כל מה שחשוב ויפה

משי קופלביץ // מימי מפונה

אחרי שפונתה מביתה בקיבוץ דפנה בצפון החלה המאיירת והאנימטורית משי קופלביץ לפרסם בפייסבוק קטעי קומיקס שעוסקים בחוויותיה היומיומיות כמפונה - מה שמסייע לה להתמודד עם הדברים ולהבין שהיא לא לבד בתוך הטירוף

אני משי, אמנית אנימציה וקומיקס. גדלתי בקיבוץ דפנה שנמצא במרחק של שני ק״מ מהגבול של ישראל עם לבנון. בשנים האחרונות יצרתי סדרה של סרטי אנימציה קצרים בצבעי מים שעוסקים בזיכרונות מהתקופה שבה היו הרבה מלחמות בגבול הצפוני.

כמה ימים לפני שהתחילה מלחמת חרבות ברזל, התחלתי להעביר את הדירה שלי בחזרה לקיבוץ. בלילה הראשון של המלחמה הייתי בטוחה שבכל רגע מחבלים יגיעו גם לבית שלי. לא ישנתי כל הלילה, ובבוקר ברחתי לבית של חברים בגבעתיים. משם המשכתי להתגלגל מבית לבית, לדירה, לכפר נופש נטוש, לעוד דירה, ורק אחרי שבועיים המדינה הודיעה על פינוי רשמי של תושבי הצפון.

מימי מפונה

מימי מפונה

גלויה מהרחוב

גלויה מהרחוב

וואסאח

וואסאח

להיות ערניים לתמרורים

להיות ערניים לתמרורים

כל הטלטלה הזאת, התחושה שהכול קורס ואין שום מקום יציב ובטוח, הובילה אותי להתחיל ליצור יומן קומיקס שמתאר את החוויות שאני עוברת בזמן היותי מפונה מהבית שלי. כל כמה ימים פרסמתי לחברים בפייסבוק סטריפ של קומיקס בגודל A4x שמתאר אנקדוטה או סיטואציה שקרתה לי בתקופה האחרונה.

כך יצא שהתחלתי לתעד את החוויות האישיות שלי דרך דמות קומיקס שאני קוראת לה מימי, ודרכה אני מצליחה לתאר את הפחדים הכי אפלים שלי, את הרגעים הכי מתסכלים ועצובים – רגעים כאלה שאין דרך אחרת להסביר אותם חוץ מקומיקס. אחרי הפרסום של הקומיקס בפייסבוק, אני מגלה לרוב שככל שהסיפור יותר אישי ואפל, כך הוא מתגלה כיותר מצחיק וככזה שמעורר יותר הזדהות אצל אחרים.

אני משתדלת להשתמש בצבעים ריאליסטים יחסית – דשא ירוק, שמיים כחולים ועוד, כדי שאוכל ברגעים שבהם אני רוצה להדגיש משהו, לתת לשמיים צבע לא ריאליסטי, לדוגמה שמים בצבע כתום־אדום ברגע שבו המלחמה בשיאה, ובהתאם גם המצב הנפשי שלי

התהליך של יצירת קומיקס מתחיל אצלי לרוב מתחושה לא טובה, או לחילופין מתמונה מהזיכרון שלי שחוזרת לי בראש שוב ושוב בצורה קצת אובססיבית. זה השלב שבו אני רושמת לי פתק בטלפון, משהו בסגנון של ״פחד ממחבלים מעופפים״. לפעמים אני קוראת את זה ולא מבינה מה רציתי מעצמי, ולפעמים אני ממשיכה לכתוב סיפור ועוברת לסקיצה מהירה של הקומיקס עם דף ועיפרון בסקצ׳בוק.

משם אני ממשיכה לאייפד, מציירת הכול מחדש באופן דיגיטלי, ותוך כדי כל שלב משנה קצת דברים, משכתבת, מנסה לזהות רגעים של אבסורד ולהקצין אותם. השלב האחרון הוא הצבע והוא השלב הכי כיף, כי בו אני מרגישה שכבר פתרתי את התעלומה ושהתחושה הרעה שממנה התחלתי כבר נעלמה. הצבע רק משלים ומעצים את כל מה שגיליתי בדרך. אני משתדלת להשתמש בצבעים ריאליסטים יחסית – דשא ירוק, שמיים כחולים ועוד, כדי שאוכל ברגעים שבהם אני רוצה להדגיש משהו, לתת לשמיים צבע לא ריאליסטי, לדוגמה שמים בצבע כתום־אדום ברגע שבו המלחמה בשיאה, ובהתאם גם המצב הנפשי שלי.

את הדמות שלי, מימי, אני מציירת בקווים פשוטים יחסית, בלי הצללות. השיער הוא סוג של קשקוש שמשתנה בהתאם למצב הנפשי של מימי באותו הרגע. כשמימי מבוהלת הקווים של השיער הופכים לפרועים, דינמיים, חדים, אבל רוב הזמן השיער שלה הוא סתם קשקוש מסורבל, כמו החיים עצמם.

מתנדבת

מתנדבת

מתפנים מהבית

מתפנים מהבית

מעברי דירה

מעברי דירה

מכונת מזל

מכונת מזל

סופה של הפסקת אש

סופה של הפסקת אש

יום כיף בתל אביב

יום כיף בתל אביב

birds

דמויות המשנה שמימי פוגשת משתנות בהתאם למצב – לפעמים הן רק דמות שטוחה, כמעט כמו אייקון, שנמצא שם רק כדי לתת קונטרה לתחושות של מימי. לפעמים דמויות המשנה מייצגות טייפקאסט שכולם מכירים, כמו חייל, קיבוצניק, רוחניק ועוד, ואז אני מציירת אותן במינימום קווים, כדי שכולם יוכלו לזהות את כל המכלול הסטריאוטיפי של הדמות.

במקרים שבהם מדובר בדמות מפורסמת כמו נסראללה, סינוואר, ביידן או חמינאי, אני נאלצת להשקיע קצת יותר בציור מפורט וליצור סוג של קריקטורה, משום שבמפגש איתם הסיפור האישי שלי הופך לאקטואלי, ומחובר למה שכולנו רואים כל יום בטלוויזיה במהדורות החדשות.

בימים אלו היומן מוצג בתערוכה ״כולנו זקוקים לחסד״ בגלריה באורנים. בעתיד, הייתי רוצה להדפיס ספר עם כל אוסף הקומיקסים של מימי, גם מהתקופה שלפני המלחמה. ספר שהוא כמו הצצה ליומן אישי הנפרש על פני כמה שנים, ונוגע באירועים קולקטיביים כמו הקורונה, המלחמה ועוד.

בינתיים, כל עוד יש לי השראה וזמן (בכל זאת, להיות מפונה זה גם להיות מובטלת), אני ממשיכה ליצור ולשתף חברים בפייסבוק, ונהנית לקרוא תגובות והודעות שאנשים שולחים לי. זה מאפשר לי לגלות עד כמה אנשים מזדהים עם החוויות שלי ושאני לא לבד בכל הטירוף הזה של החיים באופן כללי, ושל החיים בישראל במיוחד.

משי קופלביץ | מימי מפונה
מתוך התערוכה הקבוצתית ״כולנו זקוקים לחסד״, הגלריה באורנים
אוצרת: שחר מרנין־דיסטלפלד
נעילה: 20.1.24


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden