כל מה שחשוב ויפה
רונית מירסקי, טינקטורה. צילומים: דניאל חנוך
רונית מירסקי, טינקטורה. צילומים: דניאל חנוך

רונית מירסקי // טינקטורה

במחאה של 2023 רונית מירסקי אספה פרחי היביסקוס ליד ביתה והכניסה אותם למעיכה תחת מכבש, כאנלוגיה לזכויותינו שנרמסות. עבודות מאותו הסוג מוצגות כעת בתערוכת יחיד בגלריה P8, שמקבלות, בהתאם לזמן ולמקום, משמעויות נוספות

הפרטים הטכניים

״טינקטורה״, תערוכת יחידה בגלריה P8 בתל אביב, בליוויה של איילת השחר כהן, מוצגת עד ה־16.3. שיח גלריה עם איילת השחר כהן, מלוות התערוכה, יתקיים ב־8.3.

מי אני

רונית מירסקי, אמנית רב תחומית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. אחרי הלימודים בבצלאל עברתי להתגורר בלונדון ועשיתי תואר שני בתקשורת חזותית ברויאל קולג׳. במהלכו הבנתי שאני חייבת לחצות את הקווים ולעבור למחלקה לאמנות, ואכן סיימתי תואר שלישי באמנות ברויאל קולג׳. כבר בתחילת הלימודים בבצלאל גיליתי את סדנת ההדפס ומאז אני מרגישה שם הכי בבית, אני מלמדת הדפס במקומות שונים אבל אחרי הרבה שנים באקדמיה אני נהנית גם מהחלק התיאורטי, ומרצה לתולדות העיצוב במוסררה.

העבודה

במהלך השנה שעברה הייתי מאוד מעורבת במחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט, והשתתפתי במצעדי השפחות של ״בונות אלטרנטיבה״ שזוהו עם הצבע האדום. באחד מימי השיבוש בקיץ האחרון הייתי מתוסכלת שאני חייבת לעבוד ולא יכולה להפגין, אז בטיול הבוקר עם הכלבה אספתי פרחי היביסקוס אדומים שנחו להם על המדרכה ליד הבית ולקחתי אותם איתי לסדנת ההדפס שבה עבדתי.

לפני שהגיעו התלמידים לסדנה לקחתי את הפרחים, הנחתי אותם בין שני דפים והעברתי אותם במכבש התחריט, תגובה ספונטנית לתחושותיי על רמיסתנו כאזרחים במדינה. הפרחים הגיבו בצורה פלאית לפעולה האלימה שלי, התפוררו ודיממו את עסיסם. התחלתי לאסוף עוד פרחים ולמעוך אותם במכבש, זה התחבר לי לעבודות קודמות שלי שעוסקות בפרחים.

בדוקטורט שלי חקרתי את תרבות ההנצחה וכחלק מהמחקר יצרתי גוף עבודות שמתעסק בזרי אבל שאותם יצרתי מחומרים אנ־אורגניים: בטון וגומי. בנוסף, כחלק מחקירת תהליכי הנצחה וזיכרון יצרתי עבודות שונות שמתעסקות בתהליכי בליה של חומרים לאורך זמן, כמו יצירת ״בועות שלג״ שבתוכן חלקי מתכת מאתר נאצי בברלין, שמלאות בחומצה שמעכלת את המתכת לאט, או מיחוי קירות שמות חללי מלחמה תוך התחקות אחר תהליכי הבליה שעוברים הקירות.

התנדבתי במיזם שזירת זרי אבל להמוני הלוויות שהיו באותה תקופה, שם נזכרתי בפרחים המעוכים ופתאום הם הרגישו לי כמו תיאור מדויק של התחושות שלי – הנפש שעברה תחת מכבש, מדממת ומתפוררת לאלפי פירורים שאי אפשר לחברם יחד לעולם

ידעתי שהדפסי הפרחים המעוכים ישתנו עם הזמן, שכן הם מורכבים מהפרח בלבד, ללא שום חומר נוסף. הנחתי אותם בצד וחיכיתי לזמן המתאים עבורם. בינתיים התחלתי לעבוד על תערוכת יחיד חדשה בליווי איילת השחר כהן. בשתי התערוכות הקודמות שלי עזבתי קצת את נושא הזיכרון וההנצחה ועסקתי בנושא ההורות שלי לילד עם תסמונת דאון, וגם התערוכה הבאה תוכננה לעסוק בנושא זה. איילת השחר ואני היינו אמורות להיפגש ב־8 באוקטובר, פגישה שכמובן לא קרתה.

אחרי ה־7 באוקטובר הייתי משותקת, לא ידעתי איך אפשר להמשיך ליצור. הרבה אמנים הגיבו מיידית למצב אבל אני הרגשתי שאני לא מסוגלת. עם הזמן הזוועות נחשפו במלואן ולא האמנתי שקיים כזה רוע אנושי. במקביל, חברי משנות מגוריי בלונדון יצאו כולם נגד ישראל ולאט לאט הבנתי שאין לי שום דרך להסביר להם את נקודת המבט שלי. הייאוש השתלט עלי לחלוטין.

התנדבתי במיזם שזירת זרי אבל להמוני הלוויות שהיו באותה תקופה, שם נזכרתי בפרחים המעוכים ופתאום הם הרגישו לי כמו תיאור מדויק של התחושות שלי – הנפש שעברה תחת מכבש, מדממת ומתפוררת לאלפי פירורים שאי אפשר לחברם יחד לעולם. יצרתי שוב קשר עם איילת השחר וביחד חשבנו איך להמשיך לעבוד על הפרחים המעוכים. חשבתי על משמעות איסוף הפרחים ליד הבית, על תכונות הריפוי של היביסקוס, שמחדש את שכבות ההגנה של התא ובכך מנקה מהגוף רעלים ועוזר לשיקום הלב. אבא שלי, שנפטר לפני תשע שנים, היה מאמין גדול ברפואה אלטרנטיבית ואחד מהזיכרונות החזקים שיש לי ממנו הוא ריח תה ההיביסקוס שהיה שותה באדיקות כל יום.

בנוסף, היתה נוכחת במוחי המחשבה על ציורי הטבע הדומם מהמאה ה־16 וה־17 שתיארו פרחים במצבי נבילה וריקבון שונים כסמל למוות, ציורי ואניטס המתייחסים לארעיותם של החיים האנושיים. חזרתי לאסוף היביסקוסים, הגדלתי את הפורמט והמכבש שבו עבדתי ועשיתי ניסויים שונים עם מעיכת הפרחים. המכבש הגדול דרש מאמץ פיזי במעיכת הפרחים, חלקם לא הסכימו להיכנע לו ולא נמעכו לחלוטין אלא הצליחו לשמור על צורתם.

בסופו של דבר הפרויקט התנקז לתערוכה המוצגת בימים אלו בגלריה P8, תערוכה שקראנו לה טיקנטורה. משמעות השם היא מיצוי תכונות צמח, הטינקטורה משמשת בדרך כלל לרפואה או לבשמים.

תעבירו את זה הלאה

אם אני חולמת רחוק, הייתי שמחה להציג את הפרויקט במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. זה אחד המקומות האהובים עליי בעיר, מוזיאון שמכיל בתוכו כל כך הרבה דברים שונים, מקסדת אבירים מימי הביניים ועד מנורת שולחן מאיקאה. יש בו אוסף הדפסים מרשים והרבה כבוד גם לצומח. המבקרים בו מגוונים והפרויקט יכול להגיע כך לקהל רחב, בחלקו הגדול הקהל של עולם האמנות הבריטי שהרגשתי שפנה נגדי/נגדנו, ובעצם היה חלק מהמוטיביציה ליצירת הפרויקט.

פלוס אחד

כפי שציינתי, בשנתיים האחרונות הצגתי עבודות שעוסקות בהיותי אם לילד עם צרכים מיוחדים. לפני שנה בדיוק הצגתי במעבדה לאמנות את התערוכה ״טונוס״. טונוס הוא מתח שרירי, ועל מנת שהגוף יתפקד בצורה מיטבית אנו זקוקים לטונוס מאוזן. לאנשים עם מוגבלות פיזית יש הרבה פעמים חוסר איזון בטונוס. לבן שלי יש תסמונת דאון שאחד מהסימפטומים הנפוצים שלה הוא היפוטוניה – מתח שרירי נמוך. זהו האתגר הראשון שאליו נדרשנו להתיחס לאחר שנולד, וליווה אותנו בכל שנותיו הראשונות.

להרגשתי, אני והורים לילדים עם צרכים מיוחדים ככלל נמצאים בסוג של היפרטוניה – מתח שרירי גבוה. כמעט כמו מיתר העומד להתפקע, הטונוס ההורי נע בין טיפולים, בדיקות, בירוקרטיה, רגשות אשם והרצון שמשחק יהיה פשוט משחק. עבור ילדים עם צרכים מיוחדים כל מה שנראה לילד רגיל כמשחק – הוא אתגר. היומיום הוא הזדמנות תמידית לעבוד על מערך גירויים מהקוגניטיבי למוטורי, עבודה אינטנסיבית בלתי פוסקת שמותירה את הילד ואת הוריו בתשישות פיזית ונפשית.

טונוס. צילום: מ״ל

טונוס. צילום: מ״ל

צילום: ינון חלפון

צילום: ינון חלפון

צילום: מ״ל

צילום: מ״ל

birds

בתערוכה יצרתי חלל משחקי בהתייחסות לעולם הג׳ימבורי וגני שעשועים, אך מתקני השעשועים בחלל שלי היו משובשים. במבט ראשון הצופה ניגש להתנדנד, אך כשהוא יושב על הנדנדה הוא מגלה שאינה יכולה לשאת את משקלו והוא נופל בכבדות לרצפה. פופים שנראים רכים ומזמינים הם בעצם יציקות נוקשות כאבן, סולם חבלים מחביא את העובדה שאי אפשר לטפס על שלביו. המתקנים ממחישים את חוסר השליטה של הגוף על המתרחש, כמו את חוסר היכולת של הורה למנוע מילד פגיעות פיזיות ורגשיות.

המיצב עוצב בצבעוניות שמחה כביכול, אך חווית המבקר בו היתה של תסכול ובדידות. דרך התערוכה ביקשתי להנגיש את חווית החיים של משפחות ״מיוחדות״: על ידי בחינת מסלול החיים הבלתי־נורמטיבי אני בוחנת את יחס החברה להבדלים בנראות ולפערים בתפיסת המציאות בחברה, הרואה עצמה כביכול כמכילה ומגוונת.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden