Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
אדם דרייבר ודינוזאורים, מה כבר יכול להשתבש? ובכן
קיילו רן נלחם בדינוזאורים. על הנייר זה רעיון שנשמע די מוצלח, במיוחד כשמי שכתבו וביימו את ״65״, הסרט שמפגיש בין אדם דרייבר לחיות פרה־היסטוריות אימתניות, הם צמד החמד סקוט בק ובריאן וודס. השניים אחראים על הלהיט ״מקום שקט״ בכיכובו של ג׳ון קרסינסקי. מחקר שלא בוצע באמת, מראה שבכל שנה שנייה בערך מופקים סרטים הכוללים דינוזאורים ושאר יצורים פרה־היסטוריים, אמיתיים או דמיוניים. למה? השד יודע. אבל הקהל תמיד צמא לדברים חדשים ומרעננים ורצוי כאלה שמכילים דינוזאורים. ״65״ בהחלט הסתמן ככזה.
הטייס מילס, תושב כוכב הלכת סומאריס, יוצא למסע ארוך בחלל כדי לממן טיפול לבתו החולה. הסרט נפתח בהיכרות קצרה איתם, ואנחנו לא באמת יודעים שום דבר עליהם. החללית של מילס מתרסקת בעקבות פגיעת אסטרואידים, וכל חברי הצוות (חוץ ממילס) שישנו בתאים הקריוגניים – נהרגים. מילס מוצא את עצמו בודד בכוכב לא מוכר.
כשהוא מנסה להבין איפה הוא נמצא, הוא מוצא ילדה בשם קואה (אריאנה גרינבלט, גאמורה הצעירה ב״הנוקמים: מלחמת האינסוף״), ניצולה נוספת. קואה לא מדברת אנגלית כמו מילס, והתקשורת ביניהם נעשית באמצעות מילים בודדות ותנועות ידיים. לאורך הסרט השניים מנסים לאתר את תא המילוט של החללית ולמצוא את הדרך חזרה הביתה. כל זה קורה על כדור הארץ של לפני 65 מיליון שנה, שבו התהלכו אדוני הארץ האמיתיים – הדינוזאורים.
הבטחות לחוד ומציאות לחוד: ״65״ מסתמן כפלופ רציני. וודס ובק לא מצליחים להביא את היכולות שלהם לידי ביטוי. מה שהצליח להם ב״מקום שקט״, מקרטע בענק בסרט הנוכחי. ״מקום שקט״ תיאר משפחה המתמודדת עם קונפליקטים עמוקים כשברקע יש איום גדול מאוד על חייהם. הסרט סיפק מתח ראוי ודרמה טובה מאוד. ״65״ מנסה לעשות את אותו הדבר, ללא הצלחה. היחסים של מילס וקואה לא מצליחים להבשיל למשהו אמין ומעורר הזדהות. בהתאם לכך, לא נמסר שום מידע על הדמויות בסרט חוץ משמותיהן ואולי פרט אחד שחושף בקושי.
אפילו הדינוזאורים, תוצר CGI בלתי ראוי שנראה שיצא ממפעלי האפקטים המושמצים של נטפליקס, לא מרגישים כמו איום ממשי או מסכן חיים יתר על המידה. הזוחלים הענקים בקושי נראים על המסך, וכשהם כן, הם לא עוברים בצורה אותנטית
אפילו הדינוזאורים, תוצר CGI בלתי ראוי שנראה שיצא ממפעלי האפקטים המושמצים של נטפליקס, לא מרגישים כמו איום ממשי או מסכן חיים יתר על המידה. הזוחלים הענקים בקושי נראים על המסך, וכשהם כן, הם לא עוברים בצורה אותנטית. הם נראים כמו תוסף מיותר וכזה שכוחו הוויזואלי סורס לחלוטין. קאסט הכולל שני שחקנים ראשיים בלבד הוא חסכוני מאוד ומשאיר לא מעט דולרים בקופה. אז לאן כל התקציב הלך? לא לאיכות האפקטים, זה ברור.
תסריט מדולל ובימוי שאינו מרקיע שחקים הם רק עוד חלק בכישלון הזה. אדם דרייבר לא מצליח להושיע את הסרט מהבינוניות שלו, ואריאנה גרינבלט לא עושה עבודה יותר טובה עם טקסט מצומצם ביותר. כתוצאה מכך מתקבל צמד של ״אב ובת״ (קואה משמשת תחליף לבתו החולה של מילס) שלא מרגש ולא מצליח להתחבר אל הצופה, מכיוון ששום אמוציות או קונפליקטים לא נמצאים שם.
״65״ הוא סרט שהיו לו את כל הסיבות להצליח. הרעיון נהדר, אבל הביצוע המקרטע יצר שיעממון מעייף שלא מצליח להגיע לשום פסגה. אפילו אדם דרייבר לא מצליח להציל אותו. הדינוזאורים משמשים בו אך ורק כתפאורה, מה שמצליח להוציא כל תחושת מתח או אי־נוחות. המהלכים צפויים וגנריים, ואפילו אורכו הקצר יחסית (לסרטים של היום) מרגיש כמו נצח. בקיצור, הדינוזאורים הפסידו. וגם אתם תפסידו זמן יקר מצפייה בסרט הזה.
65
בימוי: סקוט בק, בריאן וודס
93 דקות; ארה״ב, 2023
כוכב אחד
