כל מה שחשוב ויפה
יעל הרניק. צילום: נועם לוינגר
יעל הרניק. צילום: נועם לוינגר

הדמיון בין טקסטיל ומים: יעל הרניק במוזיאון טיקוטין בחיפה

אחרי שהתמחתה שש שנים ביפן בצביעת טקסטיל בטכניקות מסורתיות, שבה יעל הרניק ארצה ומציגה עבודות שנעשו בטכניקות שלמדה. ההקבלה שהיא מייצרת בין מים וטקסטיל באה לידי ביטוי גם בספר חדש שכולל את היצירות, לצד טקסטים שלה ושל אחרים

עמית: הי יעל. מה שלומך?

יעל: הי עמית, בסדר גמור. ואת?

עמית: סביר, את יודעת. במסגרת הנסיבות. מה קורה אצלך בימים האלו מעבר לכל העניינים האוביקטיביים שעוברים עלינו?

יעל: כן. בהחלט תקופה מורכבת. אבל בהבט המקצועי עבורי היא דווקא פורייה. חזרתי ארצה לפני שנה אחרי שש שנים של לימודים ויצירה בטוקיו. התמחיתי שם בטכניקות צביעה יפניות מסורתיות (קאטאזומה ואינדיגו) שמבוססות על שימוש בחומרים טבעיים כמו אורז, סויה ואצות ים.

בימים אלה אני מציגה את גוף עבודותיי מיפן בתערוכה הקבוצתית ״אדמה, מים, רוח, אש… וריקות״ במוזיאון טיקוטין בחיפה, באוצרותה הנפלאה של אתי גלס גיסיס, לצד אמנים יפנים והאמניות הישראליות מאיה כהן לוי ועירית אבא. התערוכה מתייחסת לאלמנטים כמו אדמה, מים, רוח, אש והאלמנט הנוסף הוא החלל או הריקות, שנוגע לתפיסה במזרח ובתרבות היפנית

אדמה, מים, רוח, אש... וריקות. צילומים: ג׳ני כצנר

אדמה, מים, רוח, אש… וריקות. צילומים: ג׳ני כצנר

רקיע בתוך המים. צילומים: רוני שוורץ

רקיע בתוך המים. צילומים: רוני שוורץ

עמית: הו…יפן! פסגת כל הפסגות. בואי נדבר עוד על התערוכה

יעל: רוב העבודות שאני מציגה נעשו בשלוש השנים האחרונות שבהן שהיתי ביפן במסגרת הדוקטורט שעשיתי שם. יש גם עבודות שנעשו עוד לפני, ממש כשהגעתי. המים הם נושא שמלווה אותי כבר הרבה שנים. הם מגלמים עבורי התהוות תמידית. תנועת המים חוזרת על עצמה ומשתנה כל הזמן. אני מוצאת דמיון בין טקסטיל למים, שמשנים את צורתם ביחס לסביבתם.

מים הם נוזל שלא שומר על צורה אחידה. הם יסוד שהזהות שלו מבוססת על יחס לדברים אחרים. גם טקסטיל משנה את צורתו. הוא מושפע ממשב רוח קליל, מעובר אורח, מצורת הגוף או האובייקט שאותם הוא מכסה. ההבנה הזו היא משהו שהתחלתי להשתמש בו בעבודות על ידי משחק של קיפול הבד ויצירת דימוים חדשים של בדים מקופלים.

עבודה אחרת שמוצגת היא ״הֶצבֵּר״ משנת 2020: יצרתי 30 סטנסילים שונים לצביעת 120 חלקי הבד שמרכיבים את היצירה השלמה. את הסטנסילים יצרתי על ידי צילום חוזר של בד הפסים המקופל והשתמשתי בצילום כסקיצה לחיתוך הסטנסיל. הקפלים משנים את כיוון הפסים, וכתוצאה מכך הם נחתכים, מתעוותים, מתפתלים, מתכופפים ומחוללים תנועה. הקיפול יוצר חיתוך של הקווים הישרים, ובו בזמן כל יחידה היא קטיעה של היצירה השלמה

מים הם נוזל שלא שומר על צורה אחידה. הם יסוד שהזהות שלו מבוססת על יחס לדברים אחרים. גם טקסטיל משנה את צורתו. הוא מושפע ממשב רוח קליל, מעובר אורח, מצורת הגוף או האובייקט שאותם הוא מכסה

עמית: תסבירי לנו בבקשה על טכניקת האינדיגו

יעל: אינדיגו הוא צבע שמופק מעלים של צמח שנקרא ניל. בגלל שהכנת האינדיגו היא התמחות בפני עצמה, העדפתי לצבוע את העבודות בבתי מלאכה של מאסטרים לאינדיגו שמכינים את הצבע בדרך המסורתית. כך הגעתי לבית המלאכה של הירוֹשי נוֹגוּצ׳י, דור שישי למאסטרים של צביעה באינדיגו.

את הכנת הסטנסילים והדפסת דבק האורז הייתי עושה בסטודיו ופעם בשבוע הייתי נוסעת אליו לצבוע את הבדים. בית המלאכה שלו נמצא מחוץ לטוקיו, מה שהצריך נסיעות ארוכות, אבל עם הזמן הנסיעות האלה הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהתהליך ומהאופי הטקסי של הצביעה

פרימה שמכניסה תנועה

עמית: בעבודה שלך את משתמשת בטכניקות נוספות, כמו הפרימה

יעל: נכון. הפעולה של הפרימה הגיעה כאיזושהי תגובת נגד לנוקשות של הטכניקה היפנית וכניסיון להכניס תנועה. בצביעה בסטנסיל קווי המִתאר של הדימוי הם חדים ונוקשים והיה בזה משהו שהרגיש לא תואם את התחושות שלי ואת איך שאני חווה את הדברים. התחלתי לפרום את הבד כפעולת שחרור, לשחרר את הבד מהמבנה הריבועי. בו בזמן הפרימה גם מעמעמת את הדימוי, הופכת את קווי המתאר לרכים, הגבולות המוגדרים מיטשטשים. בנוסף, מצאתי עניין בכך שאותה פרקטיקה קפדנית שהייתה נחוצה ליצירת המבנה משמשת כעת כדי להשיבו לקדמותו, כלומר לבד לפני שהוא נארג

עמית: הפרימה יצרה גם צורה חדשה לאריג? אלו חלקים בבד את פורמת?

יעל: במובן מסוים, הפרימה מחזירה את האריג אחורה להיותו אוסף חוטים, אבל גם משנה את התפיסה של איך אנחנו מסתכלים על בד, כמו שמסתכלים על אוביקט בתוך המים שמשנה את הצורה שלו. לרוב פרמתי את חוטי הערב (רוחב) אבל אני תמיד משאירה את הקצוות ארוגים כדי לשמור על מבנה סדור, אחרת הם עלולים להסתבך ואז יווצרו קשרים

צילום: רוני שוורץ

צילום: רוני שוורץ

צילום: יגאל פרדו

צילום: יגאל פרדו

צילום: מאסאשי מיקומה

צילום: מאסאשי מיקומה

עמית: זאת אומרת שנשארת סוג של מסגרת ארוגה והפרימה היא כחלק משטח האריג?

יעל: בדיוק. אבל בעבודה ״קריעה״, לדוגמה, פרמתי פס אופקי לאורך הבד, כאמצעי לחקור את הפעולה של יצירת סימן על ידי החסרה. העבודה היא רצועה כבדה של בד קטיפה באורך שישה מטרים שצבועה בגוון כהה של אינדיגו, ואת הפס לקח לי קרוב לשנה לפרום

עמית: תסבירי את עניין הזמן

יעל: אנחנו תופסים זמן באמצעות מדידתו (שניות, נשימות, פעימות לב, דופק) וגם דרך שינויים שניכרים בסביבה שלנו. בעבודה הזו הזמן בא לידי ביטוי בפעולה החוזרת המתמשכת ויכול להימדד באמצעות הצטברות העקבות החומריים שהיא מותירה – מספר הסנטימטרים שפרמתי בכל יום

קשה לי עם הגדרות, כנראה שזו הסיבה שאני מוצאת את עצמי הרבה בבין לבין. בין אמנות לקראפט, בין עיצוב לאמנות, בין ישראל ליפן. יש משהו במקום הזה של הבין לבין שמצד אחד מאפשר חופש כי אתה לא מחוייב לאף מדיום או מקום, אבל מצד שני גם בחיפוש תמידי אחר בית או שייכות

עמית: מאוד מרשים, ואותי אפילו מרגש. ליפן הגעת אחרי לימודים בארץ?

יעל: נכון. אני בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר מ־2012, בהתמחות הדפסה. ליפן הגעתי בין השאר כי רציתי ללמוד את הטכניקות המסורתיות שמהן התפתח הדפס הרשת. מצאתי עניין רב בעבודה בחומרים טבעיים בלבד וביכולת ליצור הדפס על בד ללא שימוש במכשיר מכני כלשהו

עמית: כמה זמן עבר מסיום הלימודים בשנקר ועד שנסעת ליפן?

יעל: ליפן הגעתי ב־2016, אחרי ארבע שנים שבהן שילבתי בין עבודה עצמאית בסטודיו לבין עבודה כמעצבת טקסטיל בתעשייה בארץ ובחו״ל. ביפן למדתי על מלגה של שגרירות יפן שמאפשרת לימודי מחקר ובהמשך גם לימודי תואר שני ושלישי. זה הרגיש לי כמו ההזדמנות המדויקת

עמית: אני לא יכולה שלא לבקש – ספרי עוד קצת על יפן. מה עשית בדיוק ואיך מתקבלים לקבלת מלגה ביפן?

יעל: וואו יפן, היא באמת משהו מיוחד, לא דומה לאף מקום אחר, וההבדלים בין ישראל ליפן הם קיצוניים. מה שהופך את ההכרות עם התרבות והחוויה של לגור וללמוד שם למאתגרת ומרתקת בו זמנית. תהליך קבלת המלגה הוא ארוך ואורך קרוב לשנה, ונעשה דרך שגרירות יפן בישראל. כל שנה נבחרים כארבעה מלגאים מכל התחומים. בשנים האחרונות לפחות אחד מתוך הארבעה מגיע מתחומי האומנויות למיניהן.

אני למדתי במחלקה לטקסטיל באוניברסיטת טאמה לאמנות בטוקיו והתמקדתי בטכניקות צביעה מסורתיות. לימוד הטכניקות שימש לי חלון אל התרבות היפנית. השלמתי שם את המאסטר והמשכתי גם ללימודי דוקטורט מעשי. מחקר הדוקטורט עסק בפרקטיקות של חזרה ושיבוש, ובתפיסת הזמן דרך עבודה בחומר. את ההיבט הבין־תרבותי בחנתי באמצעות מחקר של הצבע הכחול – האינדיגו בתרבות היפנית והתכלת בתרבות היהודית

רקיע בתוך המים

עמית: והספר שיצא עכשיו? בואי נדבר עליו גם

יעל: הספר ״רקיע בתוך המים״ מאגד בתוכו עבודות, מחשבות וחוויות משש שנות המגורים שלי ביפן. הוא נעשה בעבודה משותפת עם המעצבת רוני שוורץ שהכרתי בטוקיו כשלמדנו באותה האוניברסיטה. רוני השלימה שם תואר שני בעיצוב ספרים.

לצד העבודות עצמן, הספר כולל טקסטים מאת אתי גלס גיסיס וקטיה אויכרמן, ושני טקסטים שלי. אחד מהם עוסק במחקר ואופני הפעולה שלי במדיום הטקסטיל, והשני מתאר את חווית הצביעה באינדיגו אצל מאסטרים יפנים ואת הקשר בין צביעה באינדיגו לתפיסת הזמן, שמלווה בתמונות מתהליך הצביעה בבית המלאכה. העבודה בשנה האחרונה על הספר אפשרה לי מבט רפלקטיבי על כל התקופה הזאת וחלק מאיזשהו מהלך של Homecoming

עמית: הוא מוצע למכירה?

יעל: כן, כמובן. אפשר לרכוש אותו בחנות המוזיאון בחיפה, בחנות הספרים של מגזין III יפו ואפשר גם לפנות אלי אישית

צילום: נועם לוינגר

צילום: נועם לוינגר

צילום: נועם לוינגר

צילום: נועם לוינגר

צילום: מאסאשי מיקומה

צילום: מאסאשי מיקומה

צילום: יגאל פרדו

צילום: יגאל פרדו

צילום: מאסאשי מיקומה

צילום: מאסאשי מיקומה

צילום: מאסאשי מיקומה

צילום: מאסאשי מיקומה

birds

עמית: ציינת קודם את עניין ההומקאמינג. איך זה עובד לך?

יעל: תהליך החזרה הביתה הוא משהו שלוקח זמן, אני עדיין מנסה להבין. כרגע אני בוחנת אפשרויות להשתלב בהוראה ועובדת בסטודיו על פרויקט חדש. הסטודיו נמצא ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, ואני מממשיכה ליצור ולנסות להבין תוך כדי איך אני מתרגמת את כל מה שלמדתי לכאן

עמית: וכרגיל שאלת הסיום: מה מכאן? איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

יעל: וואו. אני רואה את עצמי יוצרת, מלמדת ומקיימת שיתופי פעולה ודיאלוגים מקומיים ובינלאומיים.

עמית: נשמע טוב ומסקרן אבל אני חייבת לשאול – מה את קודם, יוצרת? או שאבקש אחרת: תגדירי את עצמך

יעל: קשה לי עם הגדרות, כנראה שזו הסיבה שאני מוצאת את עצמי הרבה בבין לבין. בין אמנות לקראפט, בין עיצוב לאמנות, בין ישראל ליפן. יש משהו במקום הזה של הבין לבין שמצד אחד מאפשר חופש כי אתה לא מחוייב לאף מדיום או מקום, אבל מצד שני גם בחיפוש תמידי אחר בית או שייכות. אז כן הייתי מגדירה את עצמי כיוצרת 🙂

עמית: הכי יצירתי והכי נכון לנשמות של אנשים יוצרים. ככה אני לפחות חושבת. אז תמשיכי ככה. תראי, עד עכשיו זה היה טוב

יעל: נכון 😊


אדמה, מים, רוח, אש… וריקות
אוצרת: אתי גלס גיסיס
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, שדרות הנשיא 89, חיפה
נעילה: 25.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שרה

    תערוכה מרתקת ומופלאה. היה לנו העונג לפגוש ביוצרת בהפתעה. אין ספק שזה הוסיף רובד נכבד להתרגשות וההנאה ממעשה ידיה. תודה.
    אשמח לקבל אינפורמציה על סדנאות שלך, יעל, להדיוטות. 🙂

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden