בין ההיסטורי לאישי: מרחב לרווחת הסטודנטים במכללת דוד ילין

פרויקט תכנונו המחודש של אולם ההתעמלות ההיסטורי במבנה המכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין בירושלים, היה עבור מעצבת הפנים עידית אבו סוג של סגירת מעגל. לפני שעשתה הסבה מקצועית לתחום העיצוב (כיום היא מתמחה בעיצוב מרחבי למידה וסביבות עבודה בהוראה) עסקה אבו בחינוך, ואת התואר הראשון שלה בחינוך מיוחד רכשה במכללה. ״כשהייתי סטודנטית, שיעורי החינוך הגופני שלנו התקיימו באולם ההתעמלות הזה, ולהגיע אליו שוב במרחק השנים, הפעם כמעצבת, היה מרגש״.

המבנה בשכונת בית הכרם נבנה ייעודית עבור המכללה, והיא התמקמה בו בשנת 1929 אחרי מספר שנים שבהן פעלה במבנים שונים בעיר. המכללה נודעה אז בשם ״בית המדרש למורים העברי״ או בכינוי ״סמינר בית הכרם״. מייסד המכללה ומנהלה הראשון, שהיה גם מייסדה ולא חסך מאמצים ליזום את הקמת המבנה, היה דוד ילין – חוקר ובלשן, ממייסדי ועד הלשון העברית ופעיל ציבור.

״מדובר במבנה היסטורי, שהוא חלק בלתי נפרד מסיפור ההתיישבות בארץ״, מספרת אבו. ״ככזה הוא נושא עמו ערכים תרבותיים וארכיטקטוניים. רק שנים מאוחר יותר נבנו במקום מבנים נוספים והיום מדובר במתחם הכולל ארבעה מבנים״.

אולם ההתעמלות של מבנה המכללה הראשון חדל לפעול לפני עשר שנים, ומאז עמד בשיממונו ושימש כסוג של מחסן. החלטת ההנהלה על חידושו התקבלה ערב הקורונה, והרעיון, לדברי אבו, היה ״להשמיש אותו כמרחב לרווחת הסטודנטים. להפוך אותו לחלל גמיש שישלב אזור קפיטריה־הסעדה לצד אזורי שהייה מגוונים, כמו אזורי הסבה נינוחים ואזורי עבודה/למידה שיתופית או פרטנית, וכן יוכל לשמש גם לאירועי תרבות כהרצאות או מופעים״.

מבחינתי זו הייתה חובה מוסרית להטביע ולשמר את חותם העבר של המקום. ראיתי בו מפגש בין עבר והווה שדורש איזון רגיש בין יצירת מרחב חדשני לבין כיבוד עברו ההיסטורי

כשהופקד הפרויקט בידיה, הקונספט שטוותה אבו כמענה לפרוגרמה ביקש לשלב את העיצוב החדש עם הממד ההיסטורי. ״מבחינתי זו הייתה חובה מוסרית להטביע ולשמר את חותם העבר של המקום. ראיתי בו מפגש בין עבר והווה שדורש איזון רגיש בין יצירת מרחב חדשני לבין כיבוד עברו ההיסטורי. התחלתי ללמוד ולחקור את תולדותיו, ובכלל זה חיפשתי אחר חומרים ארכיוניים שיספרו לי עליו ויספקו לי עוד מידע ועובדות״.

במסגרת המחקר המעמיק שביצעה אכן עלו עובדות מעניינות מסוג זה. כך לדוגמה, כשהתחוור לה שילין הוא מי שחתום, בין היתר, על המילים העבריות ״צלם״ ו״צילום״, היא העניקה לכך פרשנות באמצעות עיצוב, שלדבריה הוא ״כמו מארג של פריימים המהדהד את המדיום הצילומי. ככזה הוא מייצר שכבות של סיטואציות ומבטים משתנים התומכים בשימושים המגוונים שהחלל מכנס בשטחו״.

השם שהוענק למקום, מוסיפה ומסבירה אבו, הוא ״הטרקלין״. ״הוא נבחר בשל היותו מייצג מרחב שנועד להוות חלל שהייה ואירוח, ששם דגש על נוחות ורווחת המשתמשים בו, ומבטא בכך את שפת העיצוב״.

מהלך מרכזי בתהליך העיצוב היה הגדרת אזורי הפעילות השונים בחלל באמצעות חלוקה ברורה בין אזור הקפיטריה לאזוריו האחרים של החלל. החלוקה בוצעה באמצעות שדרת פרגולות שנוכחותה בו דומיננטית והיא משרתת מספר פונקציות: לצד היותה אלמנט חוצץ המסמן מעבר רך בין שני האזורים, היא מהווה מקום שהייה נעים ואינטימי בפני עצמו. בנוסף, השדרה גם מתווה ציר תנועה המחבר את המרחב לשני אזורי חוץ הגובלים בו – גינת פטיו בחזית הדרומית וגינת חורש, הסובבת את המבנה כולו, בחזית הצפונית.

אלמנטים מקוריים מעברו של החלל

עיצוב השדרה נשאב מתצורת הסולמות השוודיים המקוריים שהיו באולם ההתעמלות, תוך יצירת קומפוזיציה של מחיצות במקצב המשמר את מופעם ומשלב אותו עם אלמנט של עיגולים שבתוכם צמחיית מוס. ״ככלל, היה לי חשוב לשלב בשפת העיצוב אלמנטים מקוריים מעברו של החלל – אם אלה מתקני ההתעמלות או דוגמת ריצוף העץ הקיים שעבר חידוש בלבד. רק באזור הקפיטריה־הסעדה שולבו אריחי גרניט פורצלן תואמים מטעמים של תחזוקה״.

בתוך כך, סולמות, קורות וספסלים קיבלו פרשנות עיצובית שהפכה אותם לפריטי ריהוט ונגרות מקוריים, קורות שהפכו לשולחנות עבודה, תוך שימור מופעם המקורי לגילום האותנטיות. בהיקף החלל בצמוד לקירות תוכננו אזורי ישיבה לעבודה או לימוד שבוצעו בעבודת נגרות מעצי אלון ובמבוק, כשעיצובים נשען על תצורת הסולמות השוודיים והספסלים.

בחלל תוכננה גם במה המשמשת להרצאות או מופעים, ופריטי הריהוט האחרים הם בסגנון סלוני – ספות, כורסאות ושולחנות צד וקפה בעיצובים מסוגננים המשמשים כפינות הסבה ומאפשרים ניוד קל בעת הצורך.

תאורת החלל מוצנעת ו/או משתלשלת מבינות אלמנטים אקוסטיים צפים שהותקנו בתקרה, ולצד המענה הפונקציונלי מספקים גם עניין ויזואלי ממעל. את הממד ההיסטורי של העיצוב משלימים צילומי ארכיון מקוריים של פעילות המקום בימיו הראשונים שמעטרים את הקירות מלווים בטקסטים, ויוצקים לחלל החמים ומסביר הפנים רובד נוסף, מוזיאלי משהו.

בתוך כך, מזומנת גם הפתעה שעלתה מתוך מחקרה המקדים של אבו: ״אחד הדברים שרציתי לבדוק הוא מי היה מתכנן המבנה, ולקח לי לא מעט זמן לעלות על זהותו. ״התברר שזה היה אליעזר ילין, בנו של דוד ילין, אדריכל ומהנדס שהיה מעורב בלא מעט תכנוני בנייה בירושלים, אך שמו נדחק משום מה לשולי דפי ההיסטוריה״.

כאן, באולם ההיסטורי, הוא קיבל מאבו את הכבוד המגיע לו, בהצגת התכנית שיצר בכתב ידו לצד טקסט שמספר אודותיו. בן נוסף של ילין, אבינועם, שנרצח בשנת 1938, מונצח בחורש הטבעי של המכללה שניטע באותם ימים ונקרא על שמו. כך, לקלוז׳ר האישי של אבו ולמרכיב ההיסטורי ששזרה בעיצוב החלל – אפשר להוסיף קלוז׳ר ראוי נוסף.

״אחד הדברים המרגשים שקרו לי בערב חנוכת האולם היה לראות את ההתרגשות שאחזה בצאצאיו של אליעזר, שנכחו באירוע, למראה התכנית המקורית שיצר. התכנית מוסגרה כתמונה מרשימה שמתנוססת על הקיר ה׳מוזיאלי׳, ומנכיחה את פועלו של מי שחתום על תכנון החלל״.