כל מה שחשוב ויפה
ניר וידן, תבנית:סדק. צילומים: ילנה קוונטי
ניר וידן, תבנית:סדק. צילומים: ילנה קוונטי

״תבנית:סדק״: גופנית, חלומית ואימרסיבית

עבודת המחול החדשה של ניר וידן נוצרה מתוך שאלות כוריאוגרפיות על החומריות של הגוף, וחושפת את ״הפגיעות והשבריריות של הגוף, את המיתולוגיה שקיימת סביבו, את המצב הנפשי שהגוף מדבר״

יובל: הי ניר, בוקר טוב, מה שלומך בימים המורכבים והלא פשוטים האלו? או לא תקופה פשוטה ליצור בה

ניר: הי יובל, הייתי רוצה להתחמק ולומר שבאופן אישי אני בטוב, אבל האמת היא שהמלחמה כל כך כואבת ומתסכלת שקשה לי להפריד. מבחינה אמנותית זו תקופה מערערת ליצור בה, כשחצי מהמחשבות במקום אחר, אבל הדברים גם מתחברים לפעמים. וזה מאוד תומך לעבוד בצוות בתקופה כזאת

יובל: הכי מבין ומסכים, ותוהה אם כשאתה אומר שהדברי םגם מתחברים לפעמים, אם זה בא לידי ביטוי בעבודה החדשה שלך, ״תבנית:סדק״, אבל אולי לפני שנגיע לזה, ספר בכמה מילים על העבודה

ניר: ״תבנית:סדק״ היא העבודה האחרונה שלי שעלתה בבכורה בסוף מרץ. זאת יצירה מאוד גופנית וחלומית ואימרסיבית, שאני כמעט חושש לדבר עליה, כדי לא לצמצם את האפשרות שלה להתרחב אל הלא מודע והרגשי. יצרנו אותה מתוך שאלות כוריאוגרפיות על החומריות של הגוף ועל היכולת של הגוף לעבור טרנספורמציות מבחינת החוויה החושית ומבחינת הדימויים שנלכדים במבט.

זה חושף גם את הפגיעות והשבריריות של הגוף, את המיתולוגיה שקיימת סביבו, את המצב הנפשי שהגוף מדבר. מובילות את המופע שלוש אמניות, רקדניות שאני מאוד אוהב ומעריך, וגם אני משתתף בחלקים ממנו. ויש בו גם סצנה אחת ללא מופיעים בכלל

יובל: נכון ש(כמעט) בכל עבודת מחול הגוף הוא החומר, הכלי, המדיום שנוכח על הבמה, אבל במקרה הזה, ושלך, הוא לגמרי נוכח, גם ובזכות העירום המלא. זו לא פעם ראשונה שאתה יוצר ומופיע בעירום, ולא רק אתה, אז בוא רגע נדבר על זה: מה העירום מאפשר לך, מה אתה מוצא בו מבחינה אמנותית?

ניר: זה משתנה מעבודה לעבודה. העירום הוא לא דבר אחד והוא אף פעם לא מופיע בחלל ריק, הוא חלק משפה ומערכת כוחות שנבנית בכל עבודה.

יש הבדל גדול למשל בין מהלך של התפשטות שהיו בעבודות קודמות שלי, שזאת פעולה עם משמעות תרבותית של התקלפות או היחשפות, לבין גוף שמופיע עירום כנקודת מוצא, כמצב פרה־תרבותי. או עירום של גוף ללא פנים, עירום כמעט ״מדעי״, פנמנולוגי. העירום הוא תוכן וקוד מורכב ועשיר מבחינתי, הוא מגביר נוכחות ומודעות לגוף מצד אחד ומערער קונבנציות מצד שני, זה מצב מאוד פורה לפעול מתוכו. 

מצד שני, אני לא נאיבי: אנחנו חיים בתוך תרבות מאוד אלימה ורוויה בסאבטקסט מיני ופורנוגרפי, ולפעמים מפחיד אותי לגעת בזה או להוות טריגר כלשהו. האתגר מבחינתי הוא איך לכוון את התודעה למקום אחר ביחס לגוף העירום וליצור מרחב בטוח לעיסוק אמנותי ורגשי דרכו

יובל: אתה מרגיש מהבחינה הזו שיש הבדל בין להופיע בעבודה של יוצר.ת אחר, לבין להופיע בעבודה שאתה גם הכוראוגרף? איך אתה ממקמם את העבודה הנוכחית ברצף הזה?

אני לא נאיבי: אנחנו חיים בתוך תרבות מאוד אלימה ורוויה בסאבטקסט מיני ופורנוגרפי, ולפעמים מפחיד אותי לגעת בזה או להוות טריגר כלשהו. האתגר מבחינתי הוא איך לכוון את התודעה למקום אחר ביחס לגוף העירום וליצור מרחב בטוח לעיסוק אמנותי ורגשי דרכו

ניר: כן, קודם כל, יש הבדל עצום מבחינת האחריות שלי על המרחב הבטוח, מבחינה פיזית ונפשית. זה נושא שאני חושב עליו הרבה והייתי רוצה שיהיה יותר מדובר בקהילת המחול. ליצור פרפורמנס שאמניות אחרות נחשפות בו, אם מבחינת עירום ואם מבחינות אחרות, זאת עבודה לגמרי אחרת מלהיות פרפורמר, ששם האתגר הוא דווקא להתמסר ולתת אמון ביוצר.ת. למרות שיש פה שותפות גדולה, זאת לא מערכת יחסים סימטרית.

היצירה הקודמת שלי, הסולו ״הוראות הרכבה״ (שאופיע איתו בחודש הבא בסוזן דלל), הוא צלילה חופשית ובדיקת גבולות ביחס לגוף שלי ולעצמי כפרפורמר. הסולו הזה היה קפיצת גדילה מבחינתי כיוצר ואיפשר לי לבטא ולנסח את אזורי החקר שלי באופן הכי אישי וממוקד.

את תהליך היצירה הקבוצתי של ״תבנית:סדק״ חוויתי כהתרחבות והסתעפות של המחקר הכוריאוגרפי שהתחיל בסולו, בעיקר דרך הדיאלוג עם הפרפורמריות השותפות – יעל וייס, מיקה קופפר ותמר קיש. זה היה תהליך מאוד מגוון במובן שכל אחת הביאה איתה לסטודיו את צורת המחשבה ואת הפיזיות שמדברת אליה, וזה אפשר פרספקטיבות ומתודולוגיות מרובות על הדברים שמעסיקים אותי.

בסופו של דבר המופע הזה מממש מבחינתי יותר אפשרויות מבעבר, גם מבחינת העושר הפיזי שהגיע מהפרפורמריות ומהחיבור ביניהן וגם מבחינת העבודה עם החלל והסאונד ב״זירה״ בירושלים, שזה התיאטרון הכי מקצועי ומפרה שיצא לי לעבוד בו

birds

יובל: אז אם לחזור לעבודה, אתה יכול להגיד משהו על השם שלה, ״תבנית:סדק״? גם בכלל וגם בהקשר של הגוף: תבנית היא משהו מושלם, והסדק פורע אותו. פוגם בו. הגוף, לעומת זאת, נדמה שלעולם לא יהיה מושלם; אין מישהו שאין לו אישיו עם הגוף שלו, אין מישהו שאין לה בעיה כזו או אחרת בדימוי גוף. אני מבחינתי רקדנים זה העם הכי מושלם שיש ובגלגול אחר הייתי צריך להיות רקדן (או ברבור. הנה, יצאתי מהארון, אבל זה לפעם אחרת) – אבל מהר מאוד ומזמן מזמן הבנתי שאם יש זירה שיש בה עניין של גוף, אפרופו גם תחילת שיחתנו, היא זירת המחול.

אז אני חוזר לשאלה – תבנית, סדק, מה אתה יכול להגיד על זה 

ניר: השם הזה בא לעורר איזשהי דיאלקטיקה פנימית של ניגודים. הוא הגיע מתוך העיסוק בשבר, בסדק, בחומר, בתהליכים של התפרקות. זה גם קשור לתאוריה של דלז וגוואטרי, לרעיון הסכיזואנליזה שלהם שמתאר חוויה קיומית של שסע ופיצול ולגילום שלה בריבוי של גופים דרך הדימוי של גוף ללא איברים.

אני לא ארחיב על זה אבל השם ״תבנית:סדק״ נובע מאותו עולם רטורי־רעיוני. תבנית היא מיכל, צורה שלתוכה נשפך חומר הגלם. וגם תבנית חשיבה. האם הגוף יכול להיות גם הצורה וגם פיסות השבר שלה? לנוע בין הניגודים האלה? אולי שבר הוא חלק אינהרנטי מתבנית הקיום שלנו? זאת שאלה קיומית. גם שאלה מאוד מקומית ואקטואלית לצערי

יובל: לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

ניר: עוד דימוי שהוביל אל השם הוא הדימוי של סדק גאולוגי, תחושה של סכנה קיומית שמגיעה מבטן האדמה, לעמוד על קרקע מתפוררת ולא יציבה. הייתי רוצה להזכיר בהקשר הזה את הטקסט שכתבה האוצרת הילה כהן־שניידרמן ופורסם בערב רב, שנקרא הפצע הסורי־אפריקאי. הטקסט של הילה הוא סוג של מפתח בעיני, תגובה רלבנטית שעוררה בי השראה כאמן וכאדם בתקופה שנדמה שאין דבר יותר חסר אונים מלהיות אדם


ניר וידן | תבנית:סדק
יוצר: ניר וידן; שותפות ליצירה ומבצעות: יעל וייס, מיקה קופפר, תמר קיש, ניר וידן
בית הזירה, הפרסה 3, ירושלים
יום חמישי 23.5 בשעה 21:00

הוראות הרכבה
שישי 7.6 בשעה 14:00, סטודיו אורה, מרכז סוזן דלל
שבת 8.6 בשעה 18:00, סטודיו אורה, מרכז סוזן דלל

הוראות הרכבה. צילומים: דיטר הארטויג

הוראות הרכבה. צילומים: דיטר הארטויג

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

';
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden