רופא, מאייר, רומנטיקן: יהונתן ריינר בגלריה פריסקופ

Colonial Beauty

בדומה למאיירים רבים, גם הרופא והמאייר יהונתן ריינר מספר ש״מאז שאני זוכר את עצמי אני מצייר, יושב בסטודיו של אמא שלי עם ניירות, מכחולים ועטים ומצייר. עד היום המחברות שלי מלאות קשקושים. אני אפילו זוכר שפעם אחת המורות שלי ביקשה מאמא שלי להגיע לבית הספר. היא הראתה לה את המחברת שלי ואמרה לה שזה לא לעניין. הפתרון היה שתי מחברות – אחת לקשקושים ואחת ללימודים – אבל זה לא ממש עזר. עד היום תמיד יש איתי מחברת ועט״.

ריינר, בן 36, נולד בלוס אנג׳לס ועד גיל 13 משפחתו נדדה בין ארצות הברית לישראל עקב עבודתו של אביו, ד״ר להיסטוריה יהודית, שעבד עם קהילות יהודיות. לאחר השירות הצבאי הוא עבר ללונדון ללמוד מדעי המוח, שם סיים את התואר הראשון שלו, וב־2011 סיים את התואר ברפואה.

״כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ופתאום הייתי צריך להשקיע את כל האנרגיות בלימודים, הרגשתי שאני חייב ליצור כדי לאזן את הצד היצירתי שהיה חסר לי; ממש התייבשתי. ב־2009 פתחתי בלוג שהעליתי אליו מין שרבוט בכל יום, במשך שנתיים. זה היה נחמד כי זה ממש איזן לי את היום: ידעתי שלא משנה כמה אני לחוץ, הייתה לי את ההפסקה ביום שאני יכול לייצר משהו ולקבל פידבק מהעולם.

״בשנתיים האחרונות שלי בלונדון החלטתי שאני עדיין לא רוצה להתחיל את ההתמחות ועבדתי כרופא פרילאנס בחדר מיון. זה איפשר להשקיע יותר בצד היצירתי בחיבור לדפוס משי. עשיתי קורס במשך יומיים, נזרקתי למים והתחלתי לעבוד. באותה תקופה גרתי במזרח לונדון וחמש דקות מהבית היה סטודיו בשם London Print Club. הוא היה פתוח 24 שעות ובכל דקה פנויה ביליתי שם, בין אם זה בין אחרי משמרת בין חצות לשמונה בבוקר ובין אם בשעות היום. תמיד התחברתי לקולאז׳ים ולהדפסים, לחיבור של אלמנטים שיוצר משהו חדש. זו טכניקה מגניבה ונורא פיזית, שדורשת מיומנות ודיוק. זה ממש קראפט, עבודת יד״.

Astrea

יהונתן ריינר

ב־3 בספטמבר תיפתח בתל אביב תערוכת יחיד ראשונה בישראל של ריינר בגלריה פריסקופ, שהיה לי הכבוד לאצור, כחלק משבוע האיור שיתקיים במסגרת אירועי ״אוהבים אמנות. עושים איור״ של המחלקה לאמנויות בעיריית תל־אביב-יפו ובחסות של חברת Wix. ריינר, שחזר לארץ לאחר 13 שנים בלונדון, יציג בתערוכה הדפסי משי מקוריים ועשירים בפרטים, בצבעים ובטקסטורות, העוסקים בפולחן היופי הנשי, בזוגיות ובילדוּת.

העבודה שנתנה לתערוכה את שמה, Colonial Beauty, מייצגת פן אחר בעבודותיו – את ההתנגשות בין הייצוגים של המערב והמזרח, ״בין מה שאנחנו תופסים כ׳תרבותי׳ לבין משהו שהוא לכאורה יותר חייתי ונשען על תרבויות אחרות, אבל בסופו של דבר מראה איך התרבויות השונות משפיעות אחת על השנייה ומתמזגות אחת בשנייה״.

סדרת העבודות הבולטת בתערוכה כוללת במרכזן נשים משנות ה־20, Ziegfeld Girls, את כולן צילם אלפרד צ׳ני ג׳ונסטון (Alfred Cheney Jonston), אחד מצלמי הפין-אפ הראשונים בניו יורק. ג׳ונסטון עבד עם רקדניות הקאן־קאן של במועדון הזיגפלד. כולן צולמו באותו קונספט, על רקע שחור, ישובות, בדרך כלל עם שרשרת פנינים ושמלת תחרה, מסתכלות לעבר השמיים במבט שברירי.

״למרות שיש בהן משהו שברירי ופגיע, אני לא נמשך אליהן״, אומר ריינר. ״זה לא כמו להסתכל על נערות לוח שנה. רציתי להחיות אותן ולתת להן כוח, שלא יהיו שבלונה אחת של השנייה, להעלות אותן ממשהו שאתה חומד למשהו שאתה ממש סוגד לו, לרמה יותר נשגבת.

״הלבוש והפאטרנים צויירו בהשראת שבטים אפריקאיים ואסיאתיים, במטרה לשלב את הקונספט של יופי מערבי עם היופי של טכסים דתייים בשבטים בעולם השלישי, וליצור ׳מאש־אפ׳ באמצעות צבעי הפנים, הפרחים בראש, הלבוש ההודי והיפני והאפריקאי. בניסיון ליצור לכל אחת אופי שונה קראתי להן בשמות של אלות מתוך מיתולוגיות שונות שאחראיות על פריון, מוזיקה, צדק ושוויון, הרמוניה ועוד״.

Fortuna

המבט על עבודות וצילומים מסוג זה בשנת 2015 עלול ליצור התנגדות.

״אמנם הייתה בצילומים החפצה, גברים חשקו בהן, אבל אני מוציא אותן מההקשר הזה. הן לא מוחלשות. השבלונה עדיין קיימת, אבל לפחות הכוונה שלי היא להאדיר ולהעצים אותן. לכל אחת מהן אני מנסה לייצר אופי, שליטה, מטרה, משהו נשגב. יכול להיות שזו תפיסה רומנטית״.

אז אתה רומנטיקן.

״אני מסתכל עליהן ובא לי לדבר איתן, להכיר אותן. הן כבר לא פגיעות או שבריריות. אני רוצה לעשות גם סדרה של גברים, אבל עוד לא מצאתי צילומים של גברים מאותה תקופה שיש בהם את אותה נאיביות. לרוב התמונות הרלוונטיות שנתקלתי בהן משנות ה־40 וה־50 יש כבר אופי מיני בוטה. ניסיתי בעבר לעבוד עם תמונות של גברים אבל זה פשוט לא עבד לי״.

איך מסתכלים עליך בעולם הרפואה?

״הרבה שנים נורא התביישתי בשילוב הזה. בשני העולמות אתה נתפס כמישהו לא מעמיק מספיק, ולא לוקחים אותך ברצינות: איפה נפש האמן שלך ואיך הקרבת אותה מצד אחד, ואתה צריך לבטל כל רצון או תשוקה לעשות משהו אחר מצד השני. זה לא הגיוני. אני לא יכול להתעלם מזה ואני לא מצטדק, זה מי שאני, זה פשוט לא יכול לעבוד אחרת. כנראה שאני פשוט חייב ששני הצדדים האלה יהיו לי בחיים. אני אמות אם לא תהיה לי תזונה יצירתית, זה מה שמשאיר אותי במצב נפשי טוב״.

—

פורסם לראשונה במגזין אטמוספירה

zoro