הנשלט על ידי פקיסטן. הוא מוצא את עצמו מתחבר רגשית ואינטלקטואלית לקבוצה צעירה מוסלמית המובילה מאבק עממי רחב הקף ולא אלים, זאת לאחר שהיו לוחמי גרילה ובילו שנים בכלא ההודי. בסרט בוחן אלוני את השאלה האם יש קווי דימיון בין קשמיר לסיפור הפלסטיני ונותן לצופים להכריע.

הסרטים הנוספים במחווה הם ״שמאל״, שקטעים מתוכו ילוו במופע אקוסטי של מוזיקה פלסטינית בביצועם של אמל מורקוס ופיראס זרייק בהופעה חיה; ״למה אנחנו אמריקאים״, בהשתתפות ז׳יז׳ק; ״אמנות/אלימות״ שעוקב אחרי שתי שחקניות, בוגרות תיאטרון החופש של מחנה הפליטים ג׳נין שהמנטור שלהם היה ג׳וליאנו מר; ועוד.

בגמר כל ההקרנות יתקיימו פאנלים ודיונים עם דוברים מגוונים. אם אתם.ן רוצים.ות להרחיב ולנסות להבין את הבעיה האנושית תהומית, במבט קולנועי עקשן, תוך חתירה פילוסופית ופוליטית – אתם.ן מוזמנים לצלול להרפתקה קולנועית רדיקלית מטיבה.

---

פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם
סינמטק תל אביב
1-10.12