כל מה שחשוב ויפה
אור סגל, את מתקרבת להתמזגות של דרך
אור סגל, את מתקרבת להתמזגות של דרך

אור סגל // את מתקרבת להתמזגות של דרך

אור סגל עוסקת באהבה, יציאה מהארון ואהבת נשים - בהומור ובהרבה חמלה - בספר אמנית חדש ובתערוכת יחיד שתתקיים בקיץ. על הדימויים והטקסטים היא עובדת ישירות לתוך הפורמט של ספר, ומעידה שהיא ״כותבת ומציירת באותו קול״

״כמה חריפה כתיבתם של אנשים לעומת הווייתם הבשר־ודמית״, כתבה וירג׳יניה וולף. כמה אישי הטקסט שאני כותבת צריך להיות? האם להציג את הספר שלי כפעולה שהיא יותר אמנותית, יותר חברתית־פוליטית או בכלל תיעודית? לדבר על איך מעצבים ומאיירים יוצרים תהליך אמנותי? איך לדבר את הסיפור שלי ובמקביל לזכור שלא אל עצמי אני מדברת ובטח לא (רק) על עצמי?

אני אור סגל, אמנית, מאיירת ומעצבת ועוסקת בהוראת עיצוב. אני אדם של קהילה ושל קבוצה. לאורך השנים שעברו מהיום הראשון שלי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, לקחתי חלק או יצרתי לעצמי קהילות שונות. הראשונה מתוכן הייתה כיתת איור שכללה 15 סטודנטים, שממנה צמח קולקטיב ״הקומה העשירית״ (שהקימה יעל וולובלסקי). יצרנו יחד כקבוצה אנתולוגיה משותפת.

צילומים: דניאל חנוך

צילומים: דניאל חנוך

בשלוש השנים האחרונות יזמתי ולקחתי חלק במספר פעולות איוריות חברתיות: תערוכה של 68 מאיירים בשבוע האיור בעקבות שומר החומות; תערוכת רחוב קבוצתית למען הדמוקרטיה בקפלן (בשיתוף זאב אנגלמאיר); ולאחרונה יזמתי את הפרויקט ״פנים ושמות״ למען הנצחת האנושיות והתקווה של נפגעי ה־7 באוקטובר. בכל הפרויקטים האלו אני חלק מקבוצה שפועלת יחד, בין אם אני המקימה או שותפה.

עכשיו, אני פתאום לא מדברת כחלק מתוך אלא בשם עצמי וזה שונה (ומעט גורם להסמיק). אבל גם במקרה הזה החשיבה היא מתוך עצמי ומתוך המקום ה״קטן״ – אל הקבוצה והקהילה. הפרויקט ״את מתקרבת להתמזגות של דרך״ מורכב מתערוכה שתתקיים בגלריה מאיה ומספר אמנית. הספר עוסק בסיפורי התאהבות מילדותי ומדבר על אהבה, יציאה מהארון ואהבת נשים בהומור ובהרבה חמלה (משהו שכולנו זקוקים לו בימים מורכבים אלו).

אני מתייחסת לספר ולתערוכה כיצירות העומדות בפני עצמן ולא כמיכל להצגת העבודות. אני עובדת על הדימויים והטקסטים ישירות לתוך הפורמט של הספר, בוחנת אותן בתנועה, בפתיחה של כפולה, במעבר בין עמוד לעמוד

הספר מורכב מסיפורים קצרצרים המחולקים לפי זמן, מקום ודמות. אל מול הסיפורים מופיעות אימרות, הסברים של אמא שלי על האמיתות של העולם. המפגש בין שני הקולות יוצר רגעים עצובים, מצחיקים ובעיקר רגעים של אמת. תמיד עסקתי בילדות, בטעמים מתוקים־מרירים ובזיכרון. אמנות של זיכרון מרתקת אותי. אני מתבוננת רבות במיכה אולמן, באורי ריזמן ובכריסטיאן בולטנסקי – שעבורי הם אורים ותומים לעיסוק בזיכרון ובחציבה של אמת פנימית.

בעוד אלה עובדים באדמה, בשמן או בסאונד, אני עובדת בדפדוף. משום שאני עוסקת בפרקטיקה שנעה בין עיצוב, איור ואמנות – אני מתייחסת לספר ולתערוכה כיצירות העומדות בפני עצמן ולא כמיכל להצגת העבודות. אני עובדת על הדימויים והטקסטים ישירות לתוך הפורמט של הספר, בוחנת אותן בתנועה, בפתיחה של כפולה, במעבר בין עמוד לעמוד. אני כותבת ואני מציירת באותו קול – שיש בו משהו נאיבי וכמעט מתקתק מצד אחד; אבל מהורהר, בוגר וגרפי מצד שני. תמיד יש בו אמירה כפולה.

birds

הספר עובד עם מוטיבים ויזואליים קבועים – התמרור, השכונה, ההר, השלולית והדלת הכחולה שמקורה בבית שבו גדלתי. האוביקטים עוברים שינויים מינוריים לאורך הספר – הדלת נפתחת לאיטה, אבן נופלת למים. הדמות מצוירת בצבעי הנוף והופכת לחלק ממנו.

לספר קוראים ״את מתקרבת להתמזגות של דרך״ על שם תמרור האזהרה העונה לשם הזה. התמרור מהווה מוטיב חוזר. הוא הגיע מתוך מחשבות על בחירה לעומת גורל, על מה שהוביל אותי לנקודה שבה אני נמצאת ועל אזהרה לעומת הרפתקה. שאלות של מגדר, זהות ומשיכה הן תמיד הזמנה להרפתקה, ואת ההזמנה הזו אני תופסת בשתי ידיים בספר.

קרול האניש טבעה את הביטוי ״האישי הוא הפוליטי״ ובזכות נשים כמוה אני מאמינה שיש בסיפורים הקטנים שלנו כוח. לאחרונה פתחתי מכירה מוקדמת של הספר בהדסטארט כי אני רוצה להזמין עוד אנשים לצאת להרפתקה יחד איתי.

לספר ולתערוכה יש שותפים ושותפות נהדרים. מרית בן ישראל כותבת עבור הספר מאמר. הספר ייצא לאור במקביל לתערוכת יחיד בגלריה מאיה בקרית המלאכה, ובשיתוף הוצאת ברחש.


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden