״צבי הנינג׳ה - טירוף המוטנטים״: לא הטירוף שציפינו לו

מאז שראה אור לראשונה ב־1984, עבר הקומיקס Teenage Mutant Ninja Turtles או בשפת הקודש ״צבי הנינג׳ה המתבגרים״ מלאנת׳לפים עיבודים שונים. חלקם מוצלחים, חלקם פחות, אבל דבר אחד ברור – מדובר באחת החבורות האיקוניות ביותר בתרבות הפופ.

ילדי האייטיז זוכרים לטובה את סדרת האנימציה משנת 1987 שהייתה להצלחה פנומנלית חובקת עולם שהולידה בשנת 1990 סרט לייב אקשן, שנחשב עד היום ללהיט ענק, בעיקר בזכות בובות הענק של הצבים מבית מדרשו של ג׳ים הנסון. אחריו הגיעו שני המשכים שלא זכו לאותה רמת אהדה כקודמם. ההצלחה של הנערים המוטנטים בעלי השריון לא נעצרה שם והמשיכה לצבור אוהדים מעל דפי הקומיקס, בטלוויזיה ובכל מקום אפשרי.

לקראת סוף שנות ה־90 ההיסטריה המוטנטית מעט שכחה, אבל מי שגדל על לאונרדו, דונטלו, רפאל ומיכאלאנג׳לו זכר להם חסד נעורים. במרוצת השנים צצו להן שלל גרסאות נוספות של הצבים, ואפילו מייקל ביי הידוע לשמצה לקח על עצמו את המשימה ליצור גרסה משלו לחבורת הנינג׳ות הירוקה, אך הסרטים שלו נחלו כשלון צורם בקופות ובקרב המעריצים המושבעים.

אתם כבר יודעים שבהוליווד אוהבים חידושים (ולא המצאות), ומתוך הבליל חסר הדמיון הזה צץ רעיון במוחו של סת׳ רוגן – לחדש (תשחקו אותה מופתעים) את ימיה של החבורה האהובה בסרט אנימציה נוסף. בכיסא הבמאי התיישב ג׳ף רו, שאחראי, בין השאר, לכתיבה של ״גראוויטי פולס״ האהובה. לדיבוב הדמויות לוהקו שמות הרבה יותר מוכרים וגדולים, ביניהם פול ראד, רוז ביירן, ג׳יאנקרלו אספוסיטו ואייס קיוב. עם חבורה שכזו אפשר היה לצפות לסרט אנימציה בסדר גודל של ״ממד העכביש״. זה לא בדיוק המקרה, אבל מצד שני גם לא מדובר בסרט רע בהכרח. כמו בהרבה מקרים – תלוי את מי שואלים.

העלילה של ״טירוף המוטנטים״ פשטנית ודומה לכל דבר שראינו בהקשר של הצבים בכל הזדמנות בערך, רק שהפעם שרדר נפקד מהסיפור הראשי. חבורה של מוטנטים בהנהגתו של סופרפליי (אייס קיוב, ״המספרה״), מעין זבוב ענק דמוי אדם (או להפך, תחליטו אתם), מאיימת להשתלט על ניו יורק, כשרק ארבעת צבי הנינג׳ה המתבגרים (הם בני 15 בסרט) יכולים לעמוד מולם.

אפשר להבין את הצורך של היוצרים לעיצוב שונה בתכלית, אבל הדמויות במקרה הזה מקושקשות לגמרי, הצבעים עכורים ואפלים, וכסרט שתפקידו הוא להצחיק ולשעשע – דווקא הקליפה החיצונית שלו גורמת לו להיראות כמוצר לא טוב בעליל

הבעיה היא שהם מעולם לא נלחמו באף אחד; את כל סודות הנינג׳טסו הם למדו מקלטות וידאו. בגרסה הזו ספלינטר (בדיבובו של ג׳קי צ׳אן) הוא לא מאסטר, אלא יותר כמו אבא מבוגר על סף הקשיש החרד לגורלם של ילדיו. בין הרצון שלהם לצאת מהביוב לעולם הפתוח – כלומר להיות תלמידים נורמליים בתיכון – לבין הרצון להילחם בפשע, הצבים פוגשים את אפריל או׳ניל, נערה מתבגרת בת גילם שחולמת להיות עיתונאית.

הדבר הראשון שקופץ ומפריע לעין הוא סגנון האנימציה של ״טירוף המוטנטים״. אחרי שהציב סטנדרט חדש בכל הקשור לסרטים מונפשים, ההשראה של ״ממד העכביש״ מורגשת כאן, אבל השראות לחוד וביצוע לחוד. מיילס מוראלס וחבריו הציבו רף גבוה של צבעוניות עשירה, עמוקה ותזזיתית אבל לא שכחו לעצב דמויות בצורה קומיקסית מופלאה.

״טירוף המוטנטים״, לעומתו, נופל בדיוק בנקודה הזו. אפשר להבין את הצורך של היוצרים לעיצוב שונה בתכלית, אבל הדמויות במקרה הזה מקושקשות לגמרי, הצבעים עכורים ואפלים, וכסרט שתפקידו הוא להצחיק ולשעשע – דווקא הקליפה החיצונית שלו גורמת לו להיראות כמוצר לא טוב בעליל. רובן של הדמויות, בייחוד של המוטנטים הרעים, מתבססות על הדמויות מסדרת האנימציה של 1987 אך מסוגננות בצורה מעוותת וחסרת השראה.

אחד הדברים היותר חיוביים ב״טירוף המוטנטים״ הוא הפסקול שלו, שיזרוק אתכם לאייטיז ולניינטיז. הוא אפילו מפנק ברפרנס מוזיקלי לאחד הסרטים משנות ה־90. כך שבאספקט הנוסטלגי והקריצות למעריצי הקומיקס – הסרט מספק את הסחורה, גם אם המועטה ביותר. מעבר לכך יש בו כמה רגעים קומיים מוצלחים, חלק יותר וחלק פחות, אבל בשורה התחתונה לא תצאו מהאולם עם יותר מדי רושם, בדומה להייפ שהשאיר אחריו ״לתוך ממד העכביש״.

סת׳ רוגן ושות׳ לקחו כאן הימור על מותג איקוני שראה אינספור גרסאות. אבל כל עוד הקופה רושמת וצעצועים בדמות הצבים ושאר היצורים יוצאים מהמפעלים חדשות לבקרים, למה לעצור כאן? שימו לב: ישנה סצנת אפטר־קרדיטס אחת.

---

צבי הנינג׳ה: טירוף המוטנטים
בימוי: ג׳ף ראו
99 דקות; ארצות הברית, 2023
3.5 כוכבים