״גולדה״: מנעד רגשות מקיף מבעד למסך עשן

אחרי שכבש את הוליווד עם ״סקין״, הן בגרסת סרט קצר (שהרוויח לו אוסקר) והן בגרסה באורך מלא, גיא נתיב חוזר עם פרויקט שאפתני: סרט על ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, בימי המחדל של מלחמת יום כיפור – אחד מהאירועים החשובים, המעניינים והטראומתיים בתולדות ישראל. ואם זה לא מספיק, לנעלי הגולדה של גולדה נכנסת השחקנית הענקית הלן מירן, שנבלעת בתוך התפקיד ומוקפת בקאסט ישראלי נהדר.

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בין השנים 1969 ל־1974, היא דמות שראוי וכיף לחקור. היא אחת הדמויות המעניינות והמסקרנות שניהלו את המדינה, ונפל בחלקה לנהל אירוע טראגי, רצוף בשגיאות ופספוסים, שממנו יצאה מדינת ישראל בשן ועין. הסרט מתחיל ממש כשכוחות האוייב תפסו את ישראל עם התחתונים למטה, בצום יום כיפור, וסוקר את האופן שבו גולדה ניהלה את המצב ונוהלה על ידו בצורה כואבת. רובו מתמקד בהחלטותיה, הסתייגותה, כיצד התמודדה עם מצב נואש ובלתי אפשרי, ועם תחושה של חוסר אונים ואשמה מצד אחד; באומץ, אופטימיות ועקשנות מצד שני.

מבחינת הדרמה האנושית, אי אפשר שלא להתפעל מהאופן שבו מירן מאנישה את גולדה מאחורי ערפל של סיגריות. היא לא מוותרת על הומור גם ברגעים הקשים. קשה לחשוב על שחקניות אחרות שהיו יכולות לתת כל כך הרבה עומק לכל רגע, מבט ודקויות. אבל לעשן שאופף את הסרט משמעות מרובדת: הוא לא רק מגלה את העישון הכפייתי, אלא את הניסיון להחביא דברים שצריך היה לחקור יותר לעומק.

נתיב בחר לחקור את נבכי נפשה של גולדה באמצעות אלמנטים ז׳אנריים של מותחן פסיכולוגי, לעיתים רווי בפחד, כולם באים לידי ביטוי באמצעות המשחק הנפלא של מירן והשפה האסתטית של הסרט

נתיב בחר לחקור את נבכי נפשה באמצעות אלמנטים ז׳אנריים של מותחן פסיכולוגי, לעיתים רווי בפחד – להראות בצורה מחרידה את סיוטיה או להשתמש באמצעי המבע, בעיקר בתנועות המצלמה ובזוויות, לשקף את המתרחש בנפשה: פחד. אימה. אשמה. חוסר אונים. כולם באים לידי ביטוי באמצעות המשחק הנפלא של מירן והשפה האסתטית של הסרט. אלו הם הרגעים הכי טובים בסרט. מנעד הרגשות של גולדה מאיר מקבל ביצוע מקיף מקצה אל קצה.

עמיתיה לקאסט, כמו ליאור אשכנזי, דביר בנדק ורמי הויברגר עושים עבודה נהדרת ומצליחים – דבר לא מובן מאליו כשלעצמו – לתת את המיטב. למרות שמדובר בשחקנית זוכת אוסקר עם ניסיון בגילום אישיות פוליטית (המלכה), הם אינם מחווירים מולה. מלבד הקאסט הישראלי ברובו אפשר למצוא גם את ליב שרייבר, שמגלם את הנרי קיסינג׳ר בהופעה קצרה. הדיאלוג בינו לבין גולדה הוא רגע מנצנץ ונפלא ששווה לחכות לו.

אבל אל תתנו לעשן לתעתע בכם. דווקא על רקע המשחק המופתי קשה להתעלם מאלמנטים חסרים שגולדה (הסרט) יכול היה וצריך היה לעשות עם חומרי המקור. אורכו של הסרט, כשעה וחצי בסך הכל, קצר יחסית לנוף הקולנועי כיום ולשם שינוי גם קצר מדי. חצי שעה או 45 דקות נוספות היו עושות חסד עם הטקסט.

למרות נתוני הפתיחה המעולים, התוצאה מחמיצה את הפוטנציאל האדיר הטמון בסיפור (הספר ״המחדל״ צץ במוחי לא פעם במהלך הסרט), ומספקת עלילה קצרה וממוסגרת לעייפה בזמן ובמקום. זה צריך היה להיות ארוך יותר, מעמיק יותר ורחב אופקים יותר, אולי מתוקצב יותר. אבל נתיב בחר ללכת על דרך צרה, רובה ככולה עוסקת בתפקודה של גולדה בימים הקשים ההם. הביוגרפיה האישית נהדרת ומכמירת לב; ההיסטורית – קצת פחות.

הוא מצומצם, פשוט וצר מבחינת המורכבות הנרטיבית שלו, המבנה והבחירה לוותר כמעט לגמרי על המתרחש בשדה הקרב ועל קונפליקטים אחרים, כמו איך התנהלה גולדה לאחר המשבר ומה הוביל אליו; או לקשור קשר עז יותר עם החייל שלחם בשטח, לא רק להאזין לו דרך קווי הרדיו של חדר המלחמה. ברקע המשבר היו לא מעט צרות צרורות וסיפורי גבורה, שלא זכו לאזכור. במקום זה אפשר לראות את אריאל שרון גונב פיסת עוגה.

אי אפשר לטמון את הראש בחול

יש מגוון של נושאים, אירועים, קשרים ומערכות יחסים שאפשר היה לחקור דרך עיניה של גולדה, ועדיין לשמור על אופיו של הסרט, לכן החוסר מורגש,  והקונפליקט העצום והקיומי שמרחף מעל אינו זוכה לייצוג מדוקדק מעמיק כמו זה שמקבל אופיה של גולדה, תחת התנאים והנסיבות. הרגעים המעטים שנותנים זווית מעט אחרת – כמו זו של דיין על הנעשה בגזרה הצפונית או באמצעות מבט דרך המסכים המיושנים על הגזרה הדרומית – אינם עשויים היטב מבחינת האפקטים והכתיבה גם יחד. חבל. מדובר באירוע טראומטי והמבט דרך עיניה של הפוליטיקאית המשופשפת, מרשים ככל שיהיה, היה יכול להותיר רושם דרמטי רב ולספק עוד מבט, גם על הטראומה הלאומית.

לא ברור אם נתיב ביקש לחמוק מכך מפאת חוסר בתקציב, שיקולים אמנותיים, או בריחה מדיונים פוליטיים שעשויים היו לשים אותו על הכוונת בהקשר הסכסוך הישראלי־פלסטיני ובכך לפגוע במעמדו. אבל הפוליטיקה כבר שם, אי אפשר לטמון את הראש בחול נוכח המצב הגלובלי והלוקלי בימים אלו. לכן יש משהו תמוה שרודף את הסרט, הרגשה חמקמקה של פיל בחדר המלחמה. הוא שם. אם מטרת העל של נתיב היתה לייצג את ראש הממשלה מאיר באור חיובי יותר בצל החלטותיה הקשות, יש שיגידו הגרועות ביותר, אין ספק שרואים את הפיל – וגם הלן מירן הענקית לא מצליחה להסתיר אותו.

נוכח העובדה הזאת, כל רגע שמירן לא זוהרת במרכז המסך, נגוע בשעמום ותחושת פספוס. הנקודה העיוורת של הסרט היא לא רק נקודה, היא כתם גדול שכל אדם עם מעט ידע כללי לא יחמיץ. יש אפילו סצנה רפלקסיבית שמשקפת זאת היטב, כשראש המוסד מנסה לדבר עם גולדה ומפציר בה לעשות החלטה צבאית אחרת מזו של הגנרלים, היא נסה ממנו ואומרת שהיא ״רק מדינאית שלא עושה החלטות צבאיות״ וטורקת לו את הדלת בפרצוף.

מדובר בסרט על אישה גדולה, שנעשה על ידי במאי מעולה, עם רקע היסטורי פנומנלי ליצירת סרט. מצד שני, מלווה אותו תחושה חדה של החמצה. הן בגלל הדברים שכבר ציינתי, והן מסיבה נוספת: השפה הגרפית של הסרט, על אף שהיא עובדת בחלקה הגדול, גם מועדת להפרזה, עודפות או עשייה מסורבלת. זה סרט שלא צריך ללכת לקולנוע עבורו, ואפשר להמתין מעט ולצפות בו בבית. במובן הזה, סדרה עשירת תקציב לרשתות הסטרימינג היתה עובדת יותר טוב, ומאפשרת מרווח נשימה, מקום לחקור פרטים שכאילו נמחקו מההיסטוריה, ולתת זווית קצת פחות שתדלנית על איכותה של מאיר כמדינאית.

ולמרות ההסתייגות, זה סרט ראוי לצפייה, במיוחד על מנת לראות את עבודתו של הבמאי הישראלי המצוין, שמצליח מעבר לאוקיינוס, ושל השחקנית הבריטית שמגלמת את האישה הראשונה (והאחרונה בינתיים) שעמדה בראש ממשלת ישראל, בימיה הקשים ביותר. היא עשתה זאת – לפחות דרך עיניו של נתיב – בהצלחה יתרה, במחויבות ובעיקר בחמלה ובאנושיות.

---

גולדה
בימוי: גיא נתיב
100 דקות; ארצות הברית, 2023
4 כוכבים