באינטרנט אף אחת לא יודעת שאתם כלב, אבל לאף אחת גם לא אכפת

01: כל מה שהם רואים זה את המילים שלך

ב־5 ביולי 1993 התפרסמה במגזין הניו יורקר קריקטורה שהפכה במרוץ השנים לפולקלור אינטרנטי ידוע. האינטרנט היה אז בחיתולים מידה 1 אבל הקריקטורה הצליחה לתפוס את אחת ההבטחות הגדולות שלו, והיא היכולת שלנו להיות מי שאנחנו רוצים, בנפרד מהזהות האמיתית שלנו, ועל הדרך להתגבר על כל מיני הטיות ודעות קדומות.

שרי טרקל, סוציולוגית ופרופסור למדעי החברה של המדע והטכנולוגיה ב־MIT, שעוסקת בין היתר בהשפעות של טכנולוגיה על זהות ומערכות יחסים ואחת הסוציולוגיות האהובות עליי (כן, כן… יש לי רשימה כזאת. היא במירוץ צמוד עם אווה אילוז על המקום הראשון), כתבה בספרה Life on the Screen מ־1995 את המילים הבאות: ״את יכולה להיות מי שאתה רוצה להיות. את יכולה להגדיר את עצמך מחדש לחלוטין אם תרצי. אתה לא צריך לדאוג לגבי המשבצות שאנשים אחרים הכניסו אותך אליהם. הם לא מסתכלים על הגוף שלך ומניחים הנחות. הם לא שומעים את המבטא שלך ומניחים הנחות. כל מה שהם רואים זה המילים שלך״.

תרגמתי את הטקסט לעברית בלשון נקבה, אבל היא התייחסה גם למגדרים אחרים כמובן. זה מדהים לראות איך החזון של חלוצי האינטרנט התגלגל לאורך השנים וכמה המילים של טרקל רלוונטיות היום.

צוקי ושות׳ קצת שינו את כללי המשחק בתחילת שנות ה־2000 עם רשתות חברתיות שמחייבות אותנו להשתמש בזהות האמיתית שלנו, אבל החיים הם סוג של מטוטלת ובשנים האחרונות אפשר לראות איך האינטרנט מתנדנד חזרה אל שימוש בזהויות אינטרנטיות נפרדות בתוך שמכונה ״כלכלת הפסבדונים״.

02: כלכלת הפסבדונים על רגל אחת

בשביל להגדיר את המושג כלכלת הפסבדונים, נבסס שנייה את ההגדרות של המונחיחם ״פסבדונים״ ו״כלכלה״. אז מה זה פסבדונים? אם המושג פסבדונים נשמע לך מוכר, זה לא במקרה. פסבדונים זה פשוט דרך נוספת להגיד ״שם עט״, אבל בצורה יותר מתנשאת. בוויקיפדיה טוענים שפסבדונים הוא: ״שם בדוי, לרוב מתוך בחירת הכותב, שתחתיו מתפרסמים חומרים ספרותיים, שירים, ספרים או מאמרים, לעיתים משום שהמחבר חפץ בעילום שם, ולעיתים מסיבות אחרות״.

מה זה ״כלכלה״? שוב נפנה למומחים עלומי השם בויקיפדיה: כלכלה היא מכלול פעילויות של ייצור, הפצה וצריכה של סחורות ושירותים, המערבת פרטים, עסקים וממשלות, כדי לספק את הצרכים והרצונות האנושיים בחברה.

אז מה זה כלכלת הפסבדונים? כלכלת הפסבדונים היא כלכלה לכל דבר ועניין, רק שהא.נשים שמבצעים עסקאות ויוצרים ערך יכולים לעשות זאת באמצעות שמות בדויים כדי להגן על זהותם, בעיקר על ידי שימוש בטכנולוגיית בלוקצ׳יין. את הקונפסט הגה בלאג׳י סרינוואסן, אחד המוחות החריפים ודמות בולטת וביקורתית בקהילה הטכנולוגית (ממליץ לצפות בהרצאה הזאת שלו, שבה הוא פורש את משנתו).

03: כלכלת הפסבדונים על שתי רגליים עם קצת סיפורים פיקנטיים

לפני שנמשיך, כמה מילים על ההבדל בין אנונימיות לפסבדוניות. אנונימיות: להיות אנונימי פירושו להיות לא ידוע או בלתי ניתן לזיהוי, כשהמטרה בסופו של דבר היא להשאר עלום שם ולא לשמור על מוניטין לאורך זמן. פסבדוניות: גם פה מדובר על שימוש בזהות בדויה, המטרה היא לשמור על אותה זהות לאורך זמן ולבנות מוניטין סביבה.

א.נשים שיוצרים בזהות בדויה היו מאז ומעולם (כן, קהלת/שלמה המלך, אני מדבר עליך), אבל הבחירה של אותם יוצרים לכתוב תחת פסבדונים הייתה בעיקרה אישית, יצירתית, תרבותית או פוליטית. אחת הדוגמאות המפורסמות היא צ׳ארלס לוטווידג׳ דודג׳סון שידוע יותר כלואיס קרול. דודג׳סון פרסם את חיבוריו על מתמטיקה ולוגיקה בזהותו האמיתית, ואת ״אליסה בארץ הפלאות״ ופרוזה נוספת תחת זהותו הבדויה והמפורסמת הרבה יותר.

או קחו את בנקסי, אחד האמנים החשובים והמשפיעים בימינו. אף אחד לא יודע מי זה, ובשלב זה יש מצב שכבר מדובר בקבוצה שלמה של אמנים שפועלים תחת אותו פסבדונים. בנקסי בעצמו אמר פעם שאם א.נשים היו יודעים מי הוא באמת, הם כנראה היו מתאכזבים. בסופו של דבר, כל אותם יוצרים פשוט פעלו תחת שם עט באופן אינדיבידואלי ולא היו חלק מכלכלה שלמה והם בוודאות לא ניהלו את עניינם על גבי בלוקצ׳יין.

א.נשים שיוצרים בזהות בדויה היו מאז ומעולם (כן, קהלת/שלמה המלך, אני מדבר עליך), אבל הבחירה של אותם יוצרים לכתוב תחת פסבדונים הייתה בעיקרה אישית, יצירתית, תרבותית או פוליטית. אחת הדוגמאות המפורסמות היא צ׳ארלס לוטווידג׳ דודג׳סון שידוע יותר כלואיס קרול

אבל רגע, מה קשור בלוקצ׳יין וקריפטו עכשיו? אין מה לעשות, לבלוקצ׳יין יש קשר אדוק לכלכלת הפסבדונים (לפחות על פי החזון המקורי של באלג׳י), אבל בגלל שזמננו קצר וזה לא כזה מעניין, אעשה את זה במשפט אחד: באמצעות הבלוקצ׳יין שהוא מאגר מידע מבוזר, אפשר לייצר רשומות ולהנפיק חוזים חכמים שיוודאו שמי שאמר שהוא עשה משהו אשכרה עשה אותו, בלי בהכרח לחשוף את הזהות האמיתית שלו.

דרך נוספת שאני אוהב לתאר את כלכלת הפסבדונים בשיחות שלי עם עצמי היא ״כלכלת הלא אכפת לנו מי את או מה את, אכפת לנו ממה שאת עושה״ (שוב, גם מגדרים נוספים הם חלק מהכלכלה הזאת, אבל אני כותב בלשון נקבה); ותוך כדי כתיבת השורות האלה נזכרתי בסיפור הזה של שתי יזמיות שהוסיפו מייסד־שותף מזויף לסטארט־אפ שלהן, בשביל להתגבר על קשיים בעבודה עם גברים שסיפקו שירותים מקצועיים עבורן. סיפור אינטרנטי מדהים, אבל כבר כתבתי יותר מדי.

מה שמעניין לראות איך היכולת שלנו לפעול תחת פסבדונים משתקפת בעולם התעסוקה. אנחנו יכולים לעבוד או להרוויח כסף באופן שבו לא בהכרח היינו יכולים לעשות בחיים האמיתיים – בין אם זה בגלל אפלייה מגדרית, גזענית או כל התנהגות אנושית אחרת שפוסלת א.נשים. בשביל להדגים איך הקונספטים האלה באים לידי ביטוי בפועל, אספתי שלוש אנקדוטות קצרות מהתקופה האחרונה.

ישבתי עם חבר לא מזמן, ששמו שמור במערכת, שסיפר איך כשהוא היה באזור גיל 13, הוא ניהל איזשהו פורום עיצוב בתפוז. הוא כמובן לא השתמש בשם האמיתי שלו, אבל א.נשים הכירו אותו בתור הכינוי שלו. הוא בנה לעצמו שם בקהילה ואפילו הצליח להשיג כמה גיגים בעיצוב. כמובן שאף אחד לא ידע שהוא בן 13, אבל היופי הוא שלאף אחד גם לא היה אכפת. 

אגב, אחד הגיגים האלה היה עיצוב לאתר פורנו, אז אם הלקוח היה יודע הוא היה חושב פעמיים האם להעסיק אותו. מצד שני, מדובר על בן אדם שניהל אתר פורנו. אז סטנדרטים מוסריים זה לא הצד החזק שלו.

דוגמה נוספת היא הסיפור המדהים של אדי; סיפור שהוא התגלמות כל הדברים הטובים שיש באינטרנט ב־2023 בפוסט. אדי הוא גם סטוריטלר מדהים, אבל זה לא קשור. זה מה שאדי סיפר ולאחר מכן הסרטון שעליו הם עבדו ביחד.

או אפשר לקחת אפילו אותי לדוגמה. אני עובד בחברה טכנולוגית עם יותר מ־5,000 עובדים בכל העולם שהשם שלה מתחרז עם מיקס (במחלקה שלי יש בערך 500 א.נשים). רוב התקשורת בארגון מתבצעת בסלאק (שזה כמו וואטסאפ רק שכולם מתעקשים להתכתב באנגלית משום מה).

יצא לי לא פעם ולא פעמיים להתכתב עם קולגות בחו״ל או אפילו מאותו משרד שבו אנחנו יושבים בלי שאף אחד מאיתנו מכיר אחד את השני, אפילו בצורה השטחית ביותר. לי אפילו אין תמונת פרופיל, ככה שלפעמים יצא לי להתקל בא.נשים במשרד ולא היה להם מושג שזה אני. שוב, מה שמדהים זה שלאף אחד זה לא באמת משנה. והסיבה שזה לא באמת משנה לאף אחד היא כי יש יש לנו איזשהי זהות משותפת בתור עובדים של אותה חברה, וזה כמעט באופן אוטומטי מייצר בינינו אמון.

04: מחשבות על זהות ואמון בכלכלת הפסבדונים

מה שגם מוביל אותי לאחד המאפיינים הכי חשובים בכלכלת הפסבדונים: אמון. באינטרנט ובפלטפורמות דיגיטליות אמון הוא נושא סופר מעניין ונחקר; הרבה ממה שפלטפורמות דיגיטליות מספקות או מתווכות לנו זה את תחושת האמון. אפשר לראות את זה בפלטפורמות מסחר כמו אמזון או המרקטפלייס של פייסבוק, או בפלטפורמות כמו Airbnb. יש לנו את תחושת הבטחון להזין את פרטי האשראי שלנו או ללכת לישון בבתים של זרים, כי הפלטפורמות האלה משקיעות המון משאבים ומחשבה ביצירת האמון הזה (לדוגמה היכולת שלנו לקרוא ביקורות של א.נשים אמיתיים).

מה שבלוקצ׳יין מאפשר מהבחינה הזאת הוא יצירת אמון מבוסס ״קוד״. שוב, לא ארצה לסבך יותר מדי, אבל מה שהטכנולוגייה הזאת מאפשרת לנו הוא ביסוס אמון בין שני צדדים שלא מכירים אחד את השני באמצעות הנפקה של חוזה חכם על גבי רשת הבלוקצ׳יין, שהיא מאגר מידע פומבי שכל אחד יכול לקרוא את המידע שעובר בו. 

כמו שחוזה ״טיפש״ שמנוסח על ידי עורכי דין מגדיר בצורה מדוייקת (בשפה שמובנת רק לעורכי דין) מה התחייבות של כל אחד מהצדדים בחוזה, ואפשר לייצר בינהם אמון על אף שהם לא מכירים מכירים אחד את השני, ככה חוזה ״חכם״ מבסס את האמון בין הצדדים, רק בלי עורכי הדין באמצע, ובלי שנצטרך לדעת מי הצד השני בחוזה.

הרבה ממה שפלטפורמות דיגיטליות מספקות או מתווכות לנו זה את תחושת האמון. אפשר לראות את זה בפלטפורמות מסחר כמו אמזון או המרקטפלייס של פייסבוק, או בפלטפורמות כמו Airbnb. יש לנו את תחושת הבטחון להזין את פרטי האשראי שלנו או ללכת לישון בבתים של זרים

שלושת הסיפורים ששיתפתי פה מתבססים בעיקרם על מאפיין מרכזי של הרבה מהעבודות במאה ה־21 – הן יצירתיות ומתרחשות באמצעים דיגיטלים. זאת, בניגוד למאות שקדמו לה שבהן הרבה מהעבודות היו תעשיתיות והתרחשו בעולם הפיזי. 

זה אומר שאין קשר בין כמות הזמן או המשאבים שנשקיע בעבודה, לבין התפוקה או הערך שאנחנו מספקים עבור המעסיקים שלנו. וזה גם אומר שאין קשר בין מי אנחנו או מה הרקע שלנו, לבין התוצרים שלנו או ההשפעה שהן מייצרות בעולם.

אחד הדברים הכי כיפים עם האינטרנט הוא שאנחנו יכולים.ות לאמץ לעצמנו זהות (או זהויות מרובות) שנפרדת מהזהות האמיתית שלנו. זה מאפשר לנו לחקור וליצור דברים שלא בטוח שהיינו יכולים לעשות בחיים האמיתיים שלנו ואשכרה מאפשר לא.נשים לחיות על פי אידאלים נשגבים כאלה שכתובים במגילות עצמאות ברחבי העולם, אבל לא באמת מיושמים בפועל; ״בלי הבדל דת, גזע ומין״ וכאלה.

הנושא הזה סופר מורכב וגם מגלם בתוכו הרבה הבטים שליליים ומסוכנים שלא דיברתי עליהם. היכולת ליצור זהויות נפרדות באינטרנט ורשתות חברתיות נותנת כלים ובמה לכל מה שרע באנושות באמצעות חשבונות מזוייפים, טרולים, בוטים או סתם א.נשים בזויים שמחפשים להסית, לבזות או להשפיל (אבל אולי אכתוב על זה בעוד בעתיד).

בסופו של דבר, אני רוצה להאמין שהאינטרנט בעיקרו יכול להוות מרחב שבו א.נשים חופשיים ליצור, לתקשר ולעבוד בדרכים שלא בהכרח יתאפשרו להם במקום אחר. בלאג׳י היטיב לנסח את זה ככה: ״במקום לפנות באופן תמים לאנשים ולבקש מהם להסתכל מעבר למגדר, או להסתכל מעבר לגזע, או להסתכל מעבר לזה או להסתכל מעבר לזה, או לא לבטל או לא להפלות באינטרנט, אנו לא מאפשרים לאנשים לעשות זאת על ידי הסתרת מידע מהסוג הזה כולו עם אווטרים או עם שמות בדויים שאפשר לאמת״.

או בפרפרזה על הקריקטורה המקורית בניו יורקר: ״באינטרנט לאף אחד לא אכפת אם אתם כלב״.