כל מה שחשוב ויפה
מתוך התערוכה ״יצחק ירושלמי | Fête naïve״ במוסררה. צילומים: יצחק ירושלמי
מתוך התערוכה ״יצחק ירושלמי | Fête naïve״ במוסררה. צילומים: יצחק ירושלמי

מגלים אוצרות // אלברט סויסה

אלברט סויסה מגיע מעולם של טקסטים והתערוכות שהוא אוצר הן נטולות כל היררכיה. בימים אלה מוצגת תערוכה שאצר ליצחק ירושלמי בגלריה של ביה״ס מוסררה, והחלום הגדול שלו הוא תערוכת ענק שתציג כולה אמנות מהזבל

הפעם הראשונה

בצעירותי גדלתי בעולם של תורה, רחוק מאמנות כתחום תרבותי מובהק. בבגרותי החלפתי את עולם התורה בעולם של אמנות. האמנות אינה חיי, אבל אני חי בתוכה. מפתח חיי הוא דינמיקה – לעולם לא הטרוגנית – בין שלושת המושגים אוטו. ביו. גרפיה – כשלוש ראשויות דמוקרטיות ועצמאיות, בלתי תלויות זו בזו. לכן, כמו רוב הדברים בחיי, העיסוק האינטנסיבי והמוקדם שלי בתיאטרון גופני בפריז, כתיבת ספרי ״עקוד״ וכתיבתי על אמנות ותרבות במשך שנים וליווי של אמנים, קרו משום שהם הופיעו פתאום ב״ביו־חיים״ שלי, ולא משום שהתכוונתי בכלל לעשות אותם.

כך, מתוך התערות חברית באמנים שכתבתי עליהם בירושלים, הגעתי ב־2013 לאצור את התערוכה הראשונה שלי, ״ניבים – דבר אל הקיר״, בגלריה השיתופית (ולא בכדי) אגריפס 12. הייתה זו תערוכת סאונד, וידאו, מיצב ומיצג העוסקת בכל מה שחומק מייצוג גרפי או ויזואלי של גוון הקול המולד של אדם, הניב שלו, המבטא, הטון והמלודיה של הדיבור שלו; של כל מה שמופיע באופן מכריע בדיבור הממשי שלו אך נעלם ונמחק בגרפיה או ויזואליה. 12 האמנים.ות שהשתתפו בה הגיעו מפה לאוזן, מהשכונה, ויצרו אפקט קקופוני מרשים של אוצר המבטאים הישראלי, תרתי משמע.

כל האמנים היו שותפים מלאים לאוצרות. זו היתה תערוכה לא תקנית, גרנדיוזית, די פרועה, אך ענייה ביותר. עבודות הונחו על הרצפה או על שולחן מזדמן כי לא היה תקציב לתלות אותן, אך איש לא התלונן. התערוכה לוותה בקטלוג עבודות מאולתר המכיל טקסט עצום, כאיפכא מסתברא, דווקא משום שכל טקסט על אמנות צריך להוכיח שאין הוא יכול להכיל את האובייקט שלו.

בכל תערוכה שאצרתי, כל אדם, כולל עובד הניקיון שחולף על פני העבודות, רשאי ומוזמן לחוות את דעתו על אופן הייצוג, ולא רק כמחווה גחמנית. כשאני אוצר תערוכה, כל מי שנמצא בסביבתי מוזמן להשתתף באוצרות

אני בא מעולם של טקסטים. הגרפיה היא זו שמתווכת בין האוטו־ביו לביו־אוטו, כרשות בפני עצמה, שאינה בהכרח מייצגת. האמנות אינה בשום אופן טקסט, אבל הטקסט בהחלט מתווך אותה, כברירת מחדל. לכן אני מרבה בטקסט, כקונטקסט רחב ככל האפשר, וככבוד ליצירה.

כמו כן, מכיוון שאסתטיקה מוסכמת אינה בראש מעייני, וגם לא היצירה כאובייקט מקודש, בתערוכה זו, כמו בכל תערוכה שאצרתי, כל אדם, כולל עובד הניקיון שחולף על פני העבודות, רשאי ומוזמן לחוות את דעתו על אופן הייצוג, ולא רק כמחווה גחמנית. אני דעתן, אבל אני נוטה בקלות לקבל את דעתם של אחרים. כשאני אוצר תערוכה, כל מי שנמצא בסביבתי מוזמן להשתתף באוצרות.

צילומים: יצחק ירושלמי

צילומים: יצחק ירושלמי

התחנה האחרונה

לפני כשנתיים התבקשתי לתת ייעוץ לקרן פלומס לאמנות, כדי להפוך את מנגנון התמיכה שלה לכמה שיותר דמוקרטי, צודק ושוויוני, הרחק מהשפעתו של מרכז שדה האמנות הישראלי. לאחר מעשה התברר שעל אף כל הרצון והאמצעים הטובים, הרדאר של פלומס לא יגיע לכל האמנים.

הוחלט אז למנות חוקר שטח שיגיע באופן פיזי לאמנים מרוחקים ואנונימיים הנמצאים בכל זאת מחוץ לתנאיו של המכרז הפתוח והמקסימלי. התמניתי להיות חוקר השטח לשנת 2022. במחקר שלי הפעלתי את קונספט האוטו. ביו. גרפיה שלי, את המפה לאוזן המקרי, ואת השכונה כקונטרה שווה למנגנון שדה האמנות הידוע. כך, באמצעות הצלם אבי גנור ובאמצעות הפייסבוק, הגעתי אל הצלם יצחק ירושלמי, שלא ידע שהוא בכלל אמן.

ירושלמי, שנולד ב־1947 בטהרן, בן המעברה מורשה שברמת השרון דאז, היה ילד חוץ בקיבוץ שנחשף לצילום בשיעורי טבע. כבר כילד בן 12 הוא היה מקדיש את חופשותיו מהקיבוץ לעבודה בשדות החקלאיים שסביב המעברה, ואת כל כספו השקיע ברכישת מצלמה, פילמים ופיתוח תמונות במעבדה.

עין המצלמה של ירושלמי מכוננת חיים בקרב הקהילה המצולמת, מלכדת ומעצימה אותה, וזאת, למרבה הפלא, ללא כל התרסה וללא מחאה פוליטית או חברתית נראית לעין

במשך שנות ה־60 וה־70 ירושלמי צילם אלפי תמונות של אנשי המעברה והשכונה בלבד, ומעולם לא צילם אפילו צילום אחד בקיבוץ. האוסף החד פעמי של ירושלמי הוא אוצר בלום על חיים שלמים בקהילה אחת צנועה, מבחינות רבות של הצילום הדוקומנטרי. במקביל, מעבר לאיכויות האמנותיות והפואטיות של עבודתו, קשה היה להתעלם מהאמירה המובלעת בה בצורת שתיקה רועמת כלפי כל מה שרחש וגעש מחוץ לקהילה שלו.

המצלמה של ירושלמי מתפקדת כתחליף למבט, שנעדר מחיי היומיום של אותם עולים מן המזרח, שחיו בשולי החברה. איש לא הביט בהם, ומבטם לא נשקף ולא הוחזר אליהם משום מראה תרבותית במרחב הייצוגי־פוליטי או התרבותי־קיומי של ישראל דאז. עין המצלמה של ירושלמי מכוננת חיים בקרב הקהילה המצולמת, מלכדת ומעצימה אותה, וזאת, למרבה הפלא, ללא כל התרסה וללא מחאה פוליטית או חברתית נראית לעין. את הקול הנוסף, המובלע במפעל של ירושלמי, נושאים שיריהן של המשוררות ויקי שירן וזמירה ציון פורן, שמופיעים בדפוס בין הצילומים, והפואמה האדירה ״בית הקברות לוד״ של ארז ביטון תרוץ בהקרנה על הצילומים.

התערוכה של ירושלמי מתקיימת במסגרת פרוייקט פוטו־פואטיקה של מוסררה, בית הספר לאמנות ולחברה ע״ש נגר, ובמסגרת פסטיבל מנופים (שנדחה בעקבות אירועי ה־7.10). זוהי תערוכה קלאסית של צילום דוקומנטרי, שמשתדלת להשעות ככל האפשר את האוצרות ואפילו את האמן, ולתת את מלוא הכוח לארכיב עצמו, למכלול האירוע והפעולה של הצילום עצמו, ומעבר לכל למושא שלו – קהילת מורשה.

התערוכה ״יצחק ירושלמי | Fête naïve״ במוסררה. צילומים: שלמה סרי

התערוכה ״יצחק ירושלמי | Fête naïve״ במוסררה. צילומים: שלמה סרי

מכל מלמדיי השכלתי

מטבע הדברים, ככל אדם, גם אני ראיתי מאות תערוכות אמנות שמהם הושפעתי ולמדתי רבות, לרוב בדרך השלילה והביקורת, בישראל ובעולם. הרגע שבו חוויתי את מלוא החוויה של אמנות שהופכת להיות אירוע בחיים ממש, היה מרגע שקבוצת סלה־מנקה ואירועי ״הערת שוליים״ שלהם עלו על המפה של האמנות הירושלמית המקומית.

אין לי ספק שהאירועים הללו היו הדבר הכי חשוב שקרה לאמנות הישראלית מתחילת שנות האלפיים ועד היום. אין אפילו היבט אחד של הופעת היצירה האמנותית שלא פורק לגורמים באירועים אלו: היצירה עצמה, האמנים, הגלריה או המוזיאון, ובעיקר, לעניינינו כאן, האוצר והאוצרות. תקצר היריעה כאן מלפרט, וכל אדם שעיניו בראשו יוכל בנקל להבין על מה אני מדבר מתוך עיון קצר בחומרים הארכיוניים שלהם, שתועדו ונחקרו כבר היטב. לכשעצמי מהם ספגתי תובנות רבות על כל מערך הייצוג של האמנות כולה, כשבמרכזה נמצאת מושא היצירה עצמה ופחות האובייקט לכשעצמו.

תערוכת החלומות

מאז שאני מכיר את עצמי נמשכתי לאמנות זבל. לא לאמנות שעוסקת בזבל, במיחזור או באקולוגיה, אלא ליצירות ממש, כאלה שהושלכו לזבל ושמצאתי בזבל. כבר כמה שנים אני אוסף יצירות אמנות, ציורים, כתבים ואוספי שירים בכתב יד, צילומים, פסלים ואפילו סרטים או קטעי וידאו וסאונד שמצאתי בפח הזבל. פרויקט מחקר השטח שלי מוקדש לאמן אחד, רוז׳ה ישי בנישו ז״ל, שאני מנסה להציל את יצירתו מפח הזבל.

המציאות הידועה הזאת, של אלפי אלפים של יצירות שמושלכות לפח מדי יום ביומו, היא מבחינה פילוסופית החור השחור והעצום של האמנות בכללה, שנמנעים מלדבר עליה גלויות ולעומק. כל אמן מעל גיל 70 בסביבתי מדבר אתי בחלחלה על האפשרות הזאת, והדיבור הזה פשוט קורע לב. במובן מסוים גם לא מעט ממרתפי המוזיאונים בעולם הם כבר סוג של פח זבל מיוחס, באופן זמני.

אלברט סויסה. צילום: נורית עגור

אלברט סויסה. צילום: נורית עגור

birds

הרבה זמן חשבתי לקיים תערוכה גדולה של אמנות זבל שכזאת, אבל מאז החלום שלי הרקיע שחקים. אני מדמיין האנגר או מכלול של האנגרים במדבר, שיכילו את כל היצירות של אמנים שהושלכו לפח או שעתידות להיות מושלכות לפח. המקום הזה לא ידמה לגלריה ענקית או למוזיאון, ולא יתפקד ככזה במובן המקובל. האופקיות הגמורה תשלוט בו ולא שום היררכיה, גם לא היררכיה של אוצרים או קונספטואליסטים.

הוא יהיה פתוח לכלל שוחרי האמנות, בכל התפקידים, שיוכלו לקיים בו או מחוצה לו תערוכות, הפנינגים ומחקרים ככל העולה על רוחם, ומכל הבא ליד. הרי כל מה שנמצא בפח זבל הוא זבל, ללא כל הבחנה. כמו בזבל, מי שמציל דבר מסוים משוויון הנפש של הזבל הוא זה הנובר בו, הוא זה שמקנה לו משמעות.

כך יהיה הסדר גם בהאנגר הזה, אף יצירה ואף אמן לא יהיה מועדף או ממוקם באופן מועדף מחברו. הציבור יוכל לבוא ורכוש אמנות במחיר שווה לכל נפש, לשאול או להחליף יצירות אמנות, וההכנסות מהמהלכים הללו ישמשו לתחזוקה מכבדת של היצירות הללו. כל מי שיתעמק מעט באפשרות הזאת יבין איזו תיבת פנדורה תפתח לנו כאן. ומה היא האמנות בכללה אם לא תיבת פנדורה?

בקרוב אצלך

שני הפרויקטים שאני עובד עליהם בימים אלה קשורים בקשר הדוק לפרויקט מחקר השטח של קרן פלומס. האחד הוא השלמת מעגל תערוכות אישיות של שבעת האמנים.ות שנבחרו, בדומה לזו של ירושלמי. השני הוא תערוכה קבוצתית של האמנים.ות הללו, שתיתן תמונה ייחודית, שוב, לא על עולמו של האוצר, אלא על עולם האמנות כפי שהוא עשוי להשתקף מעבודותיהם של האמנים.ות עצמם שנמצאים, כל אחת ואחד בדרכו, מחוץ לפריים המקובל של מרכז שדה האמנות.

העכשווי שביניהם הוא הגשמת חלומו הבלתי גמור של האמן רוז׳ה ישי ז״ל לקיים תערוכת אמנות שבה ינוע הצופה כבתוך רחם, ולא בכדי הוא נקרא ״אמא־מבוך״. הקמת המבוך תלווה בצילומים לצורך סרט באורך מלא שאני יוזם על חייו של האמן האנונימי לחלוטין.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. נורית עגור

    במאמר על אלברט סויסה קיימת שגיאה. הצילום את הצילום שלו צילמה נורית עגור. ולא נורית אלברט. אברש לתקן זאת בהקדם

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden