פיני סילוק מצלם את עם ישראל ״מאוחד, מחובר, אוהב בחינם״

עמית: הי פיני מה שלומך? ימים מורכבים

פיני: הי עמית, ברוך השם אני בטוב.

יש כל כך הרבה סיבות להיות בעצבות, אבל אני משתדל לנשום עמוק ולהודות על כל מה שיש לי, ומכריח את עצמי להסתכל על חצי הכוס המלאה

עמית: מסכימה. אין דרך אחרת. בוא נעבור לחיים עצמם – ספר על עצמך

פיני: חגגתי 41 לא מזמן, אני גר ויוצר ביפו. המדיום שלי הוא צילום ואני נעזר בו כדי לספר סיפורים

עמית: איך הגעת לעולמות הצילום ובמה אתה מתמקד?

פיני: לצילום הגעתי באופן מקצועי בערך בגיל 17. קיבלתי הזדמנות להיות הצלם באזור השרון של אתר ״לילה״ המיתולוגי. נתנו לי מצלמה דיגיטלית (כשהשוק רק התחיל לאמץ את הצילום הדיגיטלי), שנים לפני האייפון ועידן הסלפי. הייתי מסתובב בין מועדונים בשביל לתעד את תרבות חיי הלילה. שתי מסיבות בחמישי, שלוש בשישי, אחת במוצ״ש.

אחר כך חוזר הביתה, עורך, מסנן ומעלה לאתר. זו הייתה תקופה אחרת, הרבה לפני המשפיענים. האתר שם במרכז את הקלאבר הישראלי ואיפשר מצב שבו אלבומים שלמים מאירועים יפורסמו אונליין.

עם השנים הפכתי להיות רכז צלמי תל אביב, ואז צלם ראשי של האתר (עבדו מתחתיי 110 צלמים בכל הארץ). לאחר כעשור ומיליון תמונות ממסיבות הגיעה השעה שלי להרים את הכפפה ולהיכנס לסטודיו כדי ליצור דיוקנאות למגזין ״לילה״ שהופץ עם ידיעות אחרונות אחת לחודש

עמית: אהבת צילום עוד לפני?

אני מאמין שלצילום יש כוח מטאפיזי אדיר לברוא מציאות, וזו הרוח מאחורי הפרוייקט הזה – לנסות להשפיע, ולו מעט, על המציאות הרווחת בישראל של זמננו, על ידי יצירת חיבורים ויזואליים בין קבוצות מנוגדות

פיני: את האהבה לצילום גיליתי במועדון בקיבוץ ניר אליהו, במסגרת משימת הצילום הראשונה שהייתה לי לאתר. תמיד הייתי זה שצילם את תמונות המשפחה, אבל לא היה לי האומץ לצאת ולתעד משהו שהוא לא בסביבה הטבעית של הבית. במועדון, עם המוזיקה ברקע, התפאורה, האורות, הקהל הצבעוני והפתיחות של המצולמים לזרום איתי – פיתחתי ביטחון להעמיד מצלמה מול אדם זר ולנסות לתעד רגע שיישאר לנצח כתמונה.

צילמתי מסיבות כעשר שנים עוד לפני שהיה לי סטודיו, אבל במבט לאחור כל מועדון היה הסטודיו שלי. אני, ילד סקרן מנתניה שאין מצב שהיו מכניסים אותו למסיבה ללא המצלמה, נמצא פתאום בין אנשים בוגרים וזורמים שנתנו לי תחושה של שייכות לסצנה ולתרבות חיי הלילה

עמית: לא למדת באופן מסודר? החיים הם שיצרו את המקצוע?

פיני: למדתי. עשיתי תואר בתקשורת וניהול, ובסוף השנה השלישית לקחתי קורס בצילום שבמסגרתו גם עשיתי מעין סטאז׳. השלב הבא אחרי צילומי המסיבות היה פתיחת סטודיו, שבו צילמתי פוסטרים למסיבות. ירון טן־ברינק, שהיה אז העורך של שבועון ״רייטינג״, ראה את אחד הפוסטרים והזמין אותי לצלם שער לעיתון. אחרי כמה שערים ברייטינג קיבלתי פניה ממוסף תרבות מעריב, ומשם הגעתי לצלם עבור ידיעות אחרונות, למוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד.

כשהגעתי לתחושה של מיצוי בצילום שערים, החלטתי לנסות צילום אמנותי יותר. עברתי לניו יורק על ויזת אמן וגרתי שם ארבע שנים. זו היתה חוויה קשה נפשית. הרגשתי שאני אמנם יכול להגשים את החלומות שלי, אבל שלא בטוח שאלו היו החלומות שלי. אבל ניו יורק כן פתחה אותי לעולם האמנות והתחלתי לחקור את ההיסטוריה של האמנות

עוררות של חיבור

פיני: בשנת 2016 חזרתי ארצה עם לב מרוסק ותחושה של ניתוק פיזי ורוחני מישראל. כל מה שרציתי היה לאחות את החיבור שלי לאדמה, לאנשים, לנופים. היתה בי סקרנות להבין מה הקשר בין כולם, מה מחזיק אותנו כעם.

עלתה בי כמיהה לצאת ולתעד אירועים שמשקפים את ישראל העכשווית, לפגוש בעם ישראל פנים אל מול פנים, בלי מתווכחים. רציתי למצוא סיפורים על הנפשות הפועלות, המנהגים, התרבויות, האמונות, הדתות, העדות והשבטים. תוך כדי הרכבתי אלבום והתחלתי לזהות עד כמה קבוצות שלכאורה מוצגות כיריבות, מתנהגות בצורה דומה – לפחות מבחינה ויזואלית.

אני מאמין שלצילום יש כוח מטאפיזי אדיר לברוא מציאות, וזו הרוח מאחורי הפרויקט של משפחת ישראל – לנסות להשפיע, ולו מעט, על המציאות הרווחת בישראל של זמננו, על ידי יצירת חיבורים ויזואליים בין קבוצות מנוגדות. אני מבקש ליצור חיבור בתת המודע הקולקטיבי שלנו כעם – מאוחד, מחובר, אוהב בחינם

עמית: איזה תמונות נכנסות לאלבום הזה? מהו הפורמט שלו?

פיני: הספר מורכב מדיפטיכים של שני דימוים מעולמות שפעמים רבות מנוגדים. אני מציג אותם כשהם נפגשים בצורה ויזואלית. אני מאמין שככל שנשדר לעולם יותר דימויים טובים ודימויים של חיבור – כך נתקרב לימות הגאולה מהקרע שנוצר בעם שלנו.

אני יכול לצאת ולהפגין אבל אז אני משחק את המשחק כי אני בוחר צד שיוצא נגד צד אחר. זה לופ אינסופי שלא ניכנס אליו כי לא התכנסו לדבר פוליטיקה, אלא אמנות. תפקידה של האמנות בימינו, יותר מתמיד, הוא לשמש ככלי לעוררות של חיבור. לא כלי תעמולה. פשוט להראות את הטוב. יש מספיק תמונות קשות בכל מקום.

תפקידה של האמנות בימינו, יותר מתמיד, הוא לשמש ככלי לעוררות של חיבור. לא כלי תעמולה. פשוט להראות את הטוב. יש מספיק תמונות קשות בכל מקום

הספר היה אמור להיות מודפס ולצאת כתערוכה במוזיאון יפו בתחילת תקופת המהומות של 2021. זה נדחה ונכנס למגירה, וגם הרוח קצת יצאה לי מהמפרשים. לקח לי זמן לחזור להאמין, ואז הגיע ה־7 באוקטובר.

בהתחלה הייתי מדוכא ברמה שבכלל לא יכולתי בכלל להתעסק באמנות. הייתי ספקני לגבי היכולת שלי להשפיע. מפוסט לפוסט, מזוועה לזוועה הבנתי שאם לא עכשיו – אי מתי. החלטתי להקדיש את כל כולי כדי ליצור גרסת אונליין חינמית לספר, ולו רק כדי שאוכל להפיץ אותו לכמה שיותר עיניים ומוחות

עמית: יש בספר צילומים שאתה מחובר אליהם במיוחד?

פיני: הצילום של ילד שמשחק בכדור על חוף הים על רקע מסוקי המלחמה משקף אולי יותר מהכל את ישראל בעיניי. גם התמונה שצילמתי ממש לאחרונה – הדלקת נר ראשון של חנוכה בבארי על אדן חלון של ממ״ד כשמחוץ לחלון משתקפות ההפצצות. עוד תמונה, שקראתי לה ״העקדה״, היא אחת מהתמונות החזקות שמשקפות בתמונה אחת את החיבור של גורלנו, ששזור לא רק בסיפור תנ״כי אלא במציאות היומיומית שלנו – להיות עקודים ולמצוא את הדרך לחיות בשלום

עמית: אתה כבר בפרויקט הבא?

פיני: השאיפה שלי כיוצר היא שהספר הזה יודפס וישב על הברכיים של ילד.ה עוד בזמננו, וגם בעוד המון שנים כשכבר לא אהיה כאן. לצד זה יש משהו שאני חולם עליו כבר שנים: לעשות סדרה של דיוקנאות עכשוויים לגיבורי התנ״ך, אבל רק לכאלה שמקושרים לסיפורים עם סוף טוב. כחושבים לדוגמה על עקידת יצחק, הניסיון האולטימטיבי להקריב את הבן, מבינים שזה לא היה רק מבחן של נאמנות כמו שכולם חושבים. זו היתה גם אמירה ברורה של השם לאברהם לפיה בדת הזאת לא מקריבים את הילדים.

לא הרבה אנשים יודעים שבתקופה ההיא עוד לא הייתה יהדות. היו דתות שקידמו רווח אישי על ידי הקרבת הילדים, אבל אז אלוקים, וזה אולי מטאפורי, שלח מלאך בשנייה האחרונה כדי להגיד ״סטופ כדור הארץ, אצלנו לא מקריבים את הילדים״. זה כמובן רלוונטי לתקופה שלנו ולכל מה שאנחנו עוברים כעת. אני עוד לא מוכן ליצירה הזו. זה מלווה אותי כבר למעלה מעשור, יושב בבטן. אני מחכה שזה ייצא ממנה

עמית: בטוחה שתמצא את הזמן והמקום. אתה רוצה להגיד לנו עוד משהו?

פיני: אני מאחל לעם שלנו שלום בית אמיתי, שלא מתבסס על הישרדות אלא מגיע ממקום נקי של נאורות, רוחניות ואהבת האחר, ללא תנאים, כמשפחה אחת גדולה