כל מה שחשוב ויפה
חואקין פיניקס כנפוליאון. צילומים: פורום פילם
חואקין פיניקס כנפוליאון. צילומים: פורום פילם

״נפוליאון״ של רידלי סקוט: יותר צהובון פפרצי, פחות תחקיר מעמיק

גם העובדה שגייס את חואקין פיניקס לתפקיד לא סייעה לרידלי סקוט לייצר סרט ראוי אודות המצביא הצרפתי. במקום להתייחס למאקרו הוא עוסק במיקרו, ועושה זום אין על חייו - דווקא במקומות הלא נכונים  

בסרטו החדש מבקש רידלי סקוט, אחד הבמאים המיומנים הן בדרמות היסטוריות והן בהפקת סצנות קרב עצומות ומרשימות, לשרטט דיוקן של אחד מהדיקטטורים הגדולים והגאונים הצבאיים הממולחים שראתה ההיסטוריה. ואם לא די בכך, הוא ליהק לתפקיד את חואקין פיניקס, שחקן מומחה בתפקידי אנטי גיבורים ונבלים – את אחד מהם הוא גילם אפילו בסרט מופת קודם של סקוט, ״גלדיאטור״. אז מה כבר יכול להשתבש? ובכן, כמעט הכל. כמעט.

סיפורו הכללי של נפוליאון מוכר לכל. גנרל צבאי שעלה לגדולה בשלהי המהפכה הצרפתית, הפך לשליט מעורר השראה ואז לרודן המטיל צל מאיים על אירופה כולה. גאונותו הצבאית, אהבת חייליו ותאוות הכוח שלו מיקמו אותו על דפי ההיסטוריה כאחד מהמנהיגים הידועים, המבריקים והשאפתניים, בזכות ערמומיותו ותאוותו לכוח. הן גם הפכו אותו לסמל (או עקיצה) על אנשים נמוכי קומה שמנסים לפצות על גופם הקטן באמצעות שאיפות גרנדיוזיות.

כל זה מצוי בסרטו של סקוט: עלייתו לגדולה, מסעותיו וכיבושיו, לצד יחסיו המשפחתיים, הזוגיות שלו, הדיפלומטיה של התקופה וגם מפלתו וגלותו. למרבה הצער, הדברים המעניינים והרלוונטיים עברו רדוקציה חסרת רחמים. השאר – נופח לממדי טלנובלה טורקית.

החלקים הטובים ב״נפוליאון״ הם אלו העוסקים במסעות הכיבוש שלו ברחבי אירופה ומחוצה לה. רק חבל שיש כל כך מעט מהם, לעומת דיאלוגים וריבים קטנוניים עם זוגתו ז׳וזפין (ונסה קרבי), סעודות גרגרניות וסצנות הלועגות לגנרל או לזולתו באופן שיוצר דיסוננס אבסורדי בין קומדיה לדרמה. משהו שאפשר לשים ליד הערך המילוני למילה קרינג׳.

במקום לקחת צעד אחורה ולסקור את חייו של נפוליאון, לרבות קרבותיו המפוארים, רוב הסרט מתנהל בחדרי מיטות קטנים, בריבים של נפוליאון עם זוגתו ובפרשיות הרכילותיות שנסובו סביב חייו הפרטיים

״נפוליאון״ הוא יותר סרט על שאפתנות של אדם קטן – תרתי משמע, מדרמה היסטוריה אפית אוחזת ומעוררת השראה ו/או אימה. סקוט דאג להזכיר לצופה באמצעות אינסרטים על מסך שחור את ציוני הדרך שבהם הביוגרפיה הקולנועית עוצרת לבחון את הצמתים החשובים בחייו של נפוליאון. אני לא רואה בהם צורך מיוחד מלבד אחד: פיצוי. או שאולי שאל סקוט מטקטיקות הקרב של נפוליאון: הטעיה. שכן מה שמעניין יותר הוא מה בחר סקוט להשליך הצידה או לחתוך מקורות חייו של הדיקטטור, פיסות משמעותיות – בעיקר חלקים חשובים בקריירה הצבאית הענפה שלו.

סצנות הקרב שלא נזנחו עשויות היטב, אך ערוכות בצורה גסה כאילו נחתכו על ידי גליוטינה. ההילוך האיטי של אנשים מתפוצצים לא עוזר או ממסך את הרישול הזה. זה החלק התמוה ביותר בסרט, כי אם יש דבר אחד שרידלי סקוט יודע לעשות – אלה הן סצנות קרב היסטוריות.

במיקרו, כמו במאקרו – יותר מדי זום אין ובמקומות הלא נכונים. במקום לקחת צעד אחורה ולסקור את חייו של נפוליאון, לרבות קרבותיו המפוארים, רוב הסרט מתנהל בחדרי מיטות קטנים, בריבים של נפוליאון עם זוגתו ובפרשיות הרכילותיות שנסובו סביב חייו הפרטיים; או בשיחותיו הפתטיות עם מנהגים אחרים באירופה בזמן שהוא מנסה להשיג הכרה וקבלה שלה הוא כל כך כמה. במובן זה ״נפוליאון״ של סקוט הוא יותר צהובון פפרצי מתחקיר חדשותי מעמיק. זה לא רק משעמם, זה גם גורם לתהות האם סקוט בכלל אוהב את הדמות המרכזית שלו, אם היא בכלל מעניינת אותו.

שאלה זו תקפה גם לפיניקס. הוא אחד מגדולי השחקנים של דורו והוא לא זר לאנטי גיבורים כמו נפוליאון. אבל זו כנראה אחת מהופעותיו החלשות, ולבטח הכי מאכזבת שנראתה על המסך הגדול בשנה האחרונה.

כמו תותח תקול

יש הרבה מה לשנוא בנפוליאון בונפרטה ויש גם הרבה מה להעריך. אבל התחושה המלווה את הסרט היא שלפיניקס לא ממש אכפת אם יאהבו, ישנאו או ינמנמו כל הדרך לסנט הלנה. פיניקס בעצמו נראה לפעמים מנומנם, רחוק שנות אור מגילומו את הג׳וקר או את הקיסר הרודן הקודם ששיחק בגלדיאטור של סקוט – קומודוס. אם הוא היה שואל את אחת מהשאלות המצוטטות המוכרות מגלדיאטור, Are you not entertained? היה אולי קם אדם אחד מהקהל ואומר בקול יבש – לא ממש, לא.

יש בסרט מספר הישגים לא רעים: יש צילומים יפים ורחבי היקף, סצנות קרב מעטות שמזכירות לרגע את יכולותיו של סקוט, והישגים טכניים אמנותיים שמוסיפים לסרט אמינות היסטורית: תלבושות, תפאורה, איפור ועוד. אבל כל אלה לא מצדיקים צפייה ביותר משעתיים וחצי של ביוגרפיה היסטורית עם לא מעט שגיאות שהיה אפשר לפתור עם חיפוש קליל בגוגל.

אני חושד שיש בסרט אמירה נוקבת וביקורתית על הפוליטיקה של העת הזו. היא מסתתרת שם, בתלות העגמומית באהבת האחר, בצורך באשרור, באליטיסטיות, במערכות היחסים בין מנהיגים ששונאים אחד את השני אבל לא חושבים שזה מכובד להרוג אותם, ובמקום עדיף לתת ל־50 אלף איש ליפול בקרב. נפוליאון הוא כמו חבר כנסת שכל פוסט שלו נועד לגרוף כמה שיותר לייקים, ללא קשר לאידיאולוגיה או רחמנא ליצלן – למוסר, לדאגה אמיתית לזולת.

אבל אמירה ביקורתית שכזו – אם פרשנותי לא נותנת לסקוט יותר מדי קרדיט – היא עמומה, מסתתרת מתחת לשכבות על גבי שכבות של דיאלוגים קטנוניים ועשייה קולנועית שמחמיצה את מטרתה כמו תותח תקול. זה חבל, שכן רידלי סקוט יודע לחזור לעבר כדי לעקוץ את הווה. היה אפשר לראות זאת בבהירות בסרטו ״הדו קרב האחרון״.

birds

״נפוליאון״ הוא אחד מהסרטים השאפתניים של השנה, אבל הוא מאכזב כמו שהוא שאפתני. היה לו פוטנציאל עצום להיות סרט מלחמה אפי שסוקר את הקריירה הצבאית והפוליטית של נפוליאון; להעמיק בחקר הפסיכולוגיה של האדם המורכב, דבר שפניקס היה יכול לשאת על כתפיו; או להשתמש במארג הפוליטי כחזיון אימה לעתיד אפשרי. תמונת מראה עגומה.

התוצר הסופי הוא בליל לא קוהרנטי, פרגמנטרי, שמכסה בשטחיות עצלה חלקים מכל האמור לעיל רק כדי להמשיך לסצנה נוספת של אנשים אוכלים (יכול להיות שנראה בעתיד גרסה אחרת, שכן שעות של חומר מצולם לא עבר את חדרי העריכה). לכן, שלא כמו בסיפורו של נפוליאון, חרף מגרעותיו הרבות של הרודן, ביצירתו של סקוט אין ולו שמץ של גדולה. כמו כן, מנגד לאדם, נפוליאון הסרט ישכח מהר מאוד – ואולי טוב שכך.


נפוליאון
בימוי: רידלי סקוט
158 דקות; ארצות הברית, 2023
1.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden