המלון הטכנולוגי לבריאות הנפש בים המלח שייך לגמרי לכאן ולעכשיו

נמרוד, עובד בחברת גיימינג, נשלח לאשפוז כפוי במלון הטכנולוגי לבריאות הנפש בים המלח, לאחר שביקש להתפטר מעבודתו כמעצב הולוגרמות במשחק ילדים. הוא בודד, חרד, יש לו דילמות מוסריות ביחס למקום עבודתו, נפשו מתחילה לתת אותותיה על הגוף. המלון שאליו הוא נשלח מתגלה כיישות טכנולוגית מקיפה, אחראי בלעדי על כל הבטי הריפוי; הוא שיקבע מה התפריט האישי של נמרוד, לאיזו פעילות ילך בכל עת, מתי הוא רשאי לצאת מחדרו. 

זהו סיפור המסגרת בספרו של עידו שפירא, המלון הטכנולוגי לבריאות הנפש בים המלח, שנוצר במסגרת התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל ויצא לאור בהוצאה עצמית. ספר ביכורים מרשים מאוד: האיורים של שפירא מדוייקים ומלאי הבעה, גם כשמדובר באימוג׳ים על גוף הרובוט וגם כשמדובר בנוף פתוח. השימוש האינטנסיבי בצבעים מגוונים ובאיכות הדפסה יוצאת דופן. כל אלו לא באים על חשבון העלילה, בניגוד ללא מעט רומנים גרפיים שהם יצירות ביכורים שרואות אור בהוצאה עצמית. יש כאן סיפור עם התחלה־אמצע־סוף, דמות ראשית שעוברת תהליך משכנע, הקשר תקופתי ותרבותי. 

הדילמות המוסריות שמלוות את הטכנולוגיה בת זמננו הן ודאי עניין חדש ודורי, אבל הקונספט של בית מרפא או סנטוריום – כלומר שליחת החולה אל מרחב מבודד, מחוץ לעיר ולזמן – היא פרקטיקה טיפולית שהייתה מקובלת יותר בעבר. פרקטיקה שהשאירה אחריה גם חותם תרבותי בלתי מבוטל. סוזן סונטאג השוותה בספרה ״המחלה כמטאפורה״ בין השחפת כמחלה של המאה ה־19 לבין הסרטן כמחלה של המאה ה־20, ובחנה לא רק את הייצוגים הספרותיים של המחלות הללו ביחס למאפיינים הקליניים שלהם, אלא גם את האופן שבו התפיסות התרבותיות משפיעות על החולים. בהמשך לסונטאג, נדמה שאך מתבקש שהמחלה של המאה ה־21 היא אוסף מחלות של הנפש, ושהדרך לפתרונן יגיע מהשהות בסנטוריום כמו־מסורתי שמתנהל באופן טכנולוגי. 

בית המרפא, בעבר וגם בספרו של שפירא, הוא מרחב מבודד, מחוץ לעיר, הן במובן הגאוגרפי והן במובן הזמן: זהו מרחב לימינלי, סיפי, שמאלץ עצירה מהחיים האמיתיים. כבר על העטיפה אפשר לראות כיצד המטאפורה השגורה (הימצאות בבועה, ניתוק ממרחב המציאות, התבוננות בחיים מלמעלה בעת טראומה) מקבלת פרשנות ויזואלית.

המלון הטכנולוגי לבריאות הנפש הוא בועה שמרחפת מעל ים המלח. הנוף שנשקף מהחלון המעוגל בחדר של נמרוד הוא נוף ירחי שומם. בלילה הראשון הים, ההרים והירח נצבעים שחור־כתום מאיים וסגור; ברגעים אופטימיים יותר הם נצבעים בכתום־לבן־כחול. גם מבפנים המלון הוא עיגול, לופ אינסופי של מסדרונות. 

הכלי הטיפולי המרכזי שהמלון בחר עבור נמרוד הוא סדנת מיינדפולנס שמועברת, כמובן, על ידי רובוט עם גוף אנושי ומסך במקום ראש. הסדנה הקבוצתית היא המקום להתוודע לא.נשים האחרים שמאושפזים במלון, והנה עוד מאפיין של בית המרפא, להיות בסביבת אנשים הסובלים בדיוק מאותה הבעיה כמוך, בעיית הדור.

נמרוד לא מתחבר בקלות. בהתפרצות מול המטפל הוא צועק עליו: ״לך תזדיין. אני שונא מיינדפולנס. זה בית כלא פסיכוטי. כולם פה יצורים מהתחת. גהינום היפי. בסך הכל רציתי להתפטר!״

ברגע של פתיחות, נמרוד מספר שעל אף התנאים הנוחים בעבודתו, העובדה שהמשחק שפיתח גרם לילדים המשחקים בו להפוך למכורים ולא תפקודיים, מענה אותו. משתתפת אחרת מספרת שהיא עובדת כמתכנתת בחברה שעוסקת בעיצוב דמויות לפורנו ב־VR, ושהדיכאון שהשתלט עליה הוא הסיבה לאשפוזים החוזרים במלון. מישהו אחר משתף שהתמכר למשק שמדמה את מלחמת יום כיפור, ״נהייתי מכור ללירות באוייבי ישראל כל היום״, הוא מספר. שלישית משתפת שהיא עובדת בחברה לאבטחת מידע ומתקשה להתמודד עם כל המראות הקשים שהיא צריכה לקטלג.

התגובות של המנחה הרובוט לווידויים הם אימוג׳ים מתחלפים (סמיילי מחייך, מחיאות כפיים, ידיים מתחברות בהודייה). התגובות של המעגל האנושי לא מאוד רחוקות מזה. המעגל מקשיב בשתיקה, מוחא כפיים, נזרקים בו משפטי הזדהות (״זה כך כך קשה, אני ממש מזדהָה״ או ״סיפור מרגש גבר״). 

נמרוד לא מתחבר בקלות. הוא מתקשה לחלוץ נעליים, מתקשה לשבת, מתקשה לנשום, מתקשה לשלוט במחשבות שלו, מקיא כשהדברים נהיים קרובים מידי. בהתפרצות מול המטפל הוא צועק עליו: ״לך תזדיין. אני שונא מיינדפולנס. זה בית כלא פסיכוטי. כולם פה יצורים מהתחת. גהינום היפי. בסך הכל רציתי להתפטר!״.

בלילה הראשון הוא מנסה לברוח, אבל נתפס. ״חוקי המלון נאכפים בקפידה״ מבשרים לו רובוטים שומרים, ובעזרת הצבתות שלהם מניפים אותו כבובת סמרטוטים חסרת כוח, ישר למיטתו. 

אבל אחרי כשלון תוכנית הבריחה ובעידודה של המאושפזת הדכאונית, הוא לאט לאט נכנע למנגנון. הצבעים הופכים אופטימיים (ורוד, כחול, צהוב), הוא מקבל מהרובוט הממלצר קפה לשם שינוי, משתתף ברצף פעולות אינטנסיבי; מקלחת, ספורט, מדיטציה, שיחה שינה. רצף של חמישה עמודים, מתוכם כפולה אחת, כמו מריץ את הזמן מהר, מלא בפעילות ותקשורת עם בני האדם ועם הרובוטים המטפלים.

הבחירה של שפירא להתכתב עם הז׳אנר של ספרות הסנטוריום היא שהופכת את הסיפור הזה לסיפור חזק כל כך: בכל דור יש מחלות אופייניות, בכל דור שולחים את המצורעים להתמודד עם המחלות שלהם במרחב סיפי, רחוק מגבולות החברה

הרצף הבא הוא כבר שלו ושל הידידה בבריכה ורודה כלשהי, מסכמים את השהות שלו שם: הוא מרגיש שהמקום עשה לו משהו, מבין כמה היה בודד ולא דיבר עם אף אחד אבל בשורה התחתונה הוא אומר ״אני כבר מת לחזור לעבודה. חפרתי בעצמי מספיק״.

כשהוא נפרד מהמלון ומשוגר במעלית החיצונית אל הנוף השומם בחוץ, ים המוות ריק מאדם וחיים, מכונית מוכנה לקחת אותו חזרה אל העולם האמיתי. שם, בחזרה לשולחן העבודה בחברת הגיימינג האפלה, הזכרונות שלו מהשבוע במלון הולכים ומטשטשים. 

דו״ח הטיפול של הרובוט המטפל, מסכם שמטופל 5692 הגיע למלון עם סימפטומים של שחיקה, לחץ והקאות. מצוין שם גם כי למטופל היתה ״תגובה חיובית להולוגרמת ׳שירי׳, מבוססת נתוני צפייה ובחירות באפליקציות היכרויות״, כלומר מבהיר את מה שעד כה רק נרמז: העולם שהקיף את נמרוד היה כל כולו מתוכנת למטרה, לא בית מרפא קלאסי, אלא ״המופע של טרומן״, אולי רק בלי הצופים.

הספר הזה שייך לגמרי לכאן ולעכשיו. האפשרות הדיסטופית – או האוטופית – תלוי לדעת מי, של העברת חיי הנפש והטיפול בנפש לאלגוריתמים, היא אפשרות שכבר קיימת באופן זה או אחר. הבחירה של שפירא להתכתב עם הז׳אנר של ספרות הסנטוריום היא שהופכת את הסיפור הזה לסיפור חזק כל כך: בכל דור יש מחלות אופייניות, בכל דור שולחים את המצורעים להתמודד עם המחלות שלהם במרחב סיפי, רחוק מגבולות החברה.

גם הבחירה בים המלח, ריזורט המרפא המוכר והמוזר ביותר במרחב הישראלי הוא אך מתבקש. הנוף הירחי, הבידוד מאנשים חיות ואפילו צומח, אפילו המחשבה על האירוניה שבמציאת ריפוי בים המוות, כל אלו מקרקעים את הרומן של שפירא והופכים אותו לריאליסטי יותר ממדע בדיוני. ומעל לכל, הפורמט הגרפי מאפשר לשפירא להשתולל עם הדימיון כשהוא מספר לנו את ההווה, מקסימום את העתיד הקרוב, של הדור הזה. 

עידו שפירא | המלון הטכנולוגי לבריאות הנפש בים המלח
הוצאה עצמית, 2023. עמודים לא ממוספרים
נוצר במסגרת התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית, בצלאל

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה