ציורים אש: טל ירושלמי בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה טבעון

״אבן על אבן״, תערוכת היחיד של טל ירושלמי שמוצגת בימים אלה בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בטבעון היא התערוכה הכי גדולה שלה עד כה. היא מאגדת עבודות מפרק זמן של שמונה שנים, כאלה שמגלמות תהליכים שונים שעברה ירושלמי עם האמנות (ועם עצמה).

ירושלמי, בת 44, היא אמנית פעילה כבר קרוב לשני עשורים. היא בוגרת התואר הראשון (2004) והשני (2006) באמנות בבצלאל, ואת תערוכת היחיד הראשונה שלה הציגה בשנת 2007. היא זכתה בשורה של פרסים, ביניהם פרס עידוד היצירה של משרד התרבות בשנת 2018 ובמקביל לפועלה האמנותי היא מלמדת במחלקה לאמנות בשנקר ובבית הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין.

בתערוכה הנוכחית בחלל הגדול והיפה של הגלריה בטבעון, שאצרה מיכל שכנאי יעקבי, ירושלמי מציגה סדרה של כ־25 עבודות, רובן גדולות ממדים. הוותיקות יותר, שיצרה בשנים 2014-2015 הן אלה שבהן התחילה את העיסוק שלה בארכיאולוגיה – מה שהוביל בהמשך לעיסוק באש; אבל לזה עוד נגיע.

״העיסוק שלי בארכיאולוגיה התחיל מחיפוש אקראי שעשיתי בשביל דימויים מסוימים״, היא מספרת. ״נתקלתי ברישום של אבן צור מסותתת ששימשה ככלי נשק בתקופות קדומות, והיה לי ברור שאני רוצה לצייר אותה. מה שעניין אותי באבן הזאת הוא לא רק איך שהיא נראית, אלא גם לנסות לחקות, באמצעות הציור, את האופן שבו היא יוצרה.

״אחריה חיפשתי עוד אבנים כאלה ובסך הכל ציירתי משהו כמו 50-60 כאלה. הציור שלהן היה מבחינתי פעולה קצת פיסולית – ציירתי עם מכחולים קשים והרוסים וגם גזרתי להם את השערות כדי שהם יוכלו לחפור בצבע ולהזיז אותו. זה גם מה שאפשר לי ליצור את האבן הזו מחדש, תהליך שונה מציור, שרק מתאר משהו.

האוביקטים כשלעצמם עניינו אותי בפיזיות שלהם, אבל לרוב לא עניין אותי למה הם שימשו או מה עשו איתם. מה שעניין אותי היה לתת להם חיים חדשים בתוך הציור, כאלה שלא קשורים לפונקציה המקורית שלהם

״ברגע שהבנתי דרך הציור שמה שמעניין אותי הוא היצירה של האוביקט מחדש, התחלתי לחפש עוד דימויים של דברים שנעשו בעבודת יד ועבדתי על להפוך אותם באמצעות הציור לאמיתיים. ציירתי אריגים, מחצלות, מקלעות, פריטים מגולפים. כל אלה מצאו את דרכם לתוך הציורים שלי״.

איפה חיפשת את הדימויים?

״בהתחלה ברשת, ואחרי שמיציתי פניתי לאוצרים ממחלקת הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל. יצרתי קשר עם נורית גושן, האוצרת של התקופה הכלקוליתית, שלקחה אותי לסיור במחלקה ואז נתנה לי גישה למגירות של הרישומים. מדובר ברישומים מדעיים, שנעשו על ידי רשמים ארכיאולגיים מקצועיים. מצאתי שם המון דברים שעניינו אותי. בהמשך גם הגעתי למכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שם מצאתי לראשונה אוביקטים שנמצאו פה בישראל, במדבר יהודה – כאלה שהיו יותר מקומיים״.

למרות שמדובר באוביקטים ארכיאולוגיים ופרה־היסטוריים, המטרה של ירושלמי היתה לא להשאיר אותם בעבר, אלא לייצר איתם משהו חדש. ״האוביקטים כשלעצמם עניינו אותי בפיזיות שלהם, אבל לרוב לא עניין אותי למה הם שימשו או מה עשו איתם. מה שעניין אותי היה לתת להם חיים חדשים בתוך הציור, כאלה שלא קשורים לפונקציה המקורית שלהם. התחלתי לחבר בין חפצים באמצעות צבע על הבד ובאמצעות פעולות של החסרה. השארתי חללים ריקים בציור, שגילמו מבחינתי את האין ואת היש״.

ציור אף פעם לא יהיה אמיתי

בדיעבד, אחרי תקופה לא קצרה של עבודה עם האוביקטים הארכיאולוגיים, הבינה ירושלמי שהמשיכה שלה אליהם מגיעה ממקום נוסף. ״גדלתי בדרום אמריקה. בתור ילדה חייתי מגיל 3 עד 5 בוונצואלה, כשהמשפחה שלי היתה שם בשליחות. ההורים שלי הסתובבו בכל היבשת ואחרי שחזרנו ארצה הבית שלי היה תמיד מלא בעבודות יד דרום אמריקאיות: הציורים שעל הקירות, השולחן, הכיסאות, השטיחים, פסלים, כלי נשק, כלי נגינה.

״כמו איזה שוק בדרום אמריקה: לא היה דבר בבית שלא היה בעבודת יד. אני זוכרת את התחושה שלי כילדה שהולכת לבתים אחרים ולא מבינה את זה שעל הקיר תלויים פוסטרים. יכול להיות שהחיבור שלי לדברים שהם בעבודת יד מגיע גם משם״.

תהית למה לא הלכת בעצמך לכיוון של עבודות קראפטיות יותר?

״אני אוהבת לעשות עבודות יד, אבל בציור קורה עוד משהו שהוא התחושה של חוסר. יש בו מצד אחד את האפשרות ליצור משהו ומצד שני הוא מיכל בתוכו גם את חוסר האפשרות ליצור אותו – כי הרי ציור אף פעם לא יהיה אמיתי. כל הפעולות שלי בציור מגיעות מהמקום של לנסות ולהפוך את הדבר להכי אמיתי שיש, אבל תוך כדי להבין שזה בלתי אפשרי – וגם לזה לתת ביטוי בציור. תמיד יהיו אצלי גם וגם – אוביקטים תלת־ממדיים ולידם כאלה שטוחים, משהו שיש לו כוח כבידה ולידו משהו שמרחף. אני מנסה להנכיח את האשליה״.

אם הניסיון הוא להפוך לאמיתי, למה לא ללכת לכיוון ריאליסטי לגמרי?

״אני מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה. כשלמדתי ציור למדתי לצייר באופן אשלייתי וריאליסטי ואני יודעת לעשות את זה מבחינה טכנית, אבל אני לא יכולה לצייר ציור שהוא רק אשלייתי. אני חייבת שיהיה משהו שישבור את הריאליזם ושירגיש לא הגיוני.

״תמיד, כבר בתחילת הדרך שלי, היה בציור שלי תמיד משהו אקלקטי או קולאז׳י. בדיעבד אני יכולה לראות את זה בתור ההתחלה של מה שאני עושה היום. אפילו בתערוכת הגמר של התואר הראשון הצגתי ציורים שחלקם צוירו בספריי וחלקם בשמן, שהיה בהם גם חיבור, אבל גם חוסר חיבור״.

השלב הבא בהתפתחות הציור של ירושלמי היה יצירה של חורים פיזיים בציור, שבאו בעקבות אותם חללים ריקים שהשאירה בציורים בין הדימויים הארכיאולוגיים. ״עבדתי על ספר אמן, וחלק מהציורים לא ישבו טוב על דפי הספר, מכל מיני סיבות. אז לקחתי את ההדפסות של הציורים וגזרתי אותן, ויצרתי מהן קולאז׳ים – בשלב ראשון רק לטובת הספר. זה מה שנתן לי את הרעיון להתחיל לגזור את בדי הציורים עצמם ולהציג אותם כשהם גזורים״.

את סדרת העבודות הגזורות היא הציגה בתערוכת יחיד בגלריה חזי כהן בשנת 2017. ״היה בגזירה הזאת רגע מרגש ומדהים, שבו פתאום כל האפשרויות נפתחו בפניי וכל החלל הופעל מזה. אפשר היה להניח את הציורים, או לתלות, או להדביק בכל מני צורות. מצד שני, היה בגזירה גם משהו מבהיל שגרם לי לתהות האם אני לא עושה ציור יותר? האם מעכשיו הכל ייגזר ויהפוך למיצב?״.

את הציור אני שורפת באמצעות נר אצלי בסטודיו. הוא צריך להיות מעליי, אז אני משכיבה אותו עם הפנים מטה כשהוא מתוח על שני חמורים, שוכבת מתחתיו ובעזרת הנר שורפת מלמטה. זה הדבר הראשון שאני עושה בכל ציור, והציור עצמו נעשה על בסיס החורים והשריפה

אבל תוך זמן קצר הכל הוביל אותה בחזרה אל הציור. עוד לפני שחזרה לציור שילבה את הציורים הגזורים בציורים אחרים, כשגזרה רק את האוביקטים המצוירים כשלב נוסף במסגרת המהלך להפוך אותם לאמיתיים. ״במשך כמה שנים גזרתי אבל זה כל הזמן חזר לציור. בציור האחרון שציירתי לתערוכת יחיד שהיתה לי בבית האמנים בירושלים ב־2018 אותם החלקים החסרים, החלקים שמסמלים את האין, פתאום הפכו לבולטים וזורחים.

״במקביל, האוביקטים שציירתי במשך ארבע שנים קודם לפחות החלו להעלם. אחרי הציור הזה הבנתי שמשהו השתנה, שאני כבר לא מתעניינת בחפצים באותו האופן ושאני צריכה למצוא משהו חדש״.

זה לא קשה, לנסות להמציא את עצמך כל פעם מחדש?

״זה קשה, אבל זה מה שהציור אומר לי. אני לומדת מהציור מה אני רוצה, ואם אני רואה שאני מציירת את החפצים האלה בחוסר חשק ושהם נעלמים לי ברקע, אין לי איך להתווכח עם זה. זה יהיה טפשי מצידי לא להקשיב לזה״.

מתוך החשיבה המחודשת הגיעה ירושלמי לעיסוק באש, מה שמאפיין את הציורים שלה בשנתיים־שלוש האחרונות. בתערוכה מוצגים הציורים החדשים בחדר הפנימי של הגלריה, כסדרה שעומדת בפני עצמה. ״העיסוק התחיל מדימוי של להבה, שהרעיון שלה בתוך הציור היה להאיר את כל מה שמסביבה. ברגע שציירתי להבה, הפכתי את החורים הריקים בציור לחורים שרופים, כאילו הציור עצמו נשרף, ומשם עלה גם הרעיון להשתמש באש כדי ליצור חורים אמיתיים בציור – גם במקרה הזה, כדי להפוך את הדימוי לאמיתי.

״את הציור אני שורפת באמצעות נר אצלי בסטודיו. הוא צריך להיות מעליי, אז אני משכיבה אותו עם הפנים מטה כשהוא מתוח על שני חמורים, שוכבת מתחתיו ובעזרת הנר שורפת מלמטה. זה הדבר הראשון שאני עושה בכל ציור, והציור עצמו נעשה על בסיס החורים והשריפה.

״מה שגיליתי תוך כדי זה ששכבתי מתחת לבד, הוא שאם אני מזיזה את הנר כשהוא דולק – אני יכולה לצייר איתו. בציורים האלה כל הדימויים של בעלי החיים והצמחים הם כאלה שמצוירים עם פיח של נר, מלמטה. האש הרבה פעמים מכתיבה גם את הצבעוניות של הציור. עם הרעיון והעבודה עם האש פתאום נהיו לי בציורים כתומים, אדומים, צהובים. צבעים של בערה״.

מאיפה מגיעים הדימויים של בעלי חיים וצמחים?

״בעלי החיים מגיעים מדימויים על פסיפסים שפשוט גרמו לי לרצות לצייר אותם. למרות שזנחתי את האריכיאולוגיה, חזרתי אליה בדרך קצת שונה. הצמחים הם כבר משהו אחר, הם נולדו מתוך צורך למלא את החלקים הריקים בציור. ברגע שאני עושה חורים בבד, אני רוצה לעשות איתם משהו. קצת כמו עם החפצים הארכיאולוגיים בציורים הקודמים – מעניין אותי איך אפשר ליצור מהם משהו חדש.

״אני תמיד יוצרת דברים בכמה שפות שונות, אבל אני כן צריכה שהם יתחברו יחד לדבר אחד. אם זה לא מתחבר, או שאני מרגישה שלא קרה שום דבר חדש בציור – אני זורקת לפח. אני זורקת עשרות ציורים. משהו במתח בין השלם והמפורק חייב לבוא לידי ביטוי גם בציור, ואם זה יוצא שלם מדי או פיגורטיבי מדי – זה לא עובד לי״.

לא חבל לזרוק לפח?

״לא. אני מציירת מהר מאוד והרבה פעמים אני לא יכולה לתקן. הצבע בציורים האלה רזה, יש מעט שכבות והתיקון יכול להעשות רק כשהציור רטוב. ברגע שהוא מתייבש האפשרות שלי לתקן היא אפסית. זו אחת הסיבות שבגללן אני זורקת הרבה, אבל גם אחת הסיבות שבגללן אני מציירת מהר. בנוסף, יש לי תמיד תחושה של דחיפות מסוימת לראות את זה קורה״.

---

טל ירושלמי | אבן על אבן
אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי
הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה טבעון
נעילה: 4.3