כל מה שחשוב ויפה
קנת׳ בראנה, רדופים בוונציה. צילומים: 20th Century Studios / פורום פילם
קנת׳ בראנה, רדופים בוונציה. צילומים: 20th Century Studios / פורום פילם

רדופים בוונציה: בלאגן אחד גדול סביב רצח מבעית

סרטו השלישי של קנת׳ בראנה בתפקיד הרקול פוארו סובל ממשבר זהות ז׳אנרי. למרות הקאסט הנפלא העלילה הרדודה לא עובדת – לא על תקן של סרט אימה ולא על תקן של תעלומה בלשית

רדופים בוונציה הוא סרטו השלישי של קנת׳ בראנה בתפקיד הבלש הרקול פוארו המהולל, המבוסס על ספריה הקסומים של אגתה כריסטי; את כל השלושה הוא גם ביים. הסרט מציג, איך לא, עלילת מסתורין נוספת. הפעם, פוארו חוזר מפרישה על מנת לבחון מה שנראה על פניו לא כמו מקרה רצח, אלא תופעה על־טבעית.

כמו לרכב על אופניים הוא חוזר לעשות את מה שהוא עושה היטב: רשימות, סדר, שיטה, וחושף שרב הנסתר על הגלוי. שלא כמו בשני הסרטים הקודמים בסדרה – רצח באוריינט אקספרס ומוות על הנילוס – רדופים בוונציה מנסה להוסיף מעט קישוטים לתבנית הגנרית אך יוצא מופסד. זאת שכן, בנוסף לבעיות שליוו את הסדרה מתחילתה – בעיקר חוסר מקוריות – הוא גם סובל ממשבר זהות ז׳אנרי.

למי שלא קיבלה את המזכר, הבמאי המהולל והמצוין (באמת), סיר קנת׳ בראנה, עורך מזה שנים עיבודים קולנועיים לספריה של אגתה כריסטי. בסרט הנוכחי, בדומה לקודמיו, מתגוללת עלילה סביב מקרה רצח מסתורי שאותו האינספקטור פוארו נדרש לבחון ולגלות את סוד מורכבתו. הפעם הוא עושה זאת על מי וונציה, בליל כל הקדושים, בבניין רדוף רוחות לכאורה, על מנת לחשוף נוכלות של מדיום מסתורית העורכת סיאנסים עבור אנשים אבלים, אומללים, המחפשים מעט מזור.

במהרה דברים משתבשים ועל רקע סערה המתחוללת בחוץ מפגש הסיאנס הופך לבלאגן אחד גדול סביב רצח מבעית. לצערם של המשתתפים ושל הרוצח, או הרוצחת, או הרוצחים (או למי אכפת בכלל כבר כי זו אותה עלילה שלושה סרטים), פוארו הוא אדם שנון, קר ומחושב. הוא האדם האחרון שאתה רוצה לראות מגשש סביב דברים שאותם אתה מנסה להסתיר. ואצל אגתה כריסטי, לכולם יש מה להסתיר: לכולם יש שלדים בארון, בליל כל הקדושים ובכל בוקר ששגרתי. פוארו מגלה הכל, חש בכל, הוא לא נותן לשום דבר לרמות אותו. 

בראנה עושה את התפקיד בצורה כריזמטית ומשכנעת, כפי שעשה כבר בעבר, מוקף בקאסט נפלא, כמו מישל יאו, ג׳יימי דורנן וקלי ריילי. אט אט, נשזרים זה בזה סודות, תעלומות ורמזים המתקלים לגלות סיפור אחד גדול ומפותל. 

במקום להיות יצירה היברידית עם משמעות או אפקט הנוצר מהשילוב הז׳אנרי, רדופים בוונציה משקף שתפסת מרובה לא תפסת. העלילה הרדודה לא עובדת – לא על תקן של סרט אימה ולא על תקן של תעלומה בלשית

מחמאות לקאסט אפשר לתת הן לסרט זה והן לקודמיו. אלא שהפעם, ניכר כי קנת׳ בראנה בחר לשלב ולבחוש יחד עם התבנית הבסיסית לא מעט רכיבים מז׳אנר האימה, והתוצר הסופי הוא בליל מקושקש ולא מעניין של שני ז׳אנרים שאמורים להסתדר בהרמוניה, אולם מצליחים להפיק, רק בקושי, צליל קלוש וצורם. 

במקום להיות יצירה היברידית עם משמעות או אפקט הנוצר מהשילוב הז׳אנרי, רדופים בוונציה משקף שתפסת מרובה לא תפסת. העלילה הרדודה לא עובדת – לא על תקן של סרט אימה ולא על תקן של תעלומה בלשית. הרצח הגדול ביותר שמתרחש הוא זה של הצופה הקולנועי: רצח באמצעות שיעמום וזוויות צילום הולנדיות.

אי אפשר להאשים את בראנה בזלזול. גם אי אפשר לפתור אותו מאשמה מפאת חוסר ניסיון. ניכרת השקעה רבה באמצעי מבע קולנועיים, ובראנה יודע לנצל את הצילום על מנת ליצור מורכבות באופי הדמויות או להגביר את המתח. עם זאת, על אף העושר שאפשר למצוא בשפה הוויזואלית, העלילה עצמה צפויה, קווי התפר בין החלקים ובין הז׳אנרים גסים מדי, ובראנה הפך סופית לבמאי עם תסמונת אובססיבית־קומפולסיבית של שימוש בזוויות צילום עקומות, שאותן אפשר למצוא כמעט בכל סצנה, ממש מהפריים הראשון. 

birds

באשר לאסתטיקה של אימה, הנדחפת בתחושה טרחנית אל תוך העלילה הבלשית שמאפיינת את סיפורי פוארו, התבניתיות הנרטיבית והשימוש העבש בטקטיקות של הפחדה מעוררים תחושה של דה ז׳ה וו. הבעיה היא שכאשר דה ז׳ה וו נמשך לאורך יותר משעה וחצי זה כבר לא תופעה זמנית ומשונה, אלא שעמום טוטאלי. ראינו את זה, עשינו את זה, וגם הרבה יותר טוב. אפשר לראות את הכל מגיע ממרחק של קילומטר. 

מי שמאוהב בז׳אנר (לפחות באחד מהם) אולי ימצא בו יותר. מי שמחפש הנאה קולנועית, ולו הפשוטה ביותר, ימצא את עצמו בוהה בחלל ריק שבקצהו השני יש מסך חשוך, בלש מבולבל עם שפם מוגזם והרבה ברקים ורעמים. הדבר היחיד שעשוי להיות מעניין יותר מצפייה בסרט זה הוא אכן רשימות, סדר, שיטה, כלשונו של פוארו, אבל ברשימת הקניות לארוחת שישי עם אנשים שלקו בתרדמת. רק הבהלה מפס הקול עשוי לעורר אותו ממחזה האימה שבו הוא עצמו נרצח באולם הקולנוע, לצדה של אגתה כריסטי שלא רק מתהפכת בקברה אלא קמה לתחייה ומחפשת את רוצחה. אולי לשם כך צריך סיאנס אמיתי.

לא ברור לגמרי איך בראנה הגיע מעשייה איכותית של סרטים דוגמת הנרי החמישי ובלפסט, שאותם ביים היטב, לעשייה דלה, מרושלת ומתישה עד כדי מוות. אולי כדאי שפוארו יצא לפרישה סופית ויחוס על קהילת אוהבי הקולנוע והאנושות עצמה מטֶבַח נוסף של מורשת ספרותית ואמנות התנועה הנעה. 

לכל הפחות אפשר לקוות שבראנה יפסיק עם שימוש מוגזם, מופרז וחסר משמעות בזוויות צילום עקומות על מנת להראות את העובדה שבסרט שכולו סובב סביב רצח, משהו מטריד מתרחש (נגיד, משהו כמו רצח?). אכן, תפיסה מצוינת של המובן מאליו באמצעות קונבנציה קולנועית. הסרט מתחיל בפריים של זווית עקומה, ונגמר ברושם שרדופים בוונציה, למרות כוונתיו ומאמציו של המשורר, עקום בעצמו, ללא תקנה.


רדופים בוונציה
בימוי: קנת׳ בראנה
ארצות הברית, 103 דק׳, 2023
1.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden