כל מה שיוצא מההר: מיכל סופיה טוביאס מתעמתת עם הציור

״אחרי הרבה שנים, אני מקווה שפתרתי את מערכת היחסים המורכבת שלי עם הציור״, אומרת מיכל סופיה טוביאס על תערוכת היחיד ״כל מה שיוצא מההר״ שהיא מציגה בימים אלה בגלריה אלמסן ביפו. התערוכה ביפו נפתחה באותו שבוע שבו ננעלה תערוכת יחיד אחרת שלה, במוזיאון פתח תקווה, שהוצגה במסגרת מקבץ התערוכות ״אם עץ נופל ביער״.

טוביאס, בת 37, היא בוגרת המחלקה לצילום במוסררה והתכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל. בילדותה בכלל תכננה על קריירה במחול, מה שנכנס לא פעם אל תוך האמנות שלה, אבל עם ציור, כאמור, יש לה מערכת יחסים סבוכה.

דודה של מיכל סופיה – מישל טוביאס (שעל שמו היא קרויה) – נהרג בתאונת דרכים בצרפת בשנת 1977, כשהיה בן 30. ״הוא רצה להיות צייר״ היא מספרת, ״אבל ההורים שלו, שהיו ניצולי שואה, לא אפשרו לו. הוא הפך להיות צייר של ימי ראשון, וכשהוא נהרג הוא השאיר אחריו הרבה ציורים, חלקם לא גמורים. אני נולדתי שמונה שנים אחרי מותו, וכנראה היתה לי נטייה טבעית לצייר. בנוסף, אמא שלי היתה מורה לאמנות וביליתי הרבה שעות במוזיאון ישראל.

״היו לי יחסים קרובים עם המוזיאון, עם הקירות של הציורים שהייתי יושבת ורושמת. עד גיל חמש רשמתי את כל האוסף. זה אולי נשמע טוב, אבל זה היה קשוח, והפך לסוג של טבעת חנק. הרגשתי שאין לי הצדקה קיומית משל עצמי, שייעדו אותי לכפר על הכשרון המפוספס של דוד שלי. לא הייתי מוכנה ללכת בדרך הזאת: בגיל חמש ציירתי את הציור האחרון שלי ונדרתי נדר לא לצייר יותר לעולם. אבל אחרי הכל הייתי ילדה יצירתית – אז כתבתי סיפורים ושירים והייתי ילדת גומי ורקדתי בלט, ובסוף התגלגלתי לצילום ופיסול״.

במשך יומיים ביקרתי בארבע מערות מקוריות וראיתי בעיניים שלי תבליטים של ציורים מלפני 40 אלף שנה. איבדתי את זה. בכיתי את החיים שלי לכל אורך הנסיעה. הרגשתי שפגשתי את הדי.אנ.איי שלי במובן הכי עמוק שאפשר

בגיל 21 נסעה טוביאס לרקוד בניו יורק, ואז נפצעה. היא חזרה ארצה ופנתה ללימודי צילום במוסררה, משם המשיכה לתואר שני באמנויות בבצלאל. ״צילמתי, ואז הלכתי לעשות תואר שני כדי ללמוד חומר ולעזוב את הצילום, ושם התחלתי לפסל.

״בתערוכת הגמר הצגתי עבודה בטכניקה שפיתחתי שקראתי לה רישום נעלם: צבעתי קיר גדול בגודל 2 על 3 מטרים בסיד וציירתי עם טיפת דיו אחת ושלושה ליטר מים. כך מתקבל ציור חיוור ממש, שאפשר לראות אותו רק אם מתאמצים, מזוויות מסוימות. ציירתי עליו את הסצינה של מדיאה שרוצחת את הילדים שלה, וקראתי לפרויקט ׳חוסר עניין לציבור׳. זה היה דימוי מאוד אקספרסיבי, אבל אף אחד לא ראה אותו״.

לעבור את הקיר

הרומן של טוביאס עם קירות המשיך והקיר הפך לדימוי מרכזי ביצירה שלה, בין השאר בעבודות פיסול שבהן אפשר להיכנס פיזית אל תוך הקירות. בשנת 2018 היא השתתפה בתערוכת מחווה ליונה פישר, שבה הציגה את הקיר הראשון שאפשר היה להכנס לתוכו. שם היא גם הכירה לראשונה את האמן אבי סבח, שיש לו בין השאר סדרה של רישומי סלעים.

״ביקשתי שילמד אותי איך מציירים אבן. כשהגעתי אליו ללמוד, הוא יצר לי אבן ושאל אותי למי להקדיש אותה, ואני באופן אינסטינקטיבי אמרתי למישל. זה היה רגע מוזר, כמו התרת נדרים שהצליחה לעזור לי לשחרר משהו. זה היה תחילת התהליך שעשיתי כדי להשתחרר מהתסבוכת, מהקשר הבעייתי שנוצר לי עם הציור״.

באותה השנה, 2019, נסעה טוביאס למערות האדם הקדמון בחבל הדורדון שבצרפת, המערות שבהן נמצאו ציורי הקירות העתיקים ביותר שידועים עד כה. ״זו היתה הגשמת חלום. הרגשתי שהמקום הזה מושך אותי כמו מגנט, שאני חייבת לנסוע לשם. במשך יומיים ביקרתי בארבע מערות מקוריות וראיתי בעיניים שלי תבליטים של ציורים מלפני 40 אלף שנה. איבדתי את זה. בכיתי את החיים שלי לכל אורך הנסיעה. הרגשתי שפגשתי את הדי.אן.איי שלי במובן הכי עמוק שאפשר.

״אחרי הביקור במערות, הרגשתי שהמפגש עם הציורים שם חידד לי כמו במחדד את הדימיון. התחלתי לראות הכל בתלת־ממד. התחלתי לראות צורה בכל דבר; בכל כתם, בכל שערה על הרצפה. באיזשהו שלב חשבתי שיש לי בעיה בראייה. התחרפנתי. חזרתי לסטודיו והתחלתי לצייר כמו מטורללת. ואז הגיעה הקורונה ומבחינתי זה היה חלום, לא היה כלום בחוץ והייתי בסטודיו מהבוקר עד הערב, חודש וחצי, בטירוף״.

באותו הזמן שותפה של טוביאס לסטודיו, האמן נדב ויסמן, עבד על תערוכה משלו וחתך חתיכות עץ לטובת עבודות שיצר. ״חלק מהחתיכות האלה נראו כמו סלעים. זו היתה תקופה שלא היו בה חנויות פתוחות וכל חומר שאפשר היה להשיג הפך מבחינתי לזהב. התחלתי לאסוף את שאריות העץ שלו, ועם מברג התחלתי לגלף בהן צורות ודימויים. רציתי להתחיל לעבוד בהדפס, ונורא השתעממתי מהשימוש בגלגלת כי היא מייצרת האחדה של כל הצבעים וזה לא ריגש אותי.

״ואז מתן אורן, אמן שהוא גם חבר, סיפר לי על טכניקה שנקראת טמפרה – שבה מערבבים פיגמנטים עם חלמון של ביצה. לא היתה לי אפשרות לקנות פיגמנטים כי הכל היה סגור, אז הלכתי לאמפמ וקניתי כורכום, כמון ופפריקה. שילבתי אותם עם צבעי מים וצבעי הדפס וככה יצרתי צבעים״.

הייתי ספורטאית בעברי. הייתי שחיינית ורקדנית ונערת גומי. אבל מה שלא הייתי זה ספורטיבית. ההצלחה אף פעם לא היתה מספקת עבורי, תמיד אפשר היה לשבור עוד שיא

בצבעים שיצרה השתמשה טוביאס כדי להדפיס, באמצעות פלטות העץ שגילפה בהן דימויים. ״התחלתי להדפיס על בריסטול שחור מוחלט. זה לא נייר הדפס, הוא לא יודע לשתות את הצבע אז הוא לא נטמע בו. אני מרגישה שבמקום הזה לימודי הצילום שלי היו משמעותיים, יש בפרקטיקה הזאת תודעה צילומית, קצת לא מבינים אם הצבע טבוע במצע או שהוא נמצא מעליו. יש ניתוק של הצבע מהרקע השחור״.

לתוך פעולת ההדפס נכנס גם הגוף של טוביאס בצורה אינטנסיבית, מה שהופך את התהליך לכזה שהוא כמעט פרפורמטיבי. ״אני עושה הכל עם הגוף, בתנועה כמו של שכיבת סמיכה על העץ, ואז אני מבצעת בו כמו פעולות של החייאה כדי שהצבע יעבור לבריסטול. זה ממש ספורט. על כל בריסטול יש שתיים או שלוש הדפסות, אחת על השנייה, כדי לייצר בהן עומק״.

שום דבר לא יציב לנצח

לצד סדרת ההדפסים על הרקע השחור, מוצגת בתערוכה גם סדרה נוספת, שבהם השתמשה טוביאס בגוונים של כחול, שגם מוצגת על קיר שנצבע בכחול. ״אלה העבודות הכי חדשות, ובהן אני מתחברת לעוד נושא שמעסיק אותי – האלה המצרית חתחור. חתחור היא אלת היופי, הנשיות, והפריון, אבל גם אלת המשאבים. היא אחראית על הנחושת ועל הסלעים, והיא גם אחראית על המתים.

״הצבע של חתחור הוא כחול, וגם הצבע המרכזי בפלטת הצבעים של דוד שלי היה כחול. היה לי צורך לקחת פלטה אחת של כחולים אינסופיים ולעבוד איתה. יצרתי כמות מטורפת של גוונים. אף פעם לא הצגתי צבע, העבודות שלי היו מאז ומעולם בשחור ולבן. מבחינתי זו התערוכה הכי צבעונית שלי״.

סדרות ההדפסים מוצבות בגלריה על גבי קירות מחוררים – פרקטיקה שטוביאס משתמשת בה כבר שנים. במקרה הזה מייצגים החורים את הקונסטלציה של הכוכבים ביום שבו מת דודה בתאונת הדרכים. ״כמו שיש כאלה שרושמים בפחם – אני מחוררת חורים בקירות, ואני אמשיך ואעשה את זה כי אני נחשפת באמצעות הפרטיקה לאפשרויות חדשות כל פעם.

״במקרה הנוכחי, במפת הכוכבים של היום שבו הדוד שלי נהרג, מחקתי את כל כוכבי הלכת והשארתי רק את כוכבי השבת. את העבודות עצמן הצבתי במקום שבו אמורים להיות כוכבי הלכת, ויצרתי בדמותן כוכבי לכת חדשים שמייצגים איזושהי שליטה על הגורל״.

גם בפרויקט שמציגה טוביאס בימים אלה בביאנלה לרישום בירושלים היא ייצרה חורים בדמות מערכת הכוכבים, אבל הפעם זה היה קצת יותר מורכב, כי היא היתה צריכה לאתר את התאריך שבו התרחש הרצח הראשון – הרצח של קין את הבל. בתערוכה ״יותר מאחד״ שמוצגת בבית האמנים בירושלים (אוצרת: אירית הדר) היא מציגה פרויקט שיצרה במשותף עם אבי סבח (גם במקרה הזה מדובר בסגירת מעגל).

״בשום מקום לא מצוין התאריך שבו הרצח קרה. יצאתי לתחקיר מעמיק ולפי מדרשים מסוימים הבנתי שהוא התרחש בחודש ניסן, ואז בדקתי אילו אירועים שמימיים מתרחשים בחודש הזה. זה כמובן לא מדויק ויש בזה גם פרשנות קלאסית אבל גם משחק ופרשנות אישית שלי״.

כל הסיפור המורכב הזה מקבל טוויסט מפתיע כשטוביאס מספרת שמי שהיה המנטור הרוחני שלה לאורך כל התהליך היה לא אחר מכוכב נינג׳ה ישראל יובל שמלא. ״הייתי ספורטאית בעברי. הייתי שחיינית ורקדנית ונערת גומי. אבל מה שלא הייתי זה ספורטיבית. ההצלחה אף פעם לא היתה מספקת עבורי, תמיד אפשר היה לשבור עוד שיא. אף פעם לא חוויתי סיפוק בתהליך.

״שמלא הוא ספורטאי מחונן אבל יותר מזה – הוא ספורטיבי. המסוגלות שלו להכיל את הכשלון ואת הפחד מעיד על הבנה עמוקה של גוף ושל היכולות הקיצוניות של גוף. דרכו גם הגעתי לדימוי של איזון אבנים שמופיע בשלוש עבודות בתערוכה. הן עוסקות ברעיון לפיו גם כשתצליח – זה ייפול.

״העולם תמיד יתרסק, תמיד יישבר, שום דבר לא יציב לנצח. המטרה היא לא להצליח לייצב, אלא להבין שזה תמיד ייפול. צפיתי בתכנית והתבוננתי עליו כמו על גורו, והבנתי שכל החיים עשיתי הכל לא נכון – כי לא הייתי ספורטיבית מול עצמי בשום דבר.

״בעבודה על התערוכה נהניתי לטעות. פעם אחת בחיים כן הייתי ספורטיבית ולא רק ספורטאית. זה גורם לי להצטער על העבר שלי, אבל ההווה שלי הוא באמנות ובה אני מאחלת לעצמי להיות ספורטיבית תמיד״.

---

מיכל סופיה טוביאס | כל מה שיוצא מההר 
גלריה אלמסן, הפנינים 1 יפו
נעילה: 24.12