כל מה שחשוב ויפה
אילנה שרה קלייר בלסן, ארוחה ערוכה, אינטימדאנס 2023. צילומים: דן בן ארי
אילנה שרה קלייר בלסן, ארוחה ערוכה, אינטימדאנס 2023. צילומים: דן בן ארי

אינטימדאנס 2023: שלושה יוצרים רוקדים ילדוּת, ילדים וכמיהה ללא מענה

איך אפשר לרקוד געגוע? אילנה שרה קלייר בלסן, ענת גריגוריו ותומר גיאת מעלים בבכורה עבודות שבהן הם מתעמתים עם אובדנים והחשש מפניהם: של אהובים, של חלומות וגם כאלה שאין להם שם

״מהי, אם כן, העבודה המתבצעת באבל?״, שואל אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד במאמר המכונן שחיבר ב־1915, ״אבל ומלנכוליה״, ומיד משיב: ״לאחר שמבחן המציאות הוכיח כי האוביקט האהוב אינו מתקיים עוד, הוא מציג תביעה למשוך את כל הליבידו מקישוריו לאותו אוביקט… ובינתיים ממשיך האוביקט האבוד להתקיים בנפש. כל זיכרון וכל ציפייה, שעמם התחבר הליבידו אל האוביקט, מאופסנים ביתר הטענה. לאחר השלמת עבודת האבל נעשה האני שוב חופשי וחסר עכבות״ (מתוך ״אבל ומלנכוליה / פעולות כפייתיות וטקסים דתיים״, הוצאת רסלינג, 2007).

בשלוש יצירות מחול חדשות ובולטות מתוך התכניה העשירה של פסטיבל אינטימדאנס 2023 (מנהלים אמנותיים: ניב שינפלד ואורן לאור) נדמה כי שלושה יוצרים מנסים להשיב, כל אחד.ת בדרכו.ה, על השאלה שהציב פרויד במוקד המחקר, שבו ניסה להבדיל בין תהליך האבלות הרגיל לזה שכביכול כושל ומומר להתנהגות מלנכולית. את המסע בשביל האבל, שעובר דרך הטמרה של הכאב ועד להיפרדות ממנו, מביאים אל קדמת בימות תיאטרון תמונע הרקדנים והכוריאוגרפים אילנה שרה קלייר בלסן, תומר גיאת וענת גריגוריו. הם נוברים, מתעמתים ומתמודדים עם אובדנים מסוגים שונים, ורוקדים אותם עד למציאתו של דרור פנימי.

היצירה שמטפלת באבל כתמה באופן הישיר והמפורש ביותר מבין השלוש היא Missing, עבודת המחול הראשונה שמציג גיאת (30) לא רק כרקדן מבצע אלא גם ככוריאוגרף. בעבודה, גיאת מגיש במשך דקות ארוכות את ליבו הפעור אל הצופים דרך סדרה של מחוות גופניות וקוליות שדרכן הוא מנסה לתקשר עם אחותו הצעירה רותם. הגעגוע אליה מלווה אותו מדי יום מאז ששמה קץ לחייה בגיל 17 וחצי, אחרי שנים שבמהלכן ניסתה להתגבר על הטראומה שנגרמה לה עקב פגיעה מינית ממושכת שחוותה בתוך המשפחה.

״כבר שנים שאני עושה הרבה עבודה עם עצמי כדי להבין את האבל״, מספר גיאת. ״יש נטייה חברתית למקם את האבל בהיררכיה של שלבים שמוגדרים בזמן – מיום האובדן ועד השבעה, גילוי המצבה, השנה הראשונה. בפסיכולוגיה מדברים על שלב הכעס, שלב העצב, שלב ההשלמה. לא מתייחסים לגעגוע, הוא לא מוגדר כשלב. אני מבין למה, כי געגוע הוא לא בהכרח שלב אלא מצב שקיים וכנראה ילווה אותי לעד. נראה לי שגם אנשים שלא חוו אובדן כזה יכולים להזדהות ולהבין, כי געגוע הוא תופעה אוניברסלית. מי לא מתגעגע למשהו או למישהו? מאז שרותם איננה, הרגש הזה שנקרא געגוע נהיה בהיר וחזק עבורי״.

תומר גיאת, MISSING

תומר גיאת, MISSING

רצף של ג׳סטות תנועתיות המובלות על ידי תנועות ידיים שמושטות כדי לאסוף דבר מה שלא נראה באופק, נאחזות ומתאמצות לתפוס את שחמק, מעוגן על ידי שימוש נרחב של גיאת בסוגים שונים של טקסטים. מתכון ביתי לקינוח שאחותו אהבה במיוחד, ממצאים מהדו״ח הפתולוגי שנכתב אחרי מותה ושיר שחיברה מתערבלים יחדיו לכדי ניסיון כמעט כפייתי לחבק ולשחרר, תחילה דרך הגוף ובהמשך גם דרך השפה.

בעשור האחרון גיאת פועל כרקדן עצמאי, ומרבה לשתף פעולה ולהופיע בעבודותיהם של כוריאוגרפים כמו רייצ׳ל ארדוס, אור מרין ואורן נחום, ניב שינפלד ואורן לאור, רביד אברבנל ואחרים. ״ידעתי שאף יוצר שאני עובד איתו לא ייקח את נושא האובדן של אחותי והגעגוע שלי אליה ויעשה מזה יצירה. רק אני רוצה ויכול לעשות את זה. תהליך ההתמודדות עם האובדן בסטודיו התחיל לקרות באופן מיידי אחרי לכתה. אני מתייחס למותה של אחותי ביצירה של רייצ׳ל ארדוס בשם Q&A; תהליך העבודה עליה החל שלושה־ארבעה חודשים אחרי שרותם נפטרה, והיצירה הזו רצה עד היום.

תומר גיאת: ידעתי שאף יוצר שאני עובד איתו לא ייקח את נושא האובדן של אחותי והגעגוע שלי אליה ויעשה מזה יצירה. רק אני רוצה ויכול לעשות את זה. תהליך ההתמודדות עם האובדן בסטודיו התחיל לקרות באופן מיידי אחרי לכתה

בתהליך הזה הבנתי שאני יכול להתמודד עם דברים מאוד כואבים ואישיים על הבמה, אני רואה את זה כמרפא. עם השנים חזרתי לסטודיו שוב ושוב, ניסיתי לגבש חומרים, לשנות, אפילו שלחתי את זה לכל מיני מסגרות בחו״ל אבל שום דבר לא יצא לפועל, וטוב שכך. השנה מלאו לי 30, והרגשתי יותר בשל להתמודדות הזאת. כשהתפרסם הקול הקורא לאינטימדאנס, הרגשתי שזה הרגע שחיכיתי לו״.

באחד מרגעי השיא ביצירה משתמש גיאת בשיר שחיברה אחותו הנקרא ״אם הייתי יכולה״. ״רותם למדה לנגן בגיל צעיר ואהבה את הבמה כבר מילדות. היא עסקה בנגינה ובשירה, ולאורך השנים ניסתה להתרפא דרך אמנות וכתיבה״. השיר שמופיע בעבודתו חקוק על מצבתה של אחותו. ״בעבר כשהייתי מקשיב לשירים שלה בסטודיו ומנסה לרקוד עליהם זה לא עבד. הייתי מקשיב לה ולא מצליח ליצור, או מנסה להסיר את הקול שלה ולשיר על המנגינה וזה היה מציף אותי בבכי. כאן הליווי האמנותי של ניב ואורן היה מאוד משמעותי. הם העניקו לי כלים שסייעו לי להתרחק מהמקום הרגשי כדי להבין מה נכון ליצירה״. לרגע אחד על בימת התיאטרון, כשהוא רוקד ושר את המילים שכתבה, הוא מנסה להיות היא ולקרב אותה אליו.

חוויה נשית ישראלית

יוצרת נוספת שמתמודדת עם אובדן, לא בהכרח רק אישי אלא גם של אידיאל חברתי ונשי, היא ענת גריגוריו (49). ב״זקיקים וזיקוקים״, גריגוריו – כוריאוגרפית ורקדנית מנוסה, סוחפת ומלאת הבעה, שגופה המסותת והשרירי אומר עוצמה בכל ניע – חושפת את הבטן הרכה והריקה שלה. בעבודה אוטוביוגרפית ואולי האישית ביותר שהעמידה עד כה, גריגוריו מלהטטת בחן וברהיטות בין מחול, ספוקן וורד, תיאטרון פיזי ושירה כדי לדון בהחלטתה שלא להביא ילדים לעולם.

רגע אחרי חזרה, גריגוריו משתפת שהצופה שהיא הכי חרדה לה היא אמא שלה. ״אמרתי לה: ׳אמא, נגמר הסיפור, מחודש נובמבר אני כבר לא מקבלת מחזור׳. אז היא ענתה: ׳טוב, ענת, לא נורא. מקסימום תאמצי׳״, היא משחזרת בצחוק מתגלגל. ״הסברתי לה שזו הופעה קצת אחרת, שאולי יהיה לה קשוח, שאני מדברת פה על אי־אימהות״.

ענת גריגוריו, זקיקים וזיקוקים

ענת גריגוריו, זקיקים וזיקוקים

לאורך היצירה, שבנויה מרצף אינטליגנטי של תמונות המרצד ומתחלף במהירות, כזה שקשה להסיר ממנו את המבט אך לעיתים גם מביך להישיר אותו, גריגוריו מפרקת מבנים כוריאוגרפיים, טקסטואליים ורעיוניים בהתרסה שטומנת בחובה תועפות של הומור עצמי, רכות ופגיעות. ריקוד עם הופך לעמידה שנייה רחבה המדמה כריעה ללידה שמיאנה לבוא; Mama, I Didn't Mean To Make You Cry מתוך רפסודיה בוהמית של להקת קווין (״זה לגמרי מוקדש לאמא שלי״) מתחלף בין רגע לסינון תקיף בעברית – ״אימהות היא מהות היא משמעות״. או שלא? ״העבודה הזו נוגעת לחוויה נשית מאוד ישראלית״, היא מסבירה. ״הרחם כאן הוא סוגייה לאומית. אם את בוחרת לא להיות אם, זה כאילו שמעלת בתפקידך כאישה. זו תופעה שנפוצה בכל העולם, אבל נראה לי שיותר קשה להיות אל־הורית בישראל״.

ענת גריגוריו: הרחם כאן הוא סוגייה לאומית. אם את בוחרת לא להיות אם, זה כאילו שמעלת בתפקידך כאישה. זו תופעה שנפוצה בכל העולם, אבל נראה לי שיותר קשה להיות אל־הורית בישראל

אחד ממקורות ההשראה שהעניקו לה את האומץ ליצור עבודה הנוגעת בנושא כה נפיץ הוא ספרה של הסוציולוגית ד״ר אורנה דונת, ״ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל״. ״דונת היא חלוצה שהביאה את הנושא הזה לארץ. היא עשתה מחקר רציני, ראיינה הרבה נשים שהן אימהות וגם נשים שאינן. מאז שפירסמה את הספרים שלה, נדמה שהתופעה של אל־הורות הפכה הרבה יותר נפוצה ומדוברת בארץ. אני זוכרת שכשקראתי את הספרים שלה אמרתי לעצמי: ׳אני לא לבד בעולם הזה׳. כנראה שבפנים הרגשתי שאני לא לגמרי בסדר, ופתאום זה הרגיש שאני בסדר גמור״.

נדמה שאפשר למתוח קו ישיר בין המחקר האינטרוספקטיבי שנחשף בתעוזה ב״זקיקים וזיקוקים״ לבין האופי האישי של שתי היצירות הקודמות של גריגוריו, ״מתברברות״ ו״בפעם האלף״ (שעלו בבכורה בפסטיבל אינטימדאנס 2021 ובפסטיבל הרמת מסך 2022, בהתאמה), דואטים שיצרה עם הרקדנית והכוריאוגרפית מיכל הרמן ועסקו בגוף הנשי המחולל, ביכולותיו, מגבלותיו ובשינויים שהוא עובר לאורך השנים. ״החיבור עם מיכל העניק לי חופש ואפשרות לעסוק בתכנים אישיים אבל מתוך מחשבה על הביחד. רצינו לבדוק מה אפשר להגיד יחד כרקדניות בגילנו, וגם לתהות מה ומי אנחנו בלי הדבר הזה. ביולי אנחנו ממשיכות להופיע את שתי היצירות, נעלה אותן בסטודיו אלפא של עמותת הכוריאוגרפים״ .

בדומה לגיאת, גם גריגוריו מוצאת מזור ביצירה. ״העבודה הזו מרפאת אבל גם נורא מלחיצה אותי. אני חוששת ממה שיגידו. ברור לי שיהיו כאלה שמאוד יתחברו, אבל שבטח גם יהיו כאלה שיגידו: ׳איך היא מעיזה?׳. אבל זה כל הקטע באמנות. אם יהיו לפחות שתי נשים בקהל שהעבודה תדבר אליהן, אני אדע שעשיתי את שלי״.

רוקדת עם השאריות

העבודה השלישית שכמו נוגסת באובדן אך מנסה להשאירו שלם היא ״ארוחה ערוכה״, יצירתה החדשה של אילנה שרה קלייר בלסן (40). היוצרת, חברה באנסמבל תיאטרון קליפה, ציירת, כוריאוגרפית ורקדנית עצמאית שרקדה בעבר בלהקת המחול הקיבוצית ושיתפה פעולה עם יוצרים מהשורה הראשונה כמו סהר עזימי, מריה קונג, ברק מרשל, ענבל אושמן ונעה שדור, מעלה בפסטיבל עבודה תיאטרלית במיוחד שבה התנועה היא רק אחד מיני אמצעים אמנותיים שונים שבהם היא משתמשת כדי לדון באופן מרומז בכאבים ומאווים נשיים ואישיים.

לאורך היצירה יושבת בלסן, תמירה ובעלת ארשת פנים דרמטית במיוחד, אל שולחן העבודה שלה שמעוטר בבד שמשתלשל ממנו והלאה כמפה אינסופית. היא קוצצת ירקות ופירות, מערבבת קפה ושופכת שמנת, טובלת, מבשלת, גורסת ובעיקר בולסת. לצלילי מוזיקת אופרה וגם שיר עם רומני שהיא שרה, בלסן אוכלת את עצמה לדעת, מתמזגת עם המזון, מתחככת בו ומתעטפת בו כבאהוב.

אילנה בלסן, ארוחה ערוכה

אילנה שרה קלייר בלסן, ארוחה ערוכה

״בשנת 2020 התחלתי לצלם שאריות בכיור המטבח בבית שלי. נהגתי לצלם את הקילופים ושיירי המזון שנערמו, מתוך מחשבה שאשתמש בתצלומים האלה כדי ליצור ציורים חדשים. אני מוצאת הרבה קסם בשאריות, אבל גם ביטוי חומרי לפחד שלי מפני מה שנשאר אחרי שהכל נגמר. כלומר מוות, פרידה, אובדן וסוף״.

המזון שמככב בעבודתה מסמל עבורה ״את החשק לחיות. אוכל הוא עניין מאוד תשוקתי ומיני. מצד שני, אני גם מרפררת כמובן לכל בעיות דימוי הגוף שיש לנשים בכלל ולרקדניות בפרט. בעבודה הזו אני לא יוצאת עם בטן מקרקרת. לפעמים את תקועה בסטודיו עשר שעות, רוקדת בטירוף ומתה מרעב. פה אני עובדת שעתיים ומנשנשת עגבנייה ושמנת, נחנקת לי בכיף מהלימון ומהקפה עד שובע״.

אילנה בלסן: אני לא מנסה לטייח את הפצע או את השריטה שקיימים בתוכי, אלא מודעת אליהם ויוצרת דרכם. אני מרגישה שאני סוג של לייט בלומר. עשיתי המון, אבל מגיל 30 אני עסוקה בניסיונות לשלב את האימהות, הזוגיות והאמנות

העיסוק של בלסן באתגרים שמאפיינים את הווית החיים הנשית בסולו החדש ממשיך את המחקר שהתחילה עם הרקדנית והכוריאוגרפית אורין יוחנן בדואט ״גם זה יעבור לך״ (2022), יצירה פמיניסטית נושכת שנמצאת בימים אלה בסיבוב הופעות. בעבודה השתיים מנפצות שלל דימויים חזותיים, פסיכולוגיים ורגשיים על נשיות ומוחות על תרבות האונס, הביטול וההחפצה של נשים דרך מחול, שירה ופרפורמנס.

״לאורין ולי היה לנו תהליך ארוך, עמוק ומורכב. ידענו מראש שאנחנו רוצות לדבר על החוויה הנשית בעולם. לפני שהתחלנו את התהליך המשותף, קיימנו שתי סדנאות שאליהן הזמנו בכל פעם עשר נשים שונות. נתנו לנו כל מיני משימות כדי לאסוף מידע על החוויה הנשית. גילינו עולם ומלואו, כי אישה זה הכל: היסטריה, כאב, רכות, פתיחות, אמהות״.

בלסן, בעצמה אם לילד בן 10 שהיא מגדלת עם בן זוגה, הרקדן והיוצר ארתור אסטמן שעימו היא גם משתפת פעולה אמנותית ב־16 השנים האחרונות, מגלה שלעבודה על הדואט הייתה השפעה חזקה עליה. ״גיליתי את עצמי מחדש דרך העבודה הזו. בגיל 39, לראשונה בחיי חוויתי התקפי חרדה והתחלתי ללכת לטיפול. התקפי החרדה חלפו, אבל נשארתי עם תגלית חשובה – אני לא מנסה לטייח את הפצע או את השריטה שקיימים בתוכי, אלא מודעת אליהם ויוצרת דרכם. אני מרגישה שאני סוג של לייט בלומר. עשיתי המון, אבל מגיל 30 אני עסוקה בניסיונות לשלב את האימהות, הזוגיות והאמנות. אחרי הקורונה משהו בי התעורר, איזה רעב גדול לשנות את האופן שבו אני פועלת וליצור. אני חשה שאני מתחילה את החיים עכשיו, בגיל 40״.

birds

לצד המופע שהיא מעלה באינטימדאנס, בלסן מציגה בתמונע תערוכת יחיד ראשונה המורכבת מציורים שעליהם היא עומלת בסטודיו בלב תל אביב שהיא חולקת עם אסטמן, איתו גם יצרה מספר עבודות מחול לאורך השנים. החשיבה האסתטית שמאפיינת אותה כציירת בולטת ב״ארוחה ערוכה״, שנולדה מתוך ניסיון ליצור פרפורמנס שבו בלסן מעניקה פרשנות משלה ל־Action Painting, סגנון ציור גופני, מטפטף ומתפרץ שהתפתח בשנות ה־40 של המאה הקודמת ומזוהה בעיקר עם יוצרים גברים כמו ג׳קסון פולוק ווילם דה קונינג. בלסן, שמנכסת לעצמה טכניקה הנחשבת כביכול גברית, ממירה בסולו החדש את הצבע במזון ומקדישה את העבודה לעצמה, לאמה, ולכל אישה שהרגישה לכודה במטבח או אל מול הניסיון לממש ציפיות חברתיות.

״אני קוראת לעבודה הזו ׳ארוחה ערוכה׳, ונשאלת השאלה: ערוכה למה? אני רואה לנגד עיני את אמא שלי, ונשים אחרות שמבלות אינספור שעות במטבח, משקיעות, טורחות ומבשלות עבור הילדים שלהן, מכינות ארוחת שישי שנאכלת ונגמרת תוך כמה שעות. מצד אחד הנשים הללו יוצרות מזון ודרכו בוראות חיים, אבל מצד שני אולי הן קצת כלואות שם בבישולים. אז ביצירה הזו, הארוחה היא רק עבורי. אני מזינה את עצמי״.


פסטיבל אינטימדאנס 2023 #מחולמעכשיו
15-17.6, תיאטרון תמונע תל אביב
מנהלים אמנותיים: ניב שינפלד ואורן לאור
יעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן, ד״ר ארז מעין־שלו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ענת

    צילם: דן בן ארי

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden