״פרארי״ של מייקל מאן: כמעט ונשאר על המסלול

מייקל מאן, במאי הענק שאחראי על סרטים כמו ״הנוסע״, ״היט״ ו״המוהיקן האחרון״, חוזר עם ביוגרפיה על אנזו פרארי (בגילומו של אדם דרייבר), בשנה שהייתה לצומת מרכזי בחייו המקצועיים והאישיים גם יחד. אם תצליחו לסיים את המרוץ הקולנועי הזה, תגלו שהוא מהווה דוגמה מצוינת לאופן שבו לא עושים ביוגרפיה קולנועית – לא על אדם, לא על מכונית ולא על ענף ספורטיבי. גם לא על פחחות. ועדיין, יש בו כמה נקודות שמצליחות, רק כמעט, להשאירו על המסלול.

כשחושבים על פרארי חושבים אדום, מהר, מסוכן, ספורטיבי, סקסי. מאן בוחר לספר את סיפורו של אנזו פרארי, שניהל את החברה עם אשתו כעשור לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. זו הייתה אחת מנקודות השפל בהיסטוריית החברה, שכן היא נאבקה בקשיים כלכליים ותחרות ברוטאלית. לא רק בין החברות בתעשיית הרכב ומותגים כמו למבורגיני ומאזארטי, אלא גם בין הנשים בחייו של אנזו. אלו ואלו מובילים את הביוגרפיה של מאן: יחסים מתוחים, סבוכים ואלימים, בעיקר באגף האישי – אנזו מאוהב באישה אחרת שאיתה יש לו ילד (שיילין וודלי), לאחר שהיחסים עם אשתו הפכו למוזרים, קרים וטכניים, בצל שכול עמוק.

הסרט מתהדר בשמות גדולים ונוצצים. כוכבים ושחקנים מעולים, במאי מבריק ומותג שהוא נכס צאן ברזל בתעשיית הרכב העולמית. לכן אפשר להבין את המשיכה, וגם את הציפייה, ללכת ולצפות בו בקולנוע. למרבה הצער – האירוניה הלכה להתאבד. זאת שכן הסרט על מותג שאמור לייצג מהירות, הוא הסרט הכי איטי ומשמים שראיתי השנה, וחווית הצפייה היא הכי חלולה שחוויתי מאז שניסיתי לצפות במרוץ מכוניות אמיתי בטלוויזיה.

גילוי נאות: אני לא בדיוק איש של מכוניות, וזה לא מעניין את ישבני. האמת היא שאני גם לא אוהב לצפות בפוטבול או בכדורסל. עם זאת, אני מאוד אוהב סרטי ספורט בכלל וסרטי מרוצים בפרט. ואני גם אוהב דרמה ואת מייקל מאן. את הסרט הזה אני אפילו לא מחבב.

כל רעיון, כל מסר, כל רמז לאפיון דמות מודגש בצהוב, ירוק, ורוד, בולד, איטליק, קו תחתון והגדלת הפונט. ועדיין, האיש לא מרגיש אמין. לא כיוצר, לא כמנהל ולא כמותג

למרות שייתכן ועדיף להידרס על ידי מזארטי מאשר לצפות בפרארי, ראוי לתת למאן קרדיט על שני דברים: פנולפה קרוז המעולה והצילום נפלא – בעיקר בזמן המירוצים. מצד שני, אדם דרייבר ושיילין וודלי לא מגרדים את רף קורס סדנת משחק במרכז קהילתי, בטח לא עם המבטא האיטלקי כשהם מדברים אנגלית. מילא וודלי, שהיא לא הבצל הכי מטוגן במחבת, אבל דרייבר, שיודע לשחק בכל הזדמנות – משחק את אנזו פרארי בצורה שממאיסה הן אותו כשחקן והן את הדמות שהוא מגלם.

יכול להיות שאנזו פרארי היה אדם סטואי, ועל כן מנעד הרגשות המצומצם של דרייבר מתאים. אולי הוא קיבל הנחיית בימוי דוגמת ״תהיה אסרטיבי גם כשאתה שואל מה השעה״. אבל משהו חדש ומעניין על אנזו פרארי לא גיליתי בסרט. גם לא על המכונית של פרארי. גם לא על הקולנוע.

הסיבה העיקרית היא פיתוח דמות שטוח. הסרט לא מקלף את את המוטיבציה של פרארי על מנת לגלות משהו חדש, מלבד תאוות בצע וכוח לצד סיפור אהבה נדוש. קווי העלילה והרמיזות אמנם מתגבשים בנקודה מאוחרת, אבל רוב הזמן התחרות ביניהם אינה צמודה כלל. הם נגררים, נמרחים, נוזלים מרוב פאתוס ופתטיות. הסיבה הנוספת היא האיטיות של הסרט (מלבד בקטעי המרוצים) שמסרסת את האנרגיה שלו.

מנוע שואג ומתכת חמה

היחידה בסרט שחוצה את קו הסיום ומפגינה כריזמה וסגנון עד אין קץ היא פנלופה קרוז. היא משחקת את לורה פרארי לשלמות, זאת חרף דמות שלא חפה מפגמי כתיבה. היא כל כך טובה שאפשר להגיד שזה מפצה מעט על חבריה לקאסט. מי שסיים שני את המרוץ (צמוד לפטריק דמפסי) הם המונחים ״עודפות״ ו״הפרזה״. מייקל מאן, שביים סרט או שניים וזכה בלא מעט הכרה, כנראה שכח שמה שאפשר להגיד בפעם אחת – לא כדאי להגיד שש פעמים בווריאציות שונות (געגועיי ל״היט״).

דוגמה? בבקשה: באחד הסיקוונסים הראשונים של הסרט נעשה שימוש בעריכה מקבילה בין סיבוב ניסיון של אחת המכוניות החדשות מבית פרארי למיסה בכנסיה קתולית. ההקבלה מבהירה שדתו של אנזו, או אולי של מודנה, העיר שבו הוא גר, היא מנוע שואג ומתכת חמה. אבל מסתבר שזה לא מספיק כדי להעביר את המסר – כי הכומר יגיד שאם ישו היה איטלקי הוא לא היה נגר אלא פחח, שמעריך את העבודה שעושים במפעלים.

מהאפיפיור טרם התקבלה תשובה, גם ישו עוד לא הגיב. תודה מר מאן, הבנו את המחויבות שלו למכוניות כשטרחת לכתוב את זה בפריים הראשון, לבן על גבי שחור. לכן, מונולוג של כומר שאומר את זה על רקע עריכה צולבת הוא בהחלט מיותר כדי להעביר פואנטה שכבר הובנה.

מאן לא חוסך בטרחנות או בזלזול באינטליגנציית הצופות והצופים (קטונתי). הבמאי המהולל החליט להעמיס על הסיקוונס הזה עוד חצי תריסר אמצעי מבע כדי לחזור על המסר. טכניקה זו – אם אפשר לקרוא להרס עצמי טכניקה – מעיבה על הסרט מתחילתו ועד סופו. כל רעיון, כל מסר, כל רמז לאפיון דמות מודגש בצהוב, ירוק, ורוד, בולד, איטליק, קו תחתון והגדלת הפונט. ועדיין, האיש לא מרגיש אמין. לא כיוצר, לא כמנהל ולא כמותג.

מייקל מאן לוקח את אחת המכוניות המהירות בעולם ואת הסיפור המרגש, אבל שוכח איך ללחוץ על הקלאץ׳ או להעביר הילוך. לסיכום: במאי ענק שכנראה חלה במשהו, צילום יפה, שחקנית מובילה שעושה את העבודה. לגבי כל השאר – לא ממש פרארי, יותר סוסיתא.

---

פרארי
בימוי: מייקל מאן
124 דקות; ארצות הברית, 2023
1.5 כוכבים