הילה נועם // בית שני

מדי שבוע, במשך כמעט שנה, כחלק מטור קבוע בעיתון, איירתי סטריפ קומיקס שליווה את השירים הסאטיריים מעולם העבודה של גילי יובל. במונחים של קומיקס, מדי שבוע זה חתיכת אתגר. למזלי (למרות שלמזל אין באמת קשר לעניין) השירים כל כך שנונים ובועטים, מצחיקים וטראגיים, שבכל שבוע כשקיבלתי שיר חדש הייתי רגועה והאיורים זרמו מעצמם. בסופו של דבר נוצרה יחידה טקסטואלית־ויזואלית שאני מאמינה שיש לה הרבה כוח ואמירה. בקרוב השירים והקומיקסים מאותו טור בעיתון, כולל שירים ואיורים חדשים, יוצאים כספר חדש ומהודר בשם ״בית שני״.

הכל התחיל כשפנו אלי מהמוסף השבועי של גלובס עם הצעה לחבור לגילי לטור משותף. ההצעה קרצה לי משתי סיבות. הראשונה היא שבשונה מטורים רגילים בעיתונות, שכוללים טקסט ואיור בודד, כאן הקומיקס מאפשר לי לייצר אמירה מורכבת, עם התחלה, אמצע וסוף. הסיבה השנייה היא שבדיוק שבועיים קודם לכן נתקלתי (באיחור ניכר) בשירים של גילי בעמוד הפייסבוק ״והעבד הזה הוא אני״, שהיה כבר אז תופעת רשת, ובסופו של דבר המשיך לספר השירים הפעם עם הקובץ שזכה להצלחה גדולה. השירים כבשו אותי. במובנים מסוימים הרגשתי שהיא עושה במילים מה שאני משתדלת לעשות באיור.

השבתי להצעה בחיוב, אבל היו לי הרבה שאלות. איך קומיקס מגיב לשיר בלי לחזור על התוכן שלו? מה היחסים הנכונים ביניהם? איך אני מביעה את עצמי במערכת היחסים הזו? לשמחתי, כבר כשקיבלתי לידיים את השיר הראשון ידעתי שהכל יסתדר.

השירים של גילי כתובים בסגנון ״הילד הזה הוא אני״ של יהודה אטלס ומתמקדים בעולמות ההייטק, בדגש על מרמור, צרות עולם ראשון, נשים בעולם התעסוקה, יחסי עבודה־בית, אתגרי אמהות עובדות, עצמאיים ללא חיים ועוד. מה שבמיוחד תפס אותי היה האופן שבו היא מצליחה לשזור ביקורת עם חמלה, ולתת במה לכל מה שכואב ומצחיק בעולם העבודה.

אוקיי, אז טקסט מוצלח – יש. ועכשיו, איך משלבים את זה עם קומיקס? הרעיון שהנחה אותי היה לייצר סיפור מתומצת בארבעה פריימים בלבד, שיעביר לא רק את מה שמתרחש בשיר אלא גם את האווירה שלו. בפואמה היתולית כמו ״יום כיף״ קפצתי בין סיטואציות מגוחכות; בשיר סרקסטי כמו ״בשמחה״ איירתי את סיפורו של סמיילי שמתאבד; ב״טיימינג״ הפכתי את העובד הרעב בדרך למיקרוגל למינימום מרגל במשימה בלתי אפשרית; בשיר השביזות ״בלוק״ איירתי דמות שלכל אורך הקומיקס הפרצוף שלה קבור בשולחן.

החלטה חשובה נוספת מבחינתי היתה שהקומיקס לא רק יאייר את מה שמתרחש בשיר, אלא יוסיף לו משהו, ימשיך אותו, יאתגר אותו, ישאל עליו שאלה. בשיר ״אקווריום״, לדוגמה, מסופר על עובדת שמשריינת את חדר הישיבות לטובת פגישת זום שנראית כמו שיחת עסקים חשובה, אבל לבסוף מתגלה כשיחת נפש עם הפסיכולוג. בסטריפ הזה החלטתי לקחת את הדימוי של האקווריום ובעזרת מאפיינים סוריאליסטיים להקצין את האמירה. בפריים האחרון אנחנו מגלים שכשהיא פותחת את דלת חדר הישיבות כדי לצאת – נשפכות מתוכו כל הדמעות שמילאו את האקווריום במהלך הפגישה הטעונה.

הרבה מתכני השירים עוסקים בהייטק ובעולמות נקיים של עבודה מסודרת, אפילו מנוכרת. לכן החלטתי שמבחינה ויזואלית האיורים יהיו מתומצתים וללא פרטים מיותרים. לא פעם מדובר בצורות גיאומטריות, בסיסיות. גם פלטת הצבעים הוגבלה מאוד

בשיר אחר, ״מהפכת המידע״, מספרת הדוברת על שלל האפליקציות שממלאות את יומה וממשטרות את חייה באמצעות גרפים ונתונים. בסטריפ הראיתי איך הגרפים משתלטים לאט לאט על דיוקנה של הדמות עד שהיא מתפרקת והופכת בעצמה לצביר של נתונים וטבלאות.

הרבה מתכני השירים עוסקים בהייטק ובעולמות נקיים של עבודה מסודרת, אפילו מנוכרת. לכן החלטתי שמבחינה ויזואלית האיורים יהיו מתומצתים וללא פרטים מיותרים. לא פעם מדובר בצורות גיאומטריות, בסיסיות. גם פלטת הצבעים הוגבלה מאוד. מי שמכיר עבודות אחרות שלי יודע שאני מאוהבת בריבוי של פרטים וצבעוניות מורכבת, אבל היה לי ברור שכאן זה פשוט לא יתאים.

המינימליזם היחסי הזה אפשר לי המון חופש, כי דווקא מתוך העולם המנוכר והנקי הזה – הציניות עולה שלב. אישה שמתפרקת למשולשים ועיגולים – זה מצחיק. כן, היא נראית בסוף כמו חלון ה-Error במחשב שלה. או בחור שמתפוצץ והאוזן הריבועית שלו הופכת לחלק ממשוואה בדיאלוג על מה זה סטארט אפ. השאיפה שלי היתה שהתמצות הוויזואלי יאפשר לי לספר סיפור חד ומדויק, ממש כמו השירים עצמם.

בתקופה שבה הטור פורסם בעיתון הרגשתי שיש בו משהו שלא רואים הרבה: שתי יצירות מורכבות – שיר וקומיקס – כשהחיבור ביניהן מייצר אמירה חדשה. נראה שגם גילי הרגישה ככה, כי יום אחד היא פנתה אלי עם הרעיון להוציא את השירים והקומיקס כספר – וזה ללא ספק הרגיש לי כמו הדבר הכי נכון שיש. חיש מהר הצטרפו לצוות העורכת שרון קנטור והמעצבת ניצן דרור (שתיהן עבדו עם גילי על ״הפעם עם הקובץ״, ואת העבודה המעולה שלהן ושל המאיירת תמר ידין אני מזמינה את כולם לבדוק). בקיצור, ידעתי שאני בידיים טובות.

לטובת הספר יצרנו שירים חדשים וסטריפים חדשים. לא אשקר, זה מוזר שהשירים לא מגיעים אליי בהפתעה כל שבוע כמו בעבר, אלא פרושים בפניי כך שאני יכולה לטייל ביניהם, ללכת ולחזור, ולאייר שלושה סטריפים במקביל. ממש פריבילגי. בנוסף, נוצרה פה קבוצת חשיבה בין לונדון (שם חיות ועובדות גילי וניצן) לישראל (תני כיף, שרון – שתינו כאן עד הסוף המר).

המעבר לעבודה על ספר מקבל חשיבה מחדש – על השירים, על הקומיקסים, על הספר כאובייקט. גם בעריכה, גם בעיצוב. פתאום הדבר המיוחד הזה של שתי היצירות – שיר וקומיקס – מקבל נוכחות חדשה, והאבולוציה הזו מרתקת בעיני. הספר, ועוד תשורות משמחות נוספות, זמין בימים אלה לרכישה מוקדמת בהדסטארט. וכן, יש גם סטיקר לווטסאפ של סמיילי מתאבד.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו