כל מה שחשוב ויפה
תומר ספיר, ״אבל למה אני שומעת את הצרצרים? עכשיו בוקר״. צילומים: אלעד שריג
תומר ספיר, ״אבל למה אני שומעת את הצרצרים? עכשיו בוקר״. צילומים: אלעד שריג

תומר ספיר בונה עולם כאוטי ומפחיד, אבל גם מגן ומנחם

בתערוכת יחיד במוזיאון פתח תקוה מציג תומר ספיר פרויקט שבמרכזו עבודת וידיאו שבה מככבים ילדיו התאומים, לצד סדרה של עבודות פיסול ומיצב שמושפעות לא מעט ממה שעבר בתקופת הקורונה

את העבודה על התערוכה במוזיאון פתח תקוה התחיל תומר ספיר לפני קצת יותר מארבע שנים. ״הייתי אחרי כמה פרויקטים גדולים״, הוא מספר, ״תקופה של בין לבין שמאופיינת לפעמים קצת בעגמומיות. הלכתי ברחוב כשהבן שלי, נמרוד, לצידי, והבת שלי, תמרה, הלכה כמה צעדים לפנינו.

״זה היה יום שישי בבוקר, במרכז תל אביב, לא המקום והזמן הכי שקטים. ואז תמרה אמרה ׳אבל למה אני שומעת את הצרצרים? עכשיו בוקר׳. זה היה משפט מדהים: קודם כל בגלל שהיא בכלל היתה מודעת לעובדה שצרצרים הם לא משהו שאנחנו אמורים לשמוע בבוקר, וגם בגלל שהיא הצליחה לזהות איזה שיבוש בטבע.

״הרגישות הזו שלה הרגישה לי כמו משהו קצת נבואי. המשכנו ללכת, ואז זיהו תמרה ונמרוד יחד על המדרכה עלה אחד ספציפי, שהיה נראה כאילו יש לו עיניים רעות. הרמנו את העלה וצילמנו אותו – ועם כל ההתלבטויות שהיו לי אז לגבי מה יהיה הדבר הבא שלי – היה לי ברור שהנה, יש לי התחלה של פרויקט״.

ספיר, בן 45, אחד האמנים הפעילים בסצנה המקומית, הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי (2004) והתכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל (2009), עבודותיו הוצגו בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם והוא זכה בשורה של פרסים, ביניהם פרס עידוד היצירה של משרד התרבות.

מעבר ליצירה האישית שלו הוא גם מלמד בבצלאל ובמכון טכנולוגי חולון ואוצר תערוכות, בין השאר נמנה על צוות הביאנלה השנייה לאומנויות ולעיצוב שתפתח בחודש מרץ במוזיאון ארץ ישראל. בשנת 2018 הוציא ספר אמן מקיף בשם מחקר לקראת האינדקס הקריפטו־טקסידרמי המלא, שסיכם עבודת מחקר אמנותית של כעשר שנים.

התערוכה החדשה, שאצרה אירנה גורדון, מוצגת במסגרת סדרת התערוכות ״אזורי מחיה״, ולצידה שבע תערוכות יחיד נוספות של האמנים.ות אלכסנדרה צוקרמן, מאיה כהן לוי, פיטר מלץ, דינה גולדשטיין, עמי רביב, אלירן דהן ומחווה למאייר המנוח גיל אלקבץ. היא נקראת על שם אותו המשפט שאמרה בתו תמרה, ובמרכזה עבודת וידיאו בת תשע דקות שמככבים בה התאומים תמרה ונמרוד, היום בני 11 וחצי.

אם תמרה היא סוג של נביאה בסיפור הזה, אז נמרוד הוא סוג של לוחם. האמנות שלי סובבת בדרך כלל סביב רגע דחוס ופוטנציאלי – אחרי אסון שקרה ולקראת אסון גדול יותר

השניים הם ילדיהם המשותפים של תומר ובן זוגו ב־25 השנים האחרונות, האוצר אבי לובין. זוהי לא הפעם הראשונה שבה מציג ספיר עבודות שמתייחסות לתא המשפחתי האישי שלו, קדמו להן כאלה שהוצגו בגלריה שלוש במסגרת תערוכת היחיד שלו משהו קרה לנו אבא בשנת 2017.

המשפט שאמרה תמרה, יחד עם מציאת העלה בעל העיניים הרעות, התחיל מסע של ארבע שנים שבמהלכו היתה גם מגיפה כלל עולמית. בעקבות פגישה עם חבר מדען שחי בלונדון ועובד עם רובוטים, החל ספיר לפתח רעיון של עבודה שמככבים בה שלדים שחורים (שעוד נחזור אליה), ובמקביל החל לתעד את בנו נמרוד באימוני הקפוארה שלו בעזרתו של הצלם איתי מרום.

״הבנתי שמתחילים להתארגן לי פרקים או קטגוריות. אם תמרה היא סוג של נביאה בסיפור הזה, אז נמרוד הוא סוג של לוחם. האמנות שלי סובבת בדרך כלל סביב רגע דחוס ופוטנציאלי – אחרי אסון שקרה ולקראת אסון גדול יותר. אבל הקפאורה מגלמת בתוכה גם ערכים של מחול, היא לא רק אמנות לחימה״.

הרגשתי שאני חי בתוך עבודה שלי

את הפאזל השלים בהמשך חלום שחלמה תמרה: ״היא סיפרה שחלמה שאנחנו הולכים לשיעור התעמלות בגינת שינקין ואז מתחיל לרדת גשם, אבל הטיפות שלו אדומות. אז הופכות הטיפות להיות חתיכות של אבטיחים ואחר כך הן הופכות לאבנים, לגשם של אסטרואידים. ואז, בחלום, אבא אבי ואני מגיעים לקחת אותם על אופניים ונוסעים משם, ותמרה חושבת שהיא הולכת למות. זו הפעם השנייה באותה השנה שנשמטה לי הלסת בזכותה, וזה השלים את הנושא של הנביאה שהוא בעצם התפקיד שלה בפרויקט הזה״.

תמרה הנביאה ונמרוד הלוחם הם אלה שמככבים בעבודת הווידיאו שהיא דו־ערוצית, מוקרנת על שני הצדדים של אותה הפינה בחלל המוזיאון, כשהצפייה בה נעשית בתוך אוהל גדול, שמזכיר מחנות שבונים ילדים מסדינים בסלון הבית, בישיבה על פופים רכים ונוחים. ״כשפרצה הקורונה הרגשתי שאני חי בתוך עבודה שלי. כי פתאום קרה האסון הגדול באמת. אבל כמו אנשים שנוטים להתכונן לרע מכל – הגעתי אליה מאוד מוכן. הייתי אחד האנשים שתפקדו הכי טוב לאורך התקופה הזאת. הייתי בשיא הפוקוס.

תומר ספיר. צילום: אבי לובין

תומר ספיר. צילום: אבי לובין

״ארגנתי לנו מחסן קטן שיהיה בו את כל מה שאנחנו צריכים אם נצטרך להישאר סגורים בבית. זה היה רגע חירום ושני דברים עיקריים עמדו לנגד עיני: שהילדים יעברו את התקופה המאתגרת בטוב ושלא תפגע הפרנסה. גם הסטודנטים שלי היו הכי מוכנים בארץ – כבר כשהתחיל הסיפור עם ספינת הקורונה היתה לי תחושה שמשהו גדול עומד לקרות וביקשתי מהם להכין כלים וחומרי עבודה בבית. התחלנו ללמד בזום ממש מיד. היה חשוב לי הם יעברו את זה בצורה הכי טובה שאפשר.

״במהלך התקופה הזאת משהו בהתבוננות שלי ובאינסטינקטים שלי התחדד. המחשבה לפיה איזה חיים אפשר ליצור בתוך מסגרת ביתית, תא של דירה תל אביבית לא גדולה שמונה ארבעה אנשים, בלי היכולת לעשות את כל הדברים שאנחנו עושים ביומיום, כמו שהכרנו עד עכשיו. זה הוסיף עוד שכבה לתערוכה״.

הסימולטניות בתערוכה בולטת – גם בגלל היותם תאומים, גם בגלל הזוגיות ההדוקה של אבי ושלי. הוידיאו ערוך בצורה סימולטנית והעובדה שהוא דו־ערוצי מציבה את הצופה במצב קבוע של תסכול, כי אף פעם אי אפשר להכיל את כל האינפורמציה בבת אחת. כמו בחיים

בשיא תקופת הקורונה, זמן קצר אחרי שמונתה אירנה גורדון לאוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקוה, נפגשו היא וספיר בסטודיו שלו והתחילו בדיאלוג. ״היה לי כבר ברור שאני הולך לעסוק בתערוכה בתא המשפחתי שלנו, בשאלות כמו מה זה אומר לגדל משפחה, לגדל גבר או אישה לעתיד עם הכוחות שפועלים עליהם, עם הצורך לגונן עליהם ועם הכוחות שלא משנה כמה תגונן – הם יודעים לזלוג פנימה.

״גם הסימולטניות בולטת – גם בגלל היותם תאומים, גם בגלל הזוגיות ההדוקה של אבי ושלי. הווידיאו ערוך בצורה סימולטנית והעובדה שהוא דו־ערוצי מציבה את הצופה במצב קבוע של תסכול, כי אף פעם אי אפשר להכיל את כל האינפורמציה בבת אחת. כמו בחיים״.

עוד לפני שפרצה הקורונה הציג ספיר בתערוכה קבוצתית במסגרת פסטיבל מנופים גרסה קטנה יותר של עבודת השלדים השחורים שהחלה לבצבץ במוחו אחרי השיחה עם החבר המדען. היא נקראה אז ״לידה שקטה״ והוצגה במסגרת התערוכה ״אחות, אחות״ שאצרו לי היא שולוב ורינת אדלשטיין בבית החולים ביקור חולים (2019).

את אותם השלדים לקח ספיר ופיתח לעבודה שמוצגת כעת בתערוכה, בזמן שעבד בסטודיו ברחוב ביאליק שאליו נכנס בהזמנת אאוטסט וקנדידה גרטלר. לפני כן, עוד הספיק לאסוף במשך חצי שנה כ־700 עלים של עץ פיקוס, וכשנכנס לסטודיו החדש פרש אותם על הרצפה. ״הם נראו כמו גלמים שמונחים על הרצפה. היה לי ברור שארצה לצבוע את חלקם בשחור ולייצר דימוי של תופעה, מעין מחלה שהתפשטה״. בתערוכה הם מוצגים בגריד אנכי משופע באחד מצדיו של האוהל המרכזי.

כניסה למרחב ביתי

את אותו האוהל בנה ספיר מכמה חומרים: המרכזי שבהם הוא יריעות תרמיות, פטנט שפותח במקור כדי להגן על פליטים מהיפותרמיה, שצדו האחד כסוף והשני מוזהב, לצד יריעות ניילון עליהן ציירה והדביקה תמרה אחת לשבוע בסטודיו של תומר במהלך תקופה של כמה חודשים.

״רציתי לייצר תחושה של כניסה למרחב ביתי, מגן, מחמם. בחוץ, במיוחד באזור של פסלי השלדים או מדורות פגרים שמוצבות על הרצפה לידם, גם התאורה היא קרה״. על הקיר מעליהם כתובת ניאון בסגנון קומיקס שבה כתוב Moving to a Friendly Territory – משפט ששמע ספיר מאדם שחלף על פניו ברחוב זמן שהלך יחד עם אבי. את הדימוי לכיתוב בקש ספיר מנמרוד בנו לכתוב איך שהוא רואה לנכון, ואז יצר ממנו עבודת ניאון שהיא הגדלה של אותו הדימוי המדויק, אחד לאחד״.

birds

ויש גם שלד ציפור עם חלזונות על הראש, ומדורות פגרים של כלבים, ודימוי של אבי כעורב לבן, ועוד הרבה פרטים בחלל התערוכה ובעבודת הווידיאו שבונים עולם שלם – מצד אחד כאוטי ומפחיד ומצד שני מגן ומנחם. על העולם הזה, שהיה הפקה כמעט קולנועית, עבד ספיר יחד עם אנשים נוספים שתרמו למערך – בין אם זה איתי מרום שצילם, הינדה וייס שערכה את עבודת הווידיאו או דרור שימן שיצר את הסאונד עבורה.

״היה לי חשוב שהתערוכה הזאת תהיה סוג של עולם. במרחב יש סירקולציה טבעית עם הרבה פרטים ושכבות. המטרה היא שהמבקרים ישוטטו, יחקרו ויפעילו את כל החושים. בעשייה שלי אני בדרך כלל מאוד בשליטה, דווקא פה קרה משהו חדש של שחרור, שקרה ברגע שאפשרתי לתמרה ונמרוד להכניס את השפה האסתטית שלהם. הם קיבלו הרבה חופש, וזה סיכון כי אני לוקח ברצינות את העבודות שלי״.

השאלה הכי חשובה היא כמובן – מה הם חושבים על התערוכה?

״בערב הפתיחה נמרוד לא רצה שנלך הביתה וביקש שנישאר האחרונים בתערוכה. הם גם הזמינו חברים שלהם מהכיתה לתערוכה. מבחינתי זאת ההצלחה הכי גדולה. היה לי חשוב שהם ירגישו בנוח בתוך הדבר הזה, כי הם מאוד נוכחים בו פיזית. אבל למרות זאת, אני חושב שלא יודעים עליהם הרבה דרך התערוכה. אני שומר על הפרטיות שלהם״.

אתה רוצה שייצאו מהתערוכה הזאת אופטימיים?

״אני לא יודע, אבל בתוך הלא יודע הזה מקופלת גם חרדה גדולה ובמקביל גם יש מקום לאופטימיות. הדאגה של מה יקרה לסביבה היא מוצדקת, אבל זה לא אומר שעתיד האנושות או העתיד של הילדים שלנו הוא בהכרח רע.

״המדע, הטכנולוגיה, החוכמה והרגישות של האנושות שאני עדיין מאמין בה יכולים יחד להביא מתוך המשבר הגדול איזו מציאות חדשה שהיא אולי טובה יותר ומוסרית יותר מזו שאנחנו מכירים. כזו שיש בה אולי יותר חמלה ויותר סולידריות״.


תומר ספיר | אבל למה אני שומעת את הצרצרים? עכשיו בוקר
אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקוה, במסגרת מקבץ התערוכות ״אזורי מחיה
נעילה: 29.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden