יבגניה קירשטיין: ״החלטתי לעזור לכדים לצאת יפים בתמונה אז עשיתי אותם שטוחים״

יובל: בוקר טוב יבגניה, מה שלומך? וברכות על שתי תערוכות בו זמנית, האחת תערוכת יחיד בגלריה פריסקופ, והשנייה כחלק מהחממה של מרכז אדמונד דה רוטשילד. הספק לא רע בשביל מי שרק לפני שנה וחצי סיימה את הלימודים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל

יבגניה: כן, הרבה אנשים אומרים לי, שזה מהר מאוד לעשות תערוכת יחיד מיד אחרי סיום הלימודים. אבל אני מאוד שמחה שזה קרה, כי הכי פחדתי שאחרי בצלאל אשב לבד בסטודיו בלי לעשות שום דבר, אבל בסוף לא ישבתי דקה

יובל: נייס. אז בואי ספרי מה את מציגה בפריסקופ?

יבגניה: בתערוכה יש כעשרה אגרטלים מצויירים בנושאים שונים. המשותף ביניהם שהם שטוחים, לא עגולים. הכל התחיל מזה שבתערוכת הגמר שמתי לב שאנשים מצלמים הרבה את הכדים. אבל, כדים עגולים לא יוצאים יפים בצילומים, כי תמיד יש עיוות של הצורה, אז החלטתי לעזור לכדים לצאת יפים בתמונה ועשיתי אותם שטוחים. ולתערוכה הזו יש שם נהדר – Canvase

יובל: זה באמת שם טוב. אני זוכר את פרויקט הגמר שלך, במיוחד את קנה המידה הגדול של העבודות, אבל גם את השילוב של הציור והטקסטים. מאיפה הגיע הרעיון להשתמש בכדים כקנבס?

יבגניה: כשרק התחלתי ללמוד במחלקה לקרמיקה, לא ציירתי על הכלים, תמיד חשבתי שקרמיקה וציור לא מתאימים; שזה שני עולמות שונים. אבל כשהתחלתי עם הכדים, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני מציירת מגיל 10, אבל תמיד הרגשתי שחסר לי משהו, וכשניסיתי לצייר על הכדים, מיד הבנתי – מצאתי את מה שחיפשתי.

כשמסתכלים על הקנבס רואים את כל הסיפור בשנייה הראשונה. עם אגרטל הכל שונה לגמרי! אף אחד לא יודע מה מצפה לו מעבר לפינה, איך העלילה תשתנה. כאמנית, הרבה יותר מעניין אותי לעבוד עם אוביקט תלת־ממדי. אני יכולה לשחק קצת עם הצופה, להפתיע אותו, לרצות או לאכזב

יובל: אז הקרמיקה היא החומר – בואי נדבר על הציור: מה את מציירת על הכדים?

יבגניה: אני לא ממציאה שום דבר: את מה שקורה בחיים, בחדשות, בסושיאל מדיה. אני לוקחת נושא עכשווי כלשהו, והכי מעניין אותי איך אפשר לשחק איתו ולהראות אותו לצופה בצורה הכי מעניינת ומובנת. נגיד אתמול סיימתי כד חדש לתערוכה ברוטשילד שנפתחה לפני שבוע, כי רציתי לחבר בין שתי התערוכות

כשמסתכלים על הקנבס רואים את כל הסיפור בשנייה הראשונה. עם אגרטל הכל שונה לגמרי! אף אחד לא יודע מה מצפה לו מעבר לפינה, איך העלילה תשתנה

יובל: את יכולה לתת דוגמה או שתיים למה שציירת?

יבגניה: לדוגמה, כשהמלחמה באוקראינה התחילה, חשבתי, אלוהים, חזרנו לימי הביניים. ואז חשבתי – יצאנו מזה בכלל? בכל מקום שאתה מסתכל, יש איזו שטות מטומטמת שקורית בכל מקום.

הכד הגדול והמרכזי בתערוכה נקרא ״ימי הביניים שלנו״. לקחתי את התחריטים של ברויגל כבסיס: אומרים שבימי הביניים הייתה ״קדחת ריקודים״ באירופה, אף אחד לא יכול להסביר את התופעה הזו – אנשים פשוט יצאו לרחובות והתחילו לרקוד ורקדו עד שמתו; אבסורד שכזה. לא נכתב הרבה על זה, אבל כמה תחריטים וציורים נשמרו, וציירתי איך אנשים ״רוקדים״ ומתים.

בצד השני של האגרטל יש חיילים מודרניים, נניח רוסים ואוקראינים, אבל אפשר להחליף אותם בכל חיילים אחרים. הם גם רוקדים, עומדים זה מול זה עם מקלעים. וזה בגלל שראיתי הרבה סרטונים כאלה בטיקטוק – איך חיילים רוקדים לטרנדים מודרניים. יכול להיות שהם מתים אחר כך, זה משגע אותי

יובל: זה אכן אחד הדברים שהפתיעו אותי בציורים – השילוב בין ימי הביניים למשהו סופר עכשווי כמו מישהי שמכינה ביצת עין במטבח או אלו שמצלמים/ות את הכד שזה ממש מגניב

יבגניה: ציור על כד קרמי זה משהו שנמצא איתנו כל ההיסטוריה של אמנות בערך, אבל אני חיה עכשיו, ולחבר בין מסורתי ועכשווי – זה מה שאני אוהבת

יובל: אמרת מקודם שאת מציירת מגיל 10. ספרי קצת על עצמך, איך מגיל 10 התגלגלת לקרמיקה בבצלאל?

יבגניה: אני מציירת מגיל 10 במסגרת אקדמית, למרות שהאמת, התחלתי לצייר לפני שזוכרת את עצמי. אחרי בית ספר התקבלתי ללמוד רסטורציה ושימור, זה היה עוד ברוסיה, בסנט פטרסבורג, איפה שנולדתי… רסטורציה זה אחלה מקצוע, אני שמחה שיש לי אותו, זה עכשיו עוזר לי אם כדים יוצאים מהשריפה עם סדקים 😆. 

אבל תמיד הרגשתי שאני אמנית וחייבת ליצור ולא לתקן עבודות של אחרים. לפנה שש שנים כשגרתי בתל אביב, הסתובבתי עם כלב ברחוב וראיתי פתאום סטודיו לקרמיקה. התחלתי לבוא לסטודיו פעם בשבוע, אחרי קצת זמן באתי ואמרתי לבעלי סטודיו – מה עשיתם לי, אני לא יכולה להיות בלי זה, מה לעשות? איפה יש מקום שאני יכולה לעשות קרמיקה 24/7 בלי הפסקות לאוכל ושתיה. הם אמרו לי – רק בצלאל. התקבלתי לבצלאל, הרגשתי את עצמי כמו דג, שחזר למים

יובל: וואלה. איזה יופי. ומה את עושה מאז שסיימת את הלימודים? ומה את יכולה לספר על החממה של רוטשילד?

יבגניה: אני עדיין נשארת בבצלאל, כעוזרת מחקר ואסיסטנטית של המחלקה, מקבלת שם סטודיו. 

לגבי החממה של רוטשילד וכל מה שקשור לרוטשילד – זו אהבה שלי. כל מה שלמדתי שם, כל מי שהכרתי שם – זה מתנה. אחרי החממה, שהייתה שלושה חודשים, אני מרגישה שעשיתי קפיצה ענקית בהבנה מה זה הדבר הזה – להיות אמן עכשווי בארץ. זה מה שהם אומרים על עצמם – שהם גשר בין בית ספר לאמנות ומציאות והם מהממים ❤️

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

יבגניה: יש לי סדרה של כדים קטנים בתערוכה, שכתוב עליהם Do what you love. Love what you do – ואני בהחלט יכולה להגיד על עצמי שככה אני חיה וזה אושר גדול. הייתי רוצה שכמה שיותר אנשים יוכלו לחיות ככה ולהרשות לעצמם לעשות את מה שהם הכי אוהבים. אז העולם יהיה אחר

---

יבגניה קירשטיין | CanVase
אוצרת: מעין ישראלי
גלריה פריסקופ
נעילה: 18.2