דוקאביב 2023 // נורית אביב - אישה עם מצלמה

כשזהר ברנט, במאית הסרט ״נורית אביב – אישה עם מצלמה״ שואלת את אביב ״מה הזכרון הקולנועי הראשון שלך?״ היא עונה בסיפור. תל אביב, שנות ה־50, ילדה נשארת לבד בבית בערב, ההורים יצאו כנראה לאיזה קפה עם חברים. אין כמעט מכוניות ברחוב, הכל שקט. והנה פתאום, מקצה הרחוב רעש של אופנוע מתקרב.

היא כבר יודעת לזהות את המיקום המדויק לפי הרעש, ויודעת שתכף האור מהפנסים שלו יוקרן בזווית מדוייקת על התקרה של החדר. ״ידעתי מראש״ היא מספרת, ״שעכשיו על התקרה יהיה לי רגע של קולנוע״. הרגע הקסום הזה של אור האופנוע מוקרן על קיר החדר, הוא הזכרון הקולנועי הראשון. 

אביב, צלמת, במאית, או כמו שהיא מעדיפה להגדיר את עצמה (עדיף בצרפתית או באנגלית), Filmmaker, גדלה בתל אביב להורים שהיגרו מגרמניה. בגיל ארבע, כשאבא שלה נותן לה את המצלמה שלו היא מתחילה לצלם. בגיל שש בערך כבר התפרסם צילום שלה בעיתון. כשהיא מגיעה לפריז היא מחליטה להגשים חלום ונרשמת ללימודי קולנוע שם. 

מאז, במשך שנים רבות היא יוצרת, פועלת, מצלמת מביימת וחיה בין צרפת לישראל. הסרט שיוקרן בדוקאביב הוא ציור דיוקן מרגש, חיוני, ומלא יופי שלה; דיוקן של צלמת מחוננת (כמו שמגדיר אותה אחד מחבריה ללימודים באותו בית ספר לקולנוע), במאית נפלאה, ואשה שהמבט הסקרני והילדי שלה לא מפסיק לרגע להתבונן, לראות, להקשיב, להשתהות. 

אני אוהבת מאוד את הסרטים של נורית אביב. אוהבת זו מילה לא מספיק מדויקת: הם יקרים מאוד לליבי. הטרילוגיה שלה על השפה, לדוגמה, היא עבודה מוקפדת, חכמה, חקרנית ומאוד מאוד יפה. הסרט שלה ״על מה שאבדה ארץ האב״ הוא אלגיה נוקבת ומפתיעה על גרמניה של לפני מלחמת העולם הראשונה. המבט שלה בסרטים שלה הוא מלא קשב, הקשב שלה הוא כולו התבוננות, החוכמה והיופי צרופים זה בזה. 

החזרה אל הציור 

זה אתגר לא פשוט לעשות סרט על אביב. באחת התמונות הראשונות לדוגמה היא מסבירה לברנט איפה בדיוק היא (הבמאית) צריכה לעמוד כדי לראיין אותה. ברנט אומרת בהומור ובחום שהיא אפילו לא נתנה לה הזדמנות להגיע למקום הזה. בהמשך היא בודקת עם הצלם (מני אליאס) את המיקום שבחר למצלמה, האור שנכנס, המקום הנכון להעמיד מצלמה כדי לתעד את השיחה איתה.

אבל האתגר הזה הוא לא רק של יוצרי הסרט, הבמאית, הצלם, העורכים, אלא לא פחות מכך של אביב עצמה. הנכונות שלה להפקיד את עצמה מול מבט של אחרת, העמידה אל מול המצלמה ולא מאחוריה, הנכונות לחשוף שבירות ולבדיות הן לא מובנות מאליהן. הדיוקן שהולך ונבנה לאורך הסרט הוא דיוקן של אשה מרתקת, מלאת יופי, מרובת פנים ורבת שכבות. לעיתים היא מלאת הומור, לעיתים היא נוגעת ללב, תמיד היא היא עצמה, במין כנות וישרות כמעט ילדיים, וללא משוא פנים.

אפשר לכתוב הרבה על הסרט היפה הזה ועל הדיוקן של אביב שמשורטט דרכו. אפשר לדוגמה להזכיר את האופן שבו אביה, במכוון או מבלי משים, חנך אותה אל התפקיד הזה של יוצרת קולנוע שבחרה לכאורה לגדול אליו. אפשר לדבר על המקום של אשה יחידה בתוך תעשייה גברית, על היותה אשה צלמת קולנוע ראשונה באירופה.

אפשר גם לספר על הקשר המיוחד שלה עם הבמאית המופלאה אנייס ורדה. ורדה מספרת שם מול המצלמה (כשאביב עומדת לידה) איך לפני שנים, כשאביב רק התחילה לצלם, היא ראתה סרט שלה ומיד התקשרה לבקש שתבוא לעבוד איתה (מחר את יכולה? ברור, מחר!). הביוגרפיה של אביב מרתקת, הדרך שחצבה לעצמה, המשוקעות המוחלטת בצילום (פעם למשל כמעט נדרסה על ידי רכבת שבלהט הצילום לא שמה לב עד כמה היא מתקרבת אליה) היא יוצאת דופן.

שני דברים בסרט הזה רגשו אותי במיוחד. שניהם קשורים באופן שבו היא עצמה עושה סרטים. בפתיחת הסרט היא מספרת שבתקופה האחרונה לא היה לה ממש מצב רוח; הקורונה כנראה היתה בעיצומה והעולם התכנס. אבל, היא מספרת, בתוך ההסתגרות הזו הקפידה כל הזמן להמשיך לצלם בקביעות. כל יום היא צלמה מאותו חלון בחדר, כל יום את אותו נוף שנשקף ממנו. בעצם, היא אומרת, ״צילמתי את הרוח״. וזה לדבריה כבר עושה מצב רוח יותר טוב. 

ועוד היא מספרת, כי לפני שהיא מתחילה לעבוד על סרט חדש היא הולכת תמיד אל מוזיאון הלובר, ושם היא חוזרת להתבונן בציורי פורטרטים. היא מתבוננת בהם ארוכות, בודקת לדוגמה מהיכן מגיע האור, או את המבט שניבט דרכם. החזרה אל הציור לדבריה, אל הדיוקנאות, זה הבסיס. 

הוא בטח לא יגיד לי מתי להפסיק לצלם

בדברים שהיא אומרת על ציורי הדיוקן ועל הצילום דרך החלון את מה שניבט בו, היא נוגעת באיזה דבר עיקרי בעבודה שלה עצמה, בשפה הקולנועית שלה; בפריימים המוקפדים של הקולנוע שלה. יש איזה יופי מחמיר, ובו זמנית רישום חד של התנועה, של הדבר החולף. 

הסיפורים האלה שהיא מספרת על האופן שבו היא עובדת הולכים ומצטברים לאורך הסרט. כשהיא מספרת לדוגמה איך היא ״מצלמת את הרוח״, או למה יותר ויותר מעניין אותה הכתם או האור הרבה יותר מהארוע, או כשהיא מדברת על ההכרח לקחת סיכונים כשמצלמים, ואיך לדוגמה המשיכה לצלם את היד של החיל שבקשה לחסום את העדשה כשצלמה בשטחים (״הוא בטח לא יגיד לי מתי להפסיק לצלם״, ובעיקר, היא מודה, היא היתה שקועה לגמרי בצילום עצמו, ולא יכלה בכלל לשמוע את כל מה שמסביב). כל הדברים הללו ואחרים שהיא אומרת לאורך הסרט הזה הולכים ומצטברים לכמעט כיתת אמן נפלאה ומרגשת על צילום, על אור, על כתם, על איך מציירים דיוקן בקולנוע. 

באחת הסצנות מאיר ויזלטיר (שמספר גם איך פגש אותה לראשונה כסטודנטית צעירה בפריס) מתאר את הפליאה שהיתה לו כשצילמה אותו לסרט (משפה לשפה). חשבתי, הוא אומר, שכמו תמיד כשמצלמים יהיה ראיון, ״את תבואי ותשאלי שאלות ואני אענה״. אבל, הוא מספר, בניגוד לציפיות או למוכר קרה דבר אחר לגמרי.

אביב צלמה את הדברים שאומרים הדוברים בסרט הזה בוואן שוט ארוך. כשהם אומרים ברצף את הדברים שהכינו מראש (או לא) והיא פשוט מקשיבה ומצלמת. אחרי שסיימו לצלם, מספר ויזלטיר, וכבר הכל נאמר וצולם, היא משום מחליטה לצלם שוב. בטייק האחרון הזה שלא אמור היה להצטלם ויזלטיר אמר פתאום איזה דבר שלא אמר קודם על הנוכחות של שפת אמו (רוסית) בכתיבה שלו בעברית. הדבר הזה שפתאום הופיע הפך להיות לב הדיוקן שלו בסרט של אביב. כך הצילום המוקפד, המתוכנן, ללא התערבות, ברגע אחד מצליח ללכוד גם את הדבר שלרגע הופיע וחלף.

כיתת האמן הזו שנבנית לאורך הסרט, הדברים יקרי הערך שהיא אומרת על צילום ועל קולנוע, הם לא רק מרתקים, הם הופכים בסרט הזה באיזה אופן מעניין לחלק מהרישום של הדיוקן שלה עצמה. דיוקן חשוף, מלא שכבות, ומלא חיוניות של יוצרת, דיוקן שהוא גם המבט שלה על העולם.

זה סרט מלא יופי וחכמה, הצפייה בו היא עונג צרוף למי שקולנוע, צילום, אהבה ליופי, וכמובן נורית עצמה, יקרים לליבו. 

---

נורית אביב – אישה עם מצלמה
בימוי: זהר ברנט
ישראל 2023, 70 דקות