אסף צור: את המכחול אני מחזיק ביד ימין

את רוב שטח הסטודיו הקטן של אסף צור תופס בימים אלה ציור נוף עם חבילות קש. שדות שלף של ראשית הקציר, וברקע ואדי וברושים. כמי שמכירה אותו מקרוב, ועוקבת כל השנים אחר התפתחות הציור של צור, מיד ברור לי שמשהו חסר.

נוף בלי אנשים? מה קרה?

״נכון. פעם ראשונה״, הוא מחייך בביישנות מהולה בגאווה מסויימת, שהפכה לכרטיס הביקור שלו בזמן האחרון. הציור נראה כתבנית נוף מולדתו בקיבוץ נגבה, אבל הוא מגיע דווקא מההווה. ״זה בנטף, ליד מחנה הימ״מ. ואני באמת מתאפק לא להכניס דמות בשדה. כנראה יהיו קוצים בחלק הקדמי, ועליהם תהיה חוחית. שמת לב שכבר אין חוחיות? פעם כשיצאנו לשדות תמיד היו חוחיות״.

האמת שלא שמתי לב, למרות שגם אני מגיעה מקיבוץ בנגב. נראה שהוא שם לב בשנים האחרונות ליותר ויותר פרטים. מפנה קשב, מלקט מראות. ובציור שלו הוא לא יכול לוותר על הגורם החי, אנושי (או ציפורי, במקרה זה). אולי בגלל הצורך בקנה מידה, אולי זו רומנטיקה מסויימת.

״זה לא שאני פונה עכשיו לציור נופים, הנוף פה מגיע מתוך הסיפור שלו. בכלל אני לא רואה בעצמי צייר נופים או צייר פורטרטים, אני בעיקר מנסה לספר סיפור ולהעביר לאנשים משהו שאני הרגשתי ברגע הזה (עד כמה שזה נשמע נדוש. כן)״.

כמי שניהל קריירה של אתגרים וסכנות, צור, שפרש לאחרונה מתפקיד תובעני כראש מערך החבלה של משטרת ישראל, מגלה צדדים אחרים באישיותו ובהתמודדות עם ציור, אמנות, תערוכה – החלטה שהבשילה מהר והפתיעה גם אותו. בכלל, המחשבה על עצמו כצייר חדשה לו ויש בה תעוזה שלא ידע שיידרש לה.

״אני בדרך כלל מדבר מעט מאוד ועל ציור אני יכול לשפוך מילים. לא ברור לי למה״, הוא אומר בחיוך. הדיבור על רגשות ושינויים חדש לו, קצת פחות חדש החיפוש אחר כיוון האור והגוון המדוייק שהוא רוצה להגיע אליו. אלה משתלבים ביכולת ריכוז ופרפקציוניזם שאפשר לזהות במעקב הדקדקני אחר פרטים, טקסטורות ודוגמאות חזרתיות – של טקסטיל או ריצוף – מוטיבים בולטים בעבודותיו.

הוא בן 58, אב לשלושה ילדים ונשוי בשנית למאיה, גם לה שלושה ילדים. הציורים הראשונים התמקדו בהןם, בדרך כלל על רקע נוף פתוח, שהפך את הסצנה למעט סוריאליסטית. אחר כך התחיל לצייר מקומות ואנשים אקראיים, שנתקל בהם בדרכו וגרמו לו לעצור, להתרגש. הציור הראשון שמכר היה של קבוצת אנשים עושים יוגה במרינה בתל אביב (אחד מהם המתין בסבלנות כמה שנים עד שצור הסכים למכור).

ציור אחר מסמן איזו נקודת מפגש בין העולמות שלו: ״את המדרגות באוגוסטה ויקטוריה ראיתי בהכנות לביקור של ביידן בירושלים. עצרתי וצילמתי, כבר ידעתי שזה יהיה ציור״, הוא מספר. ״המקום עצמו והשחור לבן של הרצפה ביקש איזו דמות, וידעתי שהיא תהיה מקועקעת״.

מה הקשר? תסביר?

״כנסיית אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים – המקום שבו חיה האוכלוסייה הכי לא מוגדרת בארץ. עם מה שקורה היום, עם המחאה, מדגיש עד כמה כל עניין ההגדרות מאוד מסובך. אנחנו כישראלים מתקשים להגדיר את עצמנו, ועל אחת כמה וכמה איך מגדיר את עצמו תושב מזרח ירושלים? ערבי, ישראלי, נוצרי, מוסלמי, פלסטיני״.

אבל קעקועים, זה עולם דימויים אחר לגמרי.

״כן, הקשר אסוציאטיבי: שם הציור הוא מאחד הקעקועים של הנערה (שהיא אמיתית לגמרי) It’s not a phase mom –זה לא שלב חולף, אמא. אני חווה את זה מההיבט הרגשי, עזבו אותי ותנו לי להיות מי שאני. ביטוי של התרסה ואומץ. ויש משהו מאוד יפה באנשים שעומדים על ההגדרה העצמית שלהם״.

מעניין שזה מה שיפה בעיניך. אתה הרי איש של מערכות ומסגרות.

״אנחנו חיים בעולם מאוד מאוד מורכב, שאין בשום דבר שחור ולבן. אנשים נוטים לראות אותי – יודעים את הרקע שלי ואת העבודה שלי, ומשייכים אותי לעולם הביטחון כפי שהם חושבים שעולם הביטחון נראה״.

ברור שזה מאוד סטריאוטיפי, כי מה אני כבר יודעת על העולם האמיתי של אנשי הביטחון?

״נכון. ואני חושב שזה מאוד שונה. חצי מהקריירה שלי הייתי בימ״מ, שזה ערוץ התקפי, ובמחצית השנייה של הקריירה עסקתי בחבלה, שזה ערוץ הגנתי. אני יכול להסביר מפרספקטיבה פחות מוכרת את הבחירות שלי להיכנס לערוצים האלה, שבשניהם יש אלמנט של סיכון עצמי בשביל ערכים מאוד חשובים.

״לעומת נאמר פעולה של חיל האוויר, כמו שהיו במבצע האחרון, כשמטילים פצצה קשה שלא לפגוע מסביב בחפים מפשע (כמובן שלא בזדון). בימ״מ פוגעים רק במי שמחזיק נשק או מהווה סיכון, ומטרת העל היא לא לפגוע באנשים לא מעורבים. זה אומר שבמקום שאפשר לפעול באגרסיביות – בנשק בעל עליונות – יש החלטה מודעת להיכנס רגלית עם נשק קל. הסיכון ללוחמים הוא מאוד גדול״.

זה עדיין ״חיסול״. וזה מעורר קונפליקטים.

״בסופו של יום הפעולה היא פעולת הרג, ויש אנשים שרואים את זה – כל הרג – כבלתי לגיטימי. אבל אנחנו חיים בעולם מורכב, כאמור. בעולם החבלה, לעומת זאת, אנחנו מסתכנים עבור כולם באותה מידה. אני אפרק מטען במרכז תל אביב בדיוק כמו שאפרק מטען מרכב של עבריין, או בעזה או בכפר ערבי או בהתנחלות – אעשה את אותו הדבר בדיוק ובאותה רמת סיכון. בעיניי זה התגלמות של ערך השוויון – אדם הוא אדם״.

נתת פה ממש מורשת קרב. ואולי הסבר לעבודה שמאוד לא ברור למה מישהו ירצה להיכנס אליה.

״אני יכול לראות בעיני רוחי את האנשים שיקראו את זה ויצקצקו בלשונם, אבל אצלי זו מציאות. ככה אני חי ב־34 השנים האחרונות. גם כשנפצעתי והחלטתי להמשיך״.

נפצעתי בפירוק מטען בעזה. בתחילת האינתיפאדה השנייה. נהרגו שם שני חברים שלי ואני נפצעתי בין השאר ביד הדומיננטית שלי – כף יד ימין. השיקום השבית אותי לחצי שנה. עברתי המון ניתוחים ומלחמה עצמית מאוד קשה

איפה נפצעת?

״נפצעתי בפירוק מטען בעזה. בתחילת האינתיפאדה השנייה, פירקנו מטענים שנועדו לפגוע בחיילים ובעובדים ליד מעבר הגבול סופה. נהרגו שם שני חברים שלי, קצין גששים וחבלן, שהיו תחת פיקודי. אני נפצעתי בין השאר ביד הדומיננטית שלי – כף יד ימין.

״השיקום השבית אותי לחצי שנה. עברתי המון ניתוחים ומלחמה עצמית מאוד קשה – להחזיר ולהעביר תפקודים ליד שמאל. אז היום אני שמאלי חלקית, אבל אני מחזיק את המכחול ביד ימין (אם כי בדרך משונה)״.

אז הציור היה חלק מהשיקום?

״לא בדיוק. אבל זו היית עצת מיליון הדולר של פרופסורית בתל השומר, שאמרה לי שאם אני מצליח לסגל לעצמי דרך להחזיק את העט ביד ימין – חשוב לשמור על זה. לפעמים אני סובל כאבים איומים אחרי סשן ארוך של ציור. המכחול נופל הרבה פעמים – אבל זה לא דרמטי״.

אבל זה כן דרמטי, כי מאוד חשוב לך הדיוק הריאליסטי. אז בוא במעבר חד נשאל – מאיפה הגיע הציור?

״מאז שאני ילד אני מצייר. גדלתי בקיבוץ בלינה משותפת, ובשונה מהרבה אחרים אני זוכר את הילדות בבית הילדים כתקופה מופלאה. חלק מהזיכרונות שלי מהתקופה זה שאבא שלי היה מגיע מדי פעם בלילה ומשאיר לי ציור עם בוקר טוב״.

הוא צייר?

״לא. הוא ידע לצייר. וכשאני הייתי גדול יותר (בן שבע נגיד) היינו מכינים ביחד ציור לילי לאחי הקטן״.

ובכל זאת, לצייר כיום, בבגרותך, דרש תעוזה.

״אני תמיד עושה דברים בידיים, ממסגר ובונה רהיטים, והציור היה אצלי און אנד אוף, לפעמים נדחק לשרבוטים בעט על מחברות בישיבות אינסופיות (את כל פו״ם העברתי ככה). המפנה הגיע ב־2017. זה התחיל כנראה בעקבות קנייה של ציור של מאיר פיצחדזה. בפעם הראשונה שראיתי אותו הציור היה תלוי בננה בר בפלורנטין (בשנות ה־90). 20 שנה מאוחר יותר נתקלתי בו בגלריה של אפרים בידרמן בכפר שמריהו – ופתאום הבנתי שהוא יכול להיות שלי״.

זה משהו מאוד שונה, התשוקה לבעלות על ציור והתשוקה לצייר.

״לגמרי. אבל ברגע שהציור היה בבית התחלתי ללמוד אותו ובהמשך ללמוד ממנו: ישבתי מולו שעות וניסיתי להבין את היכולת של פיצחדזה להעביר רוך ולהעביר אור. או להבין את היכולת של אלי שמיר להעביר עד כמה הוא אוהב את העמק, הוא לא צריך להגיד כלום הוא פשוט יודע לצייר את זה. אני לא משווה את עצמי לאף אמן, ובטח לא לענקים כאלה.

״אני עומד ומחפש את הקסם. שעות עמדתי בחלל התערוכה של ישראל דרור חמד, במוזיאון תל אביב (פרס שיף 2019). הם קוסמים האנשים האלה. יש המון מה ללמוד, וזו הדרך שלי – בהתבוננות וניסיון להבין מה הם עושים, כדי לכסות על פערי ההשכלה״.

אז למה בעצם אתה לא הולך ללמוד?

״קודם כל זמן ואחר כך הפחד״.

פחד? אתה? סתם, ברור שזה דורש אומץ מסוג אחר. ועכשיו שיש לך זמן?

״אני מפחד לאבד משהו ולא להקשיב לעצמי. אני תמיד עם ביקורת עצמית מאוד מחודדת ופה אני נמצא במקום שבו אני מרגיש שלם. אני לא רוצה להכניס רעשים שיסיטו או יפגמו בתחושת השלמות הזו. ברור לי שיש דברים שאני מפסיד, אבל אני מרגיש כל כך בבית עם מה שאני עושה, וזה מקום כל כך טוב״.

״בשש שנים האחרונות, שני התפקידים האחרונים שעשיתי (כקצין חבלה של מחוז ירושלים ובתפקיד האחרון לפני פרישתי כראש מערך החבלה של משטרת ישראל) היו ברמות אינטנסיביות של שעות אינסופיות ואחריות לחיים של מאות ואלפי אנשים. לאורך השנים מצאתי את השקט שלי לא פעם בספורט, ובשנים האחרונות האמנות התחילה להשתלט לי על העולם – בקריאה ובחיפוש מידע ובציור. לקום בבוקר ולרוץ, או לצייר? יותר ויותר מצאתי את עצמי הולך לצייר״.

ומתי התרחשה קפיצת המדרגה – בין הציור שהוא לעיניך ואולי של הסביבה הקרובה, לבין ההחלטה לצאת מול העולם?

״כשהתחלתי לשמוע תגובות של אנשים שאלתי את עצמי אם הם מתפעלים ׳מהילד המוכשר׳ או נותנים מחמאה לחבר, או שיש בזה משהו. חיפשתי מישהי מהתחום, שלא תתבייש להגיד לי את האמת. ובהמלצת בידרמן פניתי לשלומית אורן (בעלת הבלוג SO Art שגם מייעצת לאמנים).

״שלומית באה לראות ויצאתי מהפגישה עם שתי תובנות: אחת, שיש לי יכולת לא רעה אבל זה דורש עבודה – לפתח את זה. ושתיים, שלומית שאלה מה אני רוצה מעצמי. ולא ידעתי לענות״.

פאסט פורוורד 4 שנים, התשובה כבר ברורה.

״זה היה זמן לימוד וטעייה. לקח לי זמן, למשל, להיגמל מציור בני המשפחה. הם מצד אחד המודלים הכי זמינים ומצד שני גיליתי שזה נושא טעון. רגשית וגם טכנית״.

שדה מוקשים מסוג חדש.

״ברגע שהצלחתי לשחרר את הקשר המשפחתי עברתי פאזה״.

ישבתי שעות מול הציור וניסיתי להבין את היכולת של פיצחדזה להעביר רוך ולהעביר אור. או להבין את היכולת של אלי שמיר להעביר עד כמה הוא אוהב את העמק, הוא לא צריך להגיד כלום הוא פשוט יודע לצייר את זה. הם קוסמים האנשים האלה

ואכן, ציור אנשים זרים שיחרר את ידו. דמויות רוכלים וקהל בשוק באוגנדה, באחד מציוריו הטובים ביותר, מצליחות להעביר הבעות ותנועה, עושר צבעים וצורות, לתפוס את ההתרחשות ולא רק את המראה. חיפוש זוויות שונות ולא ישירות – כמו מבט מלמעלה, הכניס עניין גם באתגר הציורי וגם עבור הצופים (״בתקופה הזו של כל כך הרבה צילומי סלפי, חיפשתי זוויות שבהן החיוך האוטומטי לא מופיע״).

הפרישה מהמשטרה, לפני קצת יותר מחצי שנה, הייתה נקודת המפנה שסימן לעצמו, וכבר ידע שיתמסר לציור. אבל אפילו הוא הופתע מקצב האירועים. מכירת הציור הראשון שלו ועכשיו תערוכת בכורה, שתיפתח השבוע באורבן גלרי ביפו.

נחזור לאוגוסטה ויקטוריה, לפני שנה וחצי – זה היה רגע של מפגש בין שני העולמות שלך? אתה בסיור בטחוני ורואה כבר מה תעשה בסטודיו. גונב רגע.

״שני העולמות האלה חיו במקביל, בלי להיפגש מעולם – העבודה לא נכנסה לציור. ואחרי הפרישה, באופן מוזר התחברו העולמות שלי. גם התערוכה נולדה במפגש של חברים מהימ״מ, במקרה הייתה שם סיגל אלקיים, בעלת הגלריה, ומישהו חיבר בינינו. אהבתי את הגישה שלה – היא אומרת מה שהיא חושבת״.

כמו שלומית אורן, שעשתה לך את האאוטינג הראשון, כשהעלתה תמונות מביקור סטודיו באינסטגרם שלה.

״ההחלטה הכי דרמטית שלי כלפי עצמי הייתה כנראה לצאת מהארון הזה. משם גם הגיעה כותרת התערוכה: ׳טמונות׳. בעולם המקצועי הקודם שלי נמנעתי מתקשורת בכל הכוח, וגם כאן החשיפה הייתה עבורי משוכה מאוד קשה. אבל הבנתי שאמנות צריכה גם צופה ולא רק יוצר״.

---

אסף צור | טמונות
אוצרת: סיגל אלקיים
אורבן גלרי, יהודה מרגוזה 24, יפו
פתיחה: 2.6, נעילה: 25.6