יהונתן ריינר במעבדה לאמנות: כשסריקות מוח הופכות ליצירה

עמית: מה שלומך יהונתן?

יהונתן: מעולה. תודה

עמית: סיימת קליניקה?

יהונתן: האמת שלא, אני בחופשה מרוכזת. סוף אוגוסט, הייתי כל היום בסטודיו 🙂

עמית: אחר כך נדבר על החופשה, אבל לפני כן – מה אתה יותר, אמן או רופא?

יהונתן: גם וגם. אני מאוד אוהב את שני התפקידים בחיי. נראה לי שכבר השלמתי עם זה שהם הולכים יד ביד, ואיתי. מבחינה כרונולוגית – האמנות הייתה שם כבר מהילדות. אמא ציירת, העברתי שעות בסטודיו שלה והיצירה הפכה להיות מהר מאוד מקום עבורי לברוח אליו, לעבד, להתמודד ולהתנחם.

העניין שלי במוח הגיע אחרי. בהתחלה בתואר במדעי המוח ובמחקר ואז עשיתי מעבר חד לרפואה ולנוירולוגיה. לאורך השנים היתה לי הפרדה מאוד ברורה: האמנות אסקפיסטית והרפואה מעוגנת ביומיום, בפעולות, בעשייה. היו תקופות שבהן היצירה משכה אותי אליה ונצמדה לפורגראונד, אבל התכנים היו רחוקים מהמדע ומהמוח.

ההשפעה של אחת על השנייה החלה דווקא מכיוון מחקרי. זה קרה עם ההבנה שהיצירה היא חלק בלתי נפרד ממני. התחלתי להסתכל ולבחון את המנגנונים שקראו לי ליצור, לנסות לאפיין את המרחב שבו מתרחש הקסם הזה ולפרק אותו באמצעים מחקריים ליכולות קוגניטיביות, לרשתות מוחיות, למנגנונים.

דרך שיחות עם אמנים נבדקים ועם אימוני יצירה שלי, נמלאתי רצון להמשיג את החוויה היוצרת לא רק באמצעים אמפיריים אלא לתת מקום לתהליך החווייתי, זה שאינו רדוקטיבי אלא שנותר בו משהו אלכימי, רוחני

התחלתי להתעניין בדחף היצירתי שמופיע אצל חלק מהמתמודדים עם מחלת הפרקינסון ולהבין את ההקשר לדופמין – למוטיבציה, אימפולסיביות, חשיבה רחבה וחיזוקים חיוביים או התמכרותיים שמלווים את התופעה.

משם התחלתי לחקור את מנגנוני היצירה אצל אמנים, באמצעות מחקר בשיתוף עם ד״ר עירית שפירא ליכטר, מומחית fMRI, שמטרתו לנסות ולאפיין את הרשתות המוחיות הפעילות בעת פעולות של יצירה חזותית.

עמית: וואו. מעמיק ושונה. זה מביא אותנו לתערוכה החדשה שלך במעבדה. מה היא תכלול?

יהונתן: מהפעולה המחקרית המדעית נותרתי עם תחושה שהפירוק של תכונה אנושית שכל כך ייחודית למנגנונים ולרשתות – לא נותנת את התמונה המלאה. דרך שיחות עם אמנים נבדקים ועם אימוני יצירה שלי, נמלאתי רצון להמשיג את החוויה היוצרת לא רק באמצעים אמפיריים אלא לתת מקום לתהליך החווייתי, זה שאינו רדוקטיבי אלא שנותר בו משהו אלכימי, רוחני. רציתי לייצר תערוכה שתפגיש בין שני העולמות ותנכיח את השיח ביניהן, את המתח, את מה שידוע ומה שאינו ידוע.

התערוכה במעבדה היא מסע ששם דגש על תהליכי יצירה ולא על תוצרים, שכן מעשה היצירה עצמה הוא הדבר האוניברסלי שהייתי רוצה שאנשים ייצאו איתו מהתערוכה. תחושת המסוגלות, ההיכרות עם הצדדים היצירתיים שבנו, ההארה של המקום האנושי הייחודי הזה.

מפגש שלי עם העולם

יהונתן: התערוכה בסופו של יום היא גם מפגש שלי עם העולם. של שני העולמות האלו שלי שחיים בהקבלה ובממשק בתוך עצמי. בתערוכה יש מבדקים נוירופסיכולוגים, שהיוו עד לעידן מדעי המוח הכלים שבהם היינו אומדים יכולת יצירתית. משם יש מהלך של מפגש עם המחקר שלי בסורק המוח עם עבודות של אמנים נבדקים שנבדקו בסורק, עבודות וידיאו של תהליכי יצירה שלהם, סריקות מוחיות ותוצרי רישום.

יש גם עבודות ציור, פיסול והצבה שלי שמפגישות את הצופה עם העולם הפנימי שלי, הגוון של האופי היצירתי שלי – גם בעולם המחקרי/רפואי וגם כאמן. יש חתכים מוחיים שיצרתי מפרחים מיובשים, מזרקה שמזכירה לנו את השפע של היכולת היצירתית והנזילות, החמקמקות, הזרימה שבניסיון להגדיר אותה, ועוד

עמית: האמנות שלך תמיד שילבה את הרפואה? או שיצרת משהו אחר מעולם השראות אחר?

יהונתן: עסקתי באמנות לאורך החיים באמצעות כל מיני מדיומים – ציור, רישום, צילום, וידיאו. עולם הדימויים שלי היה תמיד רחוק מהקשרים רפואיים ברורים. בבגרותי ולאחר לימודי הרפואה נכנסתי לעולם של דפוס רשת, וגם שם עולם הדימויים לא היה רפואי. הרבה משחקי צבע ופטרנים, עבודת קולאז׳, פיגורטיבי וגרפי. פורטרטים, דמיונות, חיות, ילדוּת וכדומה

עמית: ולמרות הכל בתערוכה הנוכחית, לעצם היותך רופא יש השפעה ברורה. מה היה בתערוכה הקודמת?

יהונתן: נכון! העולמות הפעם ביקשו להתמזג. בתערוכת היחיד הקודמת שלי בארץ הצגתי עבודות דפוס שעסקו בתפיסות תרבותיות של אסתטיקה

עמית: כמה תערוכות היו לך עד עכשיו?

יהונתן: שתי תערוכות יחיד והשתתפתי בשמונה תערוכות קבוצתיות

עמית: נייס. התערוכה הקרובה תתקיים במעבדה לאמנות, חלל שיש לו כשלעצמו מודל מעניין

יהונתן: נכון. כל שנה נבחרים 12 אמנים שכל אחד מקבל את חלל המעבדה לחודש. מעין תוכנית רזידנסי. התערוכה שלי שנקראת בָתַוֶך, ואצרו אותה שרון תובל ואביגיל ריינר

עמית: מעניין אותי לחזור ליומיום שלך. איך אתה משלב את העבודה בבית החולים עם השהייה בסטודיו? מהי החלוקה?

יהונתן: בפועל אני עובד בבילינסון כל יום. היצירה קורית בערבים ובסופי שבוע. לקראת התערוכה לקחתי לי יום חופש שבועי כדי לעבוד

עמית: כמה זמן אתה עובד על התערוכה?

יהונתן: בעיקרון על תכנית המעבדה אני יודע מאז מספטמבר 2022. על התערוכה אני עובד בחצי השנה האחרונה

עמית: מה התוכניות לאחרי התערוכה? אתה עובד כבר על פרויקט חדש?

יהונתן: אני ממשיך בעשייה בבית החולים. יש לי מרפאה לקיצוב מוחי עמוק ומטופלים, מחקרים והרבה עבודה. עם זאת, ברור לי שאמשיך לשלב יצירה ביומיום. יש לי כבר רעיונות לתערוכה, להרצאות ולמפגשים המשלבים בין שני העולמות. רפואה היא לא בהכרח מדע מדוייק ונופלת לעיתים גם תחת דיסיפלינה של אמנות. אני מאמין גם ביכולות היצירה בכל אקט שלנו ובקשר בינה לבין בריאות בכללותה

עמית: החיים שלך בטוח מגוונים יותר משל כל אמן אחר וכנראה גם יותר משל הרבה מאד רופאים. אז מה נגיד, רק שנהיה בריאים?

יהונתן: ברור. זה הדבר הראשון וגם האחרון

---

יהונתן ריינר | בתוך
אוצרים: שרון תובל ואביגיל ריינר
המעבדה לאמנות, הרצל 119, תל אביב
פתיחה: 7.9; נעילה: 6.10.  שיח גלריה ב-20.9 בשעה 20:30, בהשתתפות האמן, האוצרת אביגיל ריינר והילה נבו, חוקרת נוירואסתטיקה.