כל מה שחשוב ויפה
צ׳או רומא. צילומים: קולנוע חדש
צ׳או רומא. צילומים: קולנוע חדש

״צ׳או רומא״: להשאיר חלון פתוח לאהבה

הסרט האיטלקי החדש של הבמאי ג׳יאני די גרגוריו הוא סרט אופטימי וחביב עם תצוגת משחק חיננית, שמגולל סיפור אהבה בין בני הגיל השלישי. ואופטימיות כזו היא בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו

לאחרונה עושה רושם שרוב הסרטים החדשים שמציעים בתי הקולנוע בשגרת המלחמה הם סרטים רומנטיים. לפני שבועיים יצא ״רומן צרפתי״ שנתן הצצה אופטימית לקשר רומנטי, בגידה ואהבה; והפעם זהו ״צ׳או רומא״ שמגולל סיפור אהבה שמתהווה בין בני הגיל השלישי, שגם הוא, כמו ״רומן צרפתי״ – סרט אופטימי במידה רבה.

אופטימיות ואהבה הם אולי הדברים שאנחנו הכי צריכים כרגע כדי לאזן את הדיכאון הכללי. ״צ׳או רומא״, של הבמאי והתסריטאי האיטלקי ג׳יאני די גרגוריו, הוא לא סרט מטלטל בשום מובן. בביאור פשוט יותר – זהו סרט קליל ולא מזיק, דמויות חביבות ושובות לב וסיפור ששיאו מינורי. אם אתם מחפשים קולנוע נעים, זה כנראה הסרט ללכת אליו. תצאו כלעומת שנכנסתם: סרט שיעביר לכם את הזמן כאילו לא קרה כלום. ולמרות היותו כזה, יש בו כמה רגעי קסם.

גיבור הסיפור, אסטולפו (ג׳יאני די גרגרויו), הוא פרופסור בגמלאות שמפונה מביתו השכור ברומא, אחרי שבתה של בעלת הבית צריכה ללדת וזקוקה לדירה שאמורה לעבור שיפוץ רציני. אסטולפו, שמתקשה למצוא דירה חדשה, מחליט לעבור לגור באחוזה משפחתית בכפר מרוחק באברוצו, מקום שבו לא ביקר שנים רבות.

הבית נמצא בשכנות עם הכנסייה המקומית שניסתה להשתלט על חלקו. בבית עצמו, כך מסתבר, מתגורר דייר פולש. אסטולפו מחליט להתיידד עם הדייר, ומאיר פנים לדמויות נוספות שהוא פוגש, ביניהן שף לשעבר ושיפוצניק צעיר. ארבעתם מתחילים לבסס חיים משותפים באחוזה, עד שמגיע חבר מהעבר של אסטולפו ומפגיש אותו עם סטפניה (סטפניה סנדרלי) – אישה וסבתא, נדיבה ומקסימה בת גילו.

הזיקנה, עם כל כמה שרבים נרתעים ממנה, מביאה עמה שלל הזדמנויות חדשות. אפשר למלא את הימים בהרפתקאות כמו התנגחות בראש העירייה או בוז לכנסייה, וגם להתרגש מאהבה

אסטולפו מתאהב בה, אך מוצא עצמו נאבק לא לחשוף את רגשותיו שבעיניו שייכים לעבר. הרגעים שבהם הוא מתחבט מצליחים להוציא ממנו את האיש הצעיר שחבוי בו. בשלב מסוים הוא אפילו שוקע בדיכאון, עד שחבריו משכנעים אותו לעשות את הצעד שיוכיח לו שלעולם לא מאוחר להתאהב מחדש. אלא שהעניינים קצת מסתבכים בדרך להגשמת האהבה הזאת, כשבנה של סטפניה ואשתו מתערבים בסיפור. וכאן יש להדגיש, קצת. כי הסרט בכללותו מתאמץ להיות חביב, וככזה הקונפליקטים נמסים בו כמו חמאה. מדלגים עליהם מהר.

״חביב״ הוא הרושם הכללי שמותיר הסרט. בהצהרת הבמאי הוא מציין במפורש: ״זהו הסרט השמח ביותר והמשוחרר ביותר שיצרתי״. סרט שנועד להיות קליל ולא מורכב. ככזה, אין בו תכונות עלילתיות של מאבק מהסוג שהופך יצירה ליצרה מכוננת או גיבורים לחד פעמיים. נדמה כי הסרט לא יוצא מגדר הטריוויאלי, גם אם מדובר בשוטים קסומים נוכח הנופים האיטלקיים, בתרבות ובשפה המשובחת. זו נותרת יצירה מאופקת עם גיבורים לא צעירים ובעיקר נחמדים. סרט חביב, כבר אמרנו.

אם יש נקודת אור ב״צ׳או רומא״ היא האופן שבו הסרט מאפשר ומעניק לגיטימציה לאהבה גם אחרי גיל 70, כשהחיים עייפים וכבר אין מסלול שגרתי וידוע מראש. האפשרות להכיר אנשים חדשים, לעבור מקום, להתחיל מחדש ולהתאהב מחדש, נוכחים ומעניקים סוג של תקווה לצופים. הזיקנה, עם כל כמה שרבים נרתעים ממנה, מביאה עמה שלל הזדמנויות חדשות. אפשר למלא את הימים בהרפתקאות כמו התנגחות בראש העירייה או בוז לכנסייה, וגם להתרגש מאהבה. אלה הן נחמות קטנות שהן רגעי הקסם של הסרט.

birds

כוכבי הסרט מעניקים תצוגת משחק שנעים להתבונן בה, משום שנדמה שהם אינם מתאמצים. החינניות נמצאת בכל אחד מהמלוהקים ויש אפילו משהו בהתגודדות שלהם יחד, על שלל מאפייניהם, שמזכיר אנסמבל תיאטרון. זה משחק שכיף להתבונן בו מהצד, כי הוא עושה שימוש נכון באפיונים ומאפיינים ומצליח ליצר דמויות מטובלות בקומדיה (כך גם תפקידי המשנה. אם תחליטו לצפות שימו לב לשוטרים, לדוגמה).

לסיום אוסיף, שבהצהרת הכוונות מתאר הבמאי גם את מטרת הסרט, שאכן הוגשמה במלואה: ״התחלתי לדבר על אהבה בגיל שלי, אבל למעשה לאהבה אין גיל. להשאיר חלון פתוח לאהבה, לאמפתיה ולחברות בימינו הם עניינים בעלי חשיבות רבה בחיינו״. כשהמוות דופק בדלת ומרחק השנים לא רב ממנו, אין מה להפסיד. או כמו שג׳יימס ג׳ויס מתאר את זה הכי יפה ״עדיף לעבור באומץ אל תוך העולם האחר, במלוא הדרה של תשוקה כלשהי, מאשר לדעוך ולקמול בעצב עם הגיל״.


צ׳או רומא
בימוי: ג׳יאני די גרגוריו
97 דקות; איטליה, 2022
3 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden