קובי בן מאיר // כוריאוגרפיה של התנגדות (או: תערוכה רלוונטית)

התערוכה ״כוריאוגרפיה של התנגדות״, שנפתחה במוזיאון חיפה לאמנות בתחילת חודש אוגוסט, נולדה מתוך רצון לבחון חזותית את המרכיבים ההיסטוריים והעכשוויים של המציאות שהתרגשה בחוץ, את ״המצב״ דאז, קרי ההפגנות נגד ההפיכה המשפטית. התערוכה ביקשה להתמודד עם המחאה העכשווית ביחס לקריאה חזותית מחודשת של שלוש מחאות אחרות מההיסטוריה של ישראל, וביחס ליצירות אמנות עכשוויות בינלאומיות. היא מפנה זרקור ללשון המשותפת לתמונות מחאה ולשפת הגוף העקבית בהן, המשחזרות את עצמן במחאות ובפעולות התנגדות שונות. 

התערוכה מחולקת לשני חללים: האחד חשוך ואוניברסלי, השני מולו מואר וקונטקסטואלי. במרכז החלל הראשון תצריב של האמנית הגרמניה הדגולה מראשית המאה ה־20 קתה קולביץ, המתאר הסתערות זועמת של איכרים על מצודה. העיסוק האינטנסיבי של קולביץ במאבק הפועלים בגרמניה של ימיה לאור הקיפוח ההיסטורי והעל־זמני של עניים על ידי עשירים, ממקם את כל החלל שבו הוא מוצג במרחב ובזמן רחוקים, שמתכווננים אל האוניברסלי.

לצד ההדפס, עבודת הווידיאו ״על הבמה״ של צמד האמנים אוזלם גיניול ומוסטפא קונט (נולדו באנקרה, חיים בפרנקפורט). עבור העבודה גיניול וקונט ליקטו מהעיתונות מבחר תצלומים של מחאות רחוב, והעבירו אותם לרקדנית שיצרה כוריאוגרפיה על בסיס תנוחות גוף המופיעות באותם דימויים.

את הרחוב ההומה החליפה במה חשוכה, שכנגדה נעה הרקדנית בבגד שחור חסר סממנים, ורק ידיה מרצדות. הידיים הריקות יכולות היו לשאת שלטים בשפות שונות עם מסרים שונים, אך הבעות כעס ופחד הן משותפות.

בגלריה ממול, ארבע סדרות עבודות מארבע מחאות משמעותיות מההיסטוריה של ישראל. לכל אחת מהסדרות הקשר המיוחד לה של זמן ושל מקום, ובאמצעותן אפשר לשרטט את התמורות בתפוצת הצילום ובטכנולוגיה שבבסיסו.

נקודת הפתיחה היא המחאה החברתית שהתעוררה ביולי 1959 בוואדי סאליב, שנבחנת דרך גליונות של העולם הזה וצילומים של אוסקר טאובר; הפגנת שלום עכשיו ב־10.2.1983 שבסופה נרצח אמיל גרינצוויג, מיוצגת דרך מבחר צילומים וכל הקונטקט שצילמה ורדי כהנא באותו ערב; ועבודת סאונד חדשה שהוזמנה מעורכת הפסקול רותם דרור, שחזרה אל דיווחי החדשות בטלוויזיה מקיץ 2005, ובמעשה של פירוק והרכבה מחדש יצרה פסקול שלוכד את עוצמת הפאתוס שהתלווה להתנתקות.

הסדרה האחרונה – ״הרלוונטית״ – הוזמנה מאבישג שאר־ישוב. שאר־ישוב, מצלמות העיתונות הבולטות הפועלות כיום בארץ, יצרה עבור התערוכה סדרת עבודות המתארות את המחאה נגד הרפורמה המשפטית במנותק מעבודתה העיתונאית.

כדי לייצג את המחאה באופן שונה מהשגור (כלומר, רבבות אנשים, אינספור דגלים מונפים בהרואיות, והעדפה לצילום מרחוק ומן הגובה) שאר־ישוב מיקדה את מבטה בא.נשים מסוימים, ושינתה את זווית המבט לכזו, המתבוננת בדמויות בגובה העיניים. בפעולה זו ויתרה על ייצוג הרואי של רבים לטובת תיאור מורכב של יחידים, שפניהם וגופם מגלים את המנעד הרחב של הרגשות שהניעו אותם להתנגד.

כוריאוגרפיה של התנגדות אחרי ה־7.10

ההדרכה בתערוכה מאז ה־7 באוקטובר מלווה בתחושה של זרות. מעולם דימויים ומנושא שהיו עד לפני מספר שבועות קשורים הדוקות למתרחש בחוץ, הם נראים כיום מנותקים. וככל שהעבודות בתערוכה ״רלוונטיות״ יותר, קשורות יותר לזמן הזה ולמקום הזה, כך הזרות אל מולן רבה יותר.

התחושות המורכבות שרואים בדימויי ההפגנות – כעס, פחד, אכזבה ותקווה – מופנות כיום אל עבר דברים אחרים הנוגעים לגורלם של החטופים, חשש ממהלך המלחמה, כעס על הממשלה והאבל על מותם של מאות. 

נראה שדווקא העבודות ״האוניברסליות״ בתערוכה, כמו זאת של גיניול וקונט, שמתרחקת מסממנים קונטקסטואליים ומתמקדת בתנועת הגוף האנושי כנושאת של הבעה, או כמו ההדפס מלפני כ־120 שנים של קתה קולביץ האלמותית, יכולות לגעת יותר בהקשר אחר; יכולות להיות רלוונטיות.

הזמן המוזיאלי הוא ארוך (זמן מחקר והכנה, זמן תצוגה של לפחות ארבעה חודשים), ולעולם לא יכול להדביק את קצב התהפוכות בישראל. למוזיאון אין סיכוי לנצח במירוץ התגובה המהירה נגד עיתונות ורשתות חברתיות, אלא דרך פעילויות מהירות עם הקהילה בשיתוף אמנים ומחנכים לאמנות. ולכן, ייתכן שהרלוונטיות בתצוגה מוזיאלית היא בתגובה סאבלימינלית, מרובדת, ולא קונטקסטואלית.

אחרי 7 באוקטובר, ברור היה שאי אפשר לפתוח את התערוכה שתוכננה לפברואר 2024: תערוכה המוקדשת לאמנות עכשווית מברזיל, עם ״וייב שמח״, צבעונית וחומרית, שיכולה הייתה להתפרש (בצדק) כחסרת רגישות. במקומה, תעלה בפברואר התערוכה ״בבית: משכן האהבות והחרדות״, שתתמקד בדימויים של פנים הבית באמנות ישראלית. 

לתערוכה, שמתארגנת בימים אלו, לא הוזמנה אף עבודה חדשה ביחס למציאות העכשווית, אלא נאספו עבודות קיימות ומתהוות של שישה אמניות ואמנים ישראלים, ושל אמן אחד שאינו ישראלי – הצייר הצרפתי מראשית המאה ה־20 אדואר וייאר. חשבנו במוזיאון שמאוד רלוונטי כיום להגות בפנים הבית, שמרכז את כל הדברים שאנחנו אוהבים וחרדים לגורלם. ומצד שני – מתי נושא זה אינו רלוונטי?

כוריאוגרפיה של התנגדות
אוצר: קובי בן מאיר
מוזיאון חיפה לאמנות
משתתפים: אוזלם גיניול ומוסטפא קונט, רותם דרור, אנה ויט, אוסקר טאובר, ורדי כהנא, קתה קולביץ, אבישג שאר־ישוב
נעילה: 1.1.24

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

כוריאוגרפיה של התנגדות. צילום הצבה: ג׳ני כצנר